ברכות השחר11תכנים

 "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֺקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵח אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה', רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת" [1].

שאלה

מדוע חתימת הברכה היא במילים 'רופא כל בשר ומפליא לעשות'? הלא כל עניינה הוא שבח לבורא עולם על יצירתו הנפלאה והמורכבת בבנין גופו של האדם, ואם כן היה לה לחתום ב'בורא כל בשר ומפליא לברוא' וכיוצא בזה, ולא בעובדה שהוא מרפא את האדם ממחלותיו, נושא שלא הוזכר בגוף הברכה כלל, ומקומו בברכת 'רפאנו' שבתפילת שמונה עשרה, ולא בברכה זו.

אמנם צורת החתימה של ברכה זו אינה מוסכמת על הכל, אלא ארבע שיטות שונות נשנו בגמרא (ברכות ס ב) בנוסח חתימתה: א. שיטת רב - "רופא חולים". ב. שיטת שמואל - "רופא כל בשר". ג. שיטת רב ששת - "מפליא לעשות". ד. שיטת רב פפא - "רופא כל בשר ומפליא לעשות". שיטה זו מאחדת את שתי השיטות הקודמות, כפי שאכן נפסק להלכה. מבואר בגמרא ששמואל מסתייג מנוסח רב "רופא חולים", ואמר לו, עושה אתה את כל העולם לחולים. אמנם גם לשיטתו החתימה היא בענין רפואה, אך לשיטתו כל אדם זקוק לרפואה מתמדת ופתרון מתמיד לבעיות השוטפות המתעוררות במערכות הגוף המסובכות מאין כמותן, גם אם איננו מודעים להן [2]. רב ששת שמתעלם לגמרי מענין הרפואה, וקובע את חתימת הברכה רק על עצם יצירת האדם, כנראה נוקט כסברת שאלתנו, שאין לרפואה מקום בברכה זו כלל. אך עדיין קמה השאלה וגם ניצבה על שלש השיטות האחרות.

תשובות

א.  משמעות רפואה איננה מתייחסת לפתרון בעיות רפואיות בדווקא. גם ניהול שוטף ותקין של פעולות הגוף נכללת בהגדרה זו. כמשתמע מדברי רש"י (שם ד"ה רופא), הוצאת הפסולת מן הגוף באמצעות הנקבים שברא ה' בנו היא רפואתו. בשונה מהברכה השמינית שבתפילת שמונה עשרה, "רופא חולי עמו ישראל", ברכה זו אינה מתייחסת למחלה ממש.

ב.  הקדוש ברוך הוא מחדש בטובו כל יום מעשה בראשית. כל רגע ורגע של החיים הינו בריאה מחודשת. קיומו של כל נברא תלוי ועומד בדבר ה'. כשם שעלינו לברך על יצירתנו הראשונית, כמו כן אנו מברכים יום יום על מה שה' מקיים אותנו, ומספק לגופנו את כל מה שדרוש לרפואתו.

ג.  לאחר שהזכרנו בברכה "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת", אנו מסמיכים לכך את התקוה, שאם אכן תתעורר בעיה כזו ירפא אותה ה' באופן מיידי.

ד.  האמירה 'רופא כל בשר' שבחתימת הברכה, עומדת בבסיס חיוב ההודאה והשבח שאנו נותנים לה' על יצירתנו. לאור מורכבות הגוף ותלותו בתקינות כל הנקבים והחללים המרובים שבו, עד כדי כך שדי בשיבוש אחד מהם בלבד כדי להביא למותו, עלולה חלילה להתעורר המחשבה, למה היה עליו לברוא אותו בצורה כל כך מסובכת, ולהעמידו בסכנה מתמדת. לפיכך אנו חותמים במילים "רופא כל בשר ומפליא לעשות", שבעצם אומרות לנו, הסירו דאגה מליבכם, אותו בורא שברא את המערכת המשוכללת הזו, ידע גם לרפא אותה לעת הצורך מכל בעיה העלולה לסכן אותה [3].

ה.  יתכן שהנחת היסוד העומדת בבסיסה של שאלה זו איננה נכונה. תכלית הברכה איננה שבח והודאה לה' על עצם בריאת גופנו, אלא על התלות המתמדת של קיומנו ברצונו יתברך, ובכוחו לרפא אותנו מכל שיבוש העלול להתעורר במערכות גופנו. חיינו תלויים בחוט השערה, ודי בסתימת נקב אחד או בפתיחה של נקב אחר כדי לשים קץ לקיומנו. ההכרה בהשגחה הפרטית המתמדת על אין ספור פרטים המרכיבים את גופנו, ומרפאת אותם מכל תקלה, אמורה למלא את ליבנו בתחושת אושר עילאית. על כך אנו מודים ומשבחים, "ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות" [4].

ו.  כהמשך לתשובה הקודמת, הסיום 'מפליא לעשות' לא מתייחס לנסים ולנפלאות הכרוכים בקיום גופנו, אלא לעובדה שברא את גופנו דווקא באופן שכל קיומו יעמוד על חוט השערה, ותרחף עליו סכנה מתמדת הדורשת השגחה קפדנית ומדוקדקת לפרטי פרטיה. אם היה נברא גופנו בצורה שונה, המונעת ממנו כל סכנה, ומבטיחה את קיומו באופן אוטומטי, היינו מרגישים את עצמנו חסינים מכל צרה, ועושים ככל העולה רוחנו. כדי שנזכור כל עת שאנו תלויים ברצון הבורא, נברא הגוף כשהוא מלווה באין ספור סכנות המאיימות על קיומו. רק בצורה כזו נתלה אל ה' את עינינו כל שעה, ונייחל לישועתו.

ז.  ביסודה נתקנה ברכה זו לאחר עשיית הצרכים. פעולה זו שנראית טבעית אינה פשוטה כלל, עד כדי כך שהגמרא (ברכות ח.) מייחסת לה את דברי הכתוב (תהלים לב ו) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא". מכל שלל הפירושים שנאמרו על פסוק זה, בארץ ישראל העדיפו את פירושו של מר זוטרא שאמר "לעת מצוא זה בית הכסא". אם צריך כל חסיד להתפלל על פעילות מעיים תקינה, כנראה שהדבר דורש את רפואת ה'.

[1] אמנם עיקרה של ברכה זו נתקנה על בית הכסא, אך המנהג הוא לאומרה על סדר ברכות השחר, מיד לאחר ברכת נטילת ידים בהשכמת הבוקר, גם ללא עשיית צרכים (רמ"א אורח חיים סימן ד סעיף א, בשם האבודרהם).

[2] כמו למשל קריש דם העובר בעורק חיוני וסותם אותו, ובחסדי ה' הוא מתמוסס מאליו מבלי שנדע מבואו ולכתו, בבחינת "אין בעל הנס מכיר בניסו".

[3] תשובה זו תסייע בידינו להבין גם את לשון הברכה "גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אין אנו יכולים לעמוד לפניך". לכאורה יש לתמוה, עובדה זו ידועה לרוב בני האדם, ובפרט לחכמי הרפואה והביולוגיה, ולמה אנו מייחדין ידיעה זו לבורא דווקא. לאור האמור הדברים מיושבים היטב, למרות שגלוי וידוע מלפניו כמה שברירי הוא הגוף שנברא על ידו במתכונתו הנוכחית, בכל זאת ברא אותו דווקא בצורה זו, משום שבידו הרפואה לכל מצב סכנה העלול להתעורר בו.

[4] יתכן שמסיבה זו אנו נוהגים לומר את הברכה מיד בהשכמת הבוקר, מבלי להמתין לעשיית הצרכים כדברי הרמ"א הובאו לעיל בהערה. כאמור ברכה זו היא שבח על ההשגחה הפרטית הנותנת לנו חיים כל רגע ורגע מחדש, כשם שכל בוקר מוענקת לנו נשמתנו מחדש. ואכן מיד לאחר ברכה זו אנו מברכים, "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי וכו', כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוקי וכו', המחזיר נשמות לפגרים מתים".