מידת הגאווה | כשה"אני" תופס יותר מדי מקום
מהי גאווה?
כשאומרים "אדם גאוותן", רבים מדמיינים אדם שמתרברב, מספר לכולם כמה הוא מוצלח או מתייחס בזלזול למי שסביבו.
אבל הגאווה יכולה להיות הרבה יותר שקטה ועדינה.
היא יכולה להסתתר בתוך העלבון.
בתוך הקושי לקבל ביקורת.
בתוך הצורך להיות צודק.
בתוך הרצון שאחרים ידעו מה עשינו.
בתוך חוסר היכולת לומר "טעיתי".
ולפעמים אפילו בתוך "ענווה" חיצונית, כאשר האדם רוצה שכולם יתרשמו דווקא מכמה שהוא צנוע.
בעל "אורחות צדיקים" פותח את ספרו דווקא במידת הגאווה ומדגיש את חומרתה, משום שהיא עלולה להפוך לשורש של מידות רעות נוספות. הוא מתאר כיצד גאווה יכולה להביא למחלוקת, קנאה, שנאה, תאווה, רדיפת כבוד וקושי להודות באמת.
הרמח"ל ב"מסילת ישרים" מלמד שגם בתוך הגאווה עצמה יש צורות שונות. יש גאווה גלויה, ויש גאווה סמויה ומתוחכמת הרבה יותר.
לפעמים אדם מתנהג בצניעות כלפי חוץ, אבל בתוך לבו הוא עסוק כל הזמן בשאלה כיצד אחרים רואים אותו.
זו עדיין אותה נקודה:
ה"אני" נמצא במרכז.
מה באמת מפריע לגאוותן?
לעיתים האדם חושב שהבעיה היא מה שהתרחש.
אבל אם יתבונן מעט, הוא יגלה שהדבר שכאב לו במיוחד היה הפגיעה במעמדו.
אמרו לו הערה.
והמחשבה הראשונה הייתה:
"מי הוא בכלל שיגיד לי?"
לא הזמינו אותו לאירוע.
והכאב איננו רק שהוא לא השתתף, אלא:
"איך ייתכן ששכחו דווקא אותי?"
מישהו חלק עליו בפני אחרים.
הוא כבר מבין שאולי האדם השני צודק, אבל קשה לו מאוד לומר זאת.
מדוע?
כי מבחינתו ההודאה בטעות נתפסת כהפסד.
זוהי אחת הדרכים העדינות שבהן הגאווה פועלת.
איך הגאווה נראית בחיי היום־יום?
קשה לי להודות שטעיתי
אחד הסימנים הבולטים של גאווה הוא הקושי לומר שתי מילים פשוטות:
"טעיתי. סליחה."
בעל "אורחות צדיקים" מזכיר במפורש שהגאווה עלולה לגרום לאדם שלא להודות על האמת, משום שחכמתו ודעתו שלו נראות בעיניו עדיפות משל האחרים.
אני חייב לומר את המילה האחרונה
הוויכוח כבר הסתיים מבחינה עניינית.
אבל עדיין חשוב לי להוסיף עוד משפט.
ועוד הוכחה.
ועוד הסבר.
לא מפני שהדבר נחוץ, אלא מפני שקשה לי לצאת מן השיחה בלי שהוכח שאני צודק.
אני נפגע כשלא נותנים לי את הכבוד שציפיתי לו
האם אני מצפה שישימו לב כשנכנסתי?
שישאלו לדעתי?
שיזכירו את שמי?
שיודו לי?
שייתנו לי מקום מכובד?
אין פסול בכך שאדם שמח כאשר מכבדים אותו. השאלה היא מה קורה כאשר הכבוד אינו מגיע.
אם כל מצב הרוח שלי משתנה – ייתכן שכדאי לבדוק כמה מקום תופס הכבוד בחיי.
קשה לי לקבל ביקורת
לפעמים האדם כלל אינו מקשיב לתוכן ההערה.
ברגע הראשון הוא כבר מחפש תשובה.
"זה לא נכון."
"לא הבנת."
"גם אתה עושה כך."
"אבל במקרה הזה..."
הגאווה אינה מאפשרת לו לעצור ולשאול:
אולי יש כאן משהו שאני יכול ללמוד?
אני מקטין את ההצלחה של האחר
מישהו הצליח.
קיבל תפקיד.
זכה להערכה.
אמר דבר חכם.
ומיד מתעורר צורך להסביר:
"זה לא כזה מסובך."
"היה לו מזל."
"אני מכיר אותו, הוא לא כזה..."
לפעמים הקטנת האחר היא הדרך של הגאווה להגן על מקומנו.
אני מספר על עצמי "בדרך אגב"
יש דרך מאוד מתוחכמת לספר לכולם על ההישגים שלנו בלי להיראות כאילו אנחנו מתפארים.
האדם מזכיר במקרה למי הוא התקשר, מי התייעץ איתו, כמה תרם, כמה למד או כמה הצליח.
כדאי לעצור ולשאול:
האם המידע הזה באמת נחוץ – או שאני רוצה שיחשבו עליי משהו?
אני מזלזל באדם שממנו אין לי מה לקבל
אדם יכול לכבד מאוד את הרב, המנהל או האדם החשוב – ולהתייחס בזלזול לעובד פשוט.
דווקא היחס למי שאין לנו ממנו שום תועלת יכול לגלות הרבה על מידת הגאווה.
האם אסור לאדם להכיר במעלותיו?
לא.
וזו נקודה חשובה מאוד.
תיקון הגאווה איננו להפוך את האדם למי שחושב שהוא חסר ערך.
אדם מוכשר אינו צריך לומר:
"אני לא מוכשר."
אדם היודע תחום מסוים היטב אינו צריך להעמיד פנים שהוא אינו יודע.
אדם שעשה דבר טוב אינו חייב לשכנע את עצמו שהמעשה חסר משמעות.
"אורחות צדיקים" עצמו מבדיל בין גאווה פסולה לבין הכרה בכוחות לצורך עבודת ה', ואף מביא את הפסוק "ויגבה לבו בדרכי ה'". כלומר, יש מקום לעוצמה פנימית ולשאיפה גדולה כאשר הן מכוונות לעבודת ה' ולא להתנשאות על אחרים.
השאלה איננה רק:
האם אני יודע שיש בי מעלה?
אלא:
מה המעלה הזאת עושה לי?
האם היא גורמת לי להרגיש שאני טוב יותר מאחרים?
או שהיא גורמת לי להרגיש שקיבלתי אחריות גדולה יותר?
זהו הבדל עצום.
איך מתקנים את מידת הגאווה?
1. להתרגל לומר "טעיתי"
זה אולי התרגיל הפשוט והחזק ביותר.
בפעם הבאה שאתה מגלה שהאדם שמולך צודק, אל תחפש דרך לצאת מהעניין בכבוד.
אמור בפשטות:
"נכון. טעיתי."
בלי "אבל".
בלי הסבר.
בלי לנסות להוכיח שבעצם כמעט צדקת.
היכולת להודות על האמת היא אחד הכלים החשובים בעבודת הגאווה.
2. לעצור לפני שמתגוננים
כאשר מעירים לך משהו, אל תגיב מיד.
שאל את עצמך:
אם אדם אחר היה מקבל את ההערה הזאת – האם גם אז הייתי חושב שהיא לא נכונה?
לפעמים המרחק הקטן הזה מאפשר לראות את הדברים בצורה נקייה יותר.
3. לעשות דברים טובים בלי שאיש ידע
אפשר לעזור למישהו בלי לספר.
לתת צדקה בלי שידעו.
לעשות חסד שלא ייזקף לזכותנו.
כשאדם עושה טוב גם בלי לקבל עליו הכרה, הוא מחנך את עצמו שהמעשה חשוב גם כאשר ה"אני" אינו מקבל ממנו כבוד.
4. לתת לאחרים קרדיט
אם הרעיון היה של מישהו אחר – לומר זאת.
אם מישהו עזר לך – לציין זאת.
אם הצלחת בזכות אנשים נוספים – לזכור אותם.
הגאווה אוהבת לקחת את כל ההצלחה לעצמה.
הענווה יודעת לראות את השותפים.
5. לזכור מאין הגיעו הכוחות
איגרת הרמב"ן מכוונת את האדם להתבונן בכך שגם החכמה, העושר ושאר המעלות אינן סיבה להתנשאות. הכוחות וההזדמנויות אינם יצירה עצמית מוחלטת של האדם.
יש מי שנולד עם כישרון מסוים.
יש מי שקיבל משפחה שתמכה בו.
יש מי שפגש את האנשים הנכונים.
יש מי שקיבל בריאות, יכולת לימוד, זיכרון או הזדמנויות.
אין בכך כדי לבטל את העבודה שהאדם השקיע.
אבל זה מזכיר לו שלא הכול מתחיל ונגמר בו.
6. לחפש מעלה אצל מי שנמצא מולי
כמעט מכל אדם אפשר ללמוד משהו.
גם ממי שפחות חכם ממני בתחום מסוים.
גם ממי שצעיר ממני.
גם ממי שאני חולק עליו.
גם ממי שיש לו חסרונות ברורים.
הרגל כזה מחליש את הצורך לחלק את העולם ל"אנשים שמעליי" ו"אנשים שמתחתיי".
7. לוותר לפעמים על הכבוד
לא תמיד צריך לשבת במקום החשוב.
לא תמיד צריך שיזכירו את שמנו.
לא כל טעות שנאמרה עלינו חייבים לתקן בפני כולם.
לא כל ויכוח חייבים לנצח.
אפשר מדי פעם לבחור במודע:
כאן אני מוותר על הכבוד.
8. להיזהר גם מ"גאווה בענווה"
יש אדם שאומר:
"אני כלום."
אבל מאוד חשוב לו שישמעו אותו אומר זאת.
יש אדם שמתנהג בצניעות, ובתוך לבו מצפה שיאמרו:
"איזה אדם עניו!"
הרמח"ל מזהיר מפני ענווה חיצונית שאינה תואמת את המחשבה הפנימית.
לכן גם כאשר עובדים על ענווה, צריך לבדוק:
האם אני באמת פחות עסוק בעצמי – או שפשוט מצאתי דרך חדשה לקבל הערכה?
תרגיל מעשי לשבוע הקרוב
בחר דבר אחד בלבד:
פעם אחת ביום, כאשר מישהו מעיר לי – איני מגיב מיד.
אני מחכה כמה שניות ושואל:
"האם יכול להיות שיש משהו נכון במה שהוא אומר?"
אין צורך להסכים תמיד.
אין צורך לקבל כל ביקורת.
המטרה היא רק ליצור מרווח קטן בין הפגיעה בכבוד לבין התגובה.
בתוך המרווח הזה מתחילה עבודת המידות.
בחן את עצמך – עד כמה הכבוד מנהל אותי?
האם קשה לי לומר "טעיתי"?
כשמישהו מתקן אותי ליד אחרים – האם אני מסוגל לבדוק את דבריו או שכל תשומת הלב שלי מופנית לבושה שנגרמה לי?
האם חשוב לי שאנשים ידעו על הדברים הטובים שעשיתי?
האם אני נעלב מאוד כאשר לא נותנים לי את הכבוד שציפיתי לו?
האם אני מסוגל ללמוד גם ממי שצעיר או פחות מנוסה ממני?
כאשר מישהו אחר מצליח – האם אני שמח בשבילו או מיד מחפש דרך להקטין את ההצלחה?
האם אני משנה את היחס שלי לאנשים לפי המעמד שלהם?
האם אני מסוגל לבקש סליחה בלי להסביר מיד מדוע גם הצד השני אשם?
האם אני חייב לומר את המילה האחרונה בוויכוח?
האם אני מסוגל לדעת שאני מוכשר בלי להרגיש שמשום כך אני חשוב יותר מאדם אחר?
נקודה למחשבה
תיקון הגאווה אינו להפוך את האדם לקטן.
הוא מלמד אותו להיות גדול בלי להזדקק לכך שמישהו אחר יהיה קטן.
אדם יכול להכיר בכוחותיו, לשאוף גבוה, להצליח ולהוביל – ובאותו זמן לזכור שהמעלות שלו הן שליחות ואחריות, ולא סיבה להתנשא.
מקורות: אורחות צדיקים, שער הגאווה, מסילת ישרים, פרק י"א, איגרת הרמב"ן; אבות ד, א: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם".