הודו

מדוע נקרא המזמור „מזמור המנורה”?

מזמור זה מוכר במסורת ישראל גם בשם „מזמור המנורה”, מפני שנהגו לכותבו בצורת מנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש. לאחר פסוק הפתיחה, „למנצח בנגינות מזמור שיר”, יש במזמור שבעה פסוקים, כמספר קני המנורה. בפסוקים אלה יש גם ארבעים ותשע תיבות, ומספר זה נקשר במסורת לארבעים ותשעה פרטים במנורה: גביעים, כפתורים, פרחים ונרות.

הסידור של שבעת הפסוקים בצורת מנורה מתאים גם למבנה המיוחד של המזמור: הפסוקים שבתחילתו ובסופו עוסקים בברכה, הפסוקים הפנימיים כוללים שתי חזרות על הקריאה „יודוך עמים אלהים, יודוך עמים כולם”, ובמרכז עומד הפסוק „ישמחו וירננו לאמים”, המתאר את הנהגת ה' את כל העמים ביושר ובצדק.

בספרי המנהגים והקבלה הובאו מעלות מיוחדות לאמירת המזמור בצורת המנורה ובכוונה, ובכמה סידורים הוא מופיע בצורה זו. יש שנהגו לאומרו גם בימי ספירת העומר, מתוך הקשר שבין ארבעים ותשע התיבות לבין ארבעים ותשעת ימי הספירה. המסורות הללו מוסיפות משמעות לאופן אמירת המזמור, אך הן אינן מחליפות את פירוש הפסוקים עצמם, שבמרכזם התפילה לברכה, להכרה בה' ולהנהגת העולם בצדק. (אבודרהם, סדר תפילת שחרית ופירושה; חיד"א, ציפורן שמיר, סימן ב אות יח; בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ויגש, אות ד)

הקשר בין המזמור לברכת כהנים

פסוקו הראשון של גוף המזמור, „אלהים יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה”, מזכיר את ברכת כהנים: „יברכך ה' וישמרך”, „יאר ה' פניו אליך ויחנך”. בשניהם מופיעה בקשה לברכה, לחן ולהארת פנים מאת ה'.

אולם יש הבדל מעניין בין הלשונות. בברכת כהנים נאמר „יאר ה' פניו אליך”, ואילו במזמור נאמר „יאר פניו אתנו”. אפשר לראות בכך הדגשה של הבקשה שהארת פני ה' תלווה אותנו ותהיה עמנו בחיינו, ולא רק שנזכה להופעה חד־פעמית של חסד. נוסף על כך, ברכת כהנים מופנית לישראל, ואילו המזמור מבהיר שהברכה לישראל צריכה להביא גם להכרה כלל־עולמית בה'. (במדבר ו, כד–כו; אבן עזרא, רד"ק ומצודת דוד)

המסר המרכזי של המזמור

היסוד המרכזי של המזמור הוא שברכת ה' לישראל אינה מסתיימת בישראל, אלא צריכה להביא לקידוש שמו בעולם כולו. כאשר ה' מיטיב לעמו, מושיע אותו ומברך את ארצו, ניתנת הזדמנות לכל באי עולם להכיר בדרכיו, בחסדיו ובצדקת הנהגתו.

המזמור מלמד גם שהברכה הגדולה אינה רק שפע של פרנסה או הצלחה, אלא חיים שבהם ניכרת הארת פני ה'. הברכה הגשמית וההכרה הרוחנית אינן מנותקות זו מזו. כאשר הארץ נותנת את יבולה, כאשר בני אדם זוכים לישועה וכאשר הצדק ניכר בעולם, כל אלה יכולים לעורר את האדם להכיר ביד ה' ולהודות לו.

מתוך כך מתבררת גם תכלית התפילה: לא לבקש רק שיהיה לנו טוב, אלא לבקש שהטוב שנקבל יקרב אותנו אל ה' וירבה את הכרתו בעולם.

מקורות והרחבות

[1] למנצח בנגינות: המילה „למנצח” מופיעה בפתיחת מזמורים רבים, והיא מתפרשת כפנייה לממונה על השירה או על הנגינה. „בנגינות” מלמד שהמזמור נועד להיאמר בליווי כלי נגינה או לפי נעימה מיוחדת. בנוסח הכתיב של המסורה מופיעה הצורה „בנגינת”, ואילו בניקוד הקריאה ובנוסח הסידורים מקובלת הצורה „בנגינות”. (אבן עזרא, מצודת דוד, מקראות גדולות הכתר)

[2] מזמור שיר והמנורה: הכינוי הכפול „מזמור שיר” מופיע גם במקומות נוספים בספר תהילים, כגון „מזמור שיר ליום השבת”. במזמור זה נהגו לייחס משמעות מיוחדת למבנהו: לאחר הכותרת יש שבעה פסוקים ובהם ארבעים ותשע תיבות, כנגד שבעת קני המנורה וארבעים ותשעה מפרטיה. גם הקשר למניין ימי ספירת העומר נזכר בדברי חכמים ובמנהגים שונים. מעלות אמירתו בצורת המנורה הובאו בספרי המנהגים והקבלה. (תהילים צב, א; אבודרהם, סדר תפילת שחרית ופירושה; חיד"א, ציפורן שמיר, סימן ב אות יח)

חלק ראשון – בקשת הברכה ותכליתה

פסוקים ב–ג

לאחר כותרת המזמור, המשורר פותח בתפילה שה' יחון אותנו, יברך אותנו ויאיר פניו אלינו. אולם מיד הוא מלמד שהברכה אינה תכלית בפני עצמה. מטרתה היא להביא לכך שכל העולם יכיר את דרכי ה' ואת ישועתו. שני הפסוקים יוצרים קשר עמוק בין הברכה הפרטית והלאומית לבין התכלית הכללית של גילוי מלכות ה' בעולם.

פסוק ב – בקשת חן, ברכה והארת פנים

אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ [3] יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ [4] סֶלָה [5].

ביאור הפסוק

אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ – יהי רצון שה' יחון אותנו בחסדו, ייתן לנו חן בעיניו וינהג עמנו ברחמים, גם כאשר אין לנו די זכויות משל עצמנו. וִיבָרְכֵנוּ – יוסיף להעניק לנו טובה וברכה, הצלחה במעשינו ושפע בכל הדברים הנצרכים לחיינו. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ – ינהג עמנו במאור פנים ויגלה כלפינו את אהבתו והשגחתו. כשם שאדם מאיר את פניו אל מי שהוא אוהב ומבקש בטובתו, כך אנו מבקשים שיראו עלינו חסדי ה', בקרבתו ובהצלחת מעשינו. סֶלָה – לשון המטעימה את הבקשה ומדגישה את רצוננו שהברכה והארת הפנים יתקיימו ויימשכו.

בקצרה

הפסוק פותח בשלוש בקשות המשתלבות זו בזו: חן, ברכה והארת פנים. המשורר אינו מסתפק בבקשה לשפע גשמי, אלא מבקש גם את התחושה והמציאות של קרבת ה'. הברכה השלמה היא כאשר האדם אינו מקבל רק את הטובה עצמה, אלא מכיר בכך שהיא באה מאת ה' ורואה בה ביטוי לחסדו ולהשגחתו.

מקורות והרחבות

[3] יחננו ויברכנו: „יחננו” היא בקשה למצוא חן ולזכות לחסד, ואילו „יברכנו” מוסיפה בקשה לריבוי טובה ושפע. יש מן המפרשים שהדגישו כי הברכה היא תוספת על החן והחסד הראשוניים, ויש שפירשו אותה בהקשר של גשמים, פרנסה וברכת הארץ. לפי דרך נוספת, המזמור נאמר על זמן הגאולה, כאשר לאחר הישועה יוסיף ה' לברך את ישראל בכל מעשיהם. (אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם)

[4] יאר פניו אתנו: הביטוי מקביל לברכת כהנים: „יאר ה' פניו אליך ויחנך” (במדבר ו, כה). הארת הפנים היא משל לרצון, לחיבה ולהשגחה מיטיבה, בדומה לאדם המקבל את חברו בפנים מאירות. יש שפירשו אותה כגילוי חסדי ה' בגשמים ובשפע, ויש שהדגישו את ההצלחה במעשי האדם. ההבדל בין „אליך” שבברכת כהנים לבין „אתנו” שבמזמור מאפשר להדגיש את הבקשה שהארת פני ה' תלווה אותנו באופן מתמשך. (רש"י, אבן עזרא, רד"ק ומצודת דוד)

[5] סלה: המילה „סלה” מופיעה פעמים רבות בספר תהילים, ונאמרו בה פירושים שונים. יש שהבינו אותה כלשון נצח וקיום מתמשך, ויש שראו בה ביטוי של הדגשה או סימן הקשור למבנה השירה. במזמור זה היא מופיעה לאחר בקשת הארת הפנים ושוב לאחר תיאור הנהגת ה' את העמים, ובכך היא מדגישה את חשיבותם של שני העניינים. (תהילים סז, ב וה; פירושי המקרא למילת „סלה”)

פסוק ג – תכלית הברכה: הכרת ה' בכל העולם

לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ [6] בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ [7].

ביאור הפסוק

לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ – כדי שכל יושבי הארץ יכירו את דרכי הנהגתך, יבינו שאתה מנהיג את העולם בחסד, במשפט ובצדק, ויראו כיצד אתה מיטיב לעמך ומושיע אותו. בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ – כדי שהישועות שתעשה לישראל יתפרסמו בקרב כל העמים, והם יכירו שאתה הוא המושיע, המשגיח והמנהיג את העולם כולו.

בקצרה

כאן מתבררת התכלית הגדולה של בקשת הברכה שבפסוק הקודם. המשורר מבקש שה' ייטיב לישראל, אך אינו רואה בכך מטרה המסתיימת בישראל בלבד. הוא מבקש שהברכה והישועה יהיו גלויות כל כך, עד שגם אומות העולם ילמדו מהן על דרכי ה'. הברכה נעשית אפוא אמצעי לקידוש שם שמים ולהפצת הכרת הבורא.

מקורות והרחבות

[6] לדעת בארץ דרכך: אין הכוונה שה' עצמו צריך לדעת, אלא שבני האדם בארץ יכירו את דרכי הנהגתו. לפי דרך אחת, הכוונה לכך שהעמים יראו כיצד ה' מברך את ישראל ומושיע אותם אף כאשר הם מועטים לעומת אויביהם. לפי דרך אחרת, מדובר בזמן הגאולה, כאשר הנהגת ה' תהיה גלויה לעיני כל העולם. פירוש נוסף מדגיש שהעמים יכירו שה' עושה משפט גם למי שנחשבים חלשים וחסרי מעמד. (רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

[7] בכל גוים ישועתך: ישועת ישראל אינה נשארת עניין פנימי של העם בלבד, אלא מתפרסמת בקרב אומות העולם ומלמדת אותן על יכולתו והשגחתו של ה'. הרעיון מופיע גם בנבואות הגאולה, כגון „וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו” (ישעיהו נב, י). לפי דרך הפירוש העוסקת בגאולה העתידה, הפסוק מבטא את הזמן שבו תהיה ישועת ה' גלויה לעיני כל העמים. (רש"י, אבן עזרא, רד"ק ומצודת דוד)

חלק שני – הודאת העמים והנהגת העולם בצדק

פסוקים ד–ו

לאחר שהתפלל שדרכי ה' וישועתו יתפרסמו בעולם, המשורר מתאר את התגובה הרצויה של אומות העולם: הודיה, שמחה ורינה. אולם השמחה אינה נובעת רק מן הטובה שהן מקבלות. במרכז החלק עומדת ההכרה שה' שופט את העמים ביושר ומנהיג אותם בצדק. הקריאה „יודוך עמים אלהים, יודוך עמים כולם” מופיעה פעמיים, לפני הפסוק המרכזי ולאחריו, ומדגישה שהכרת ה' וההודיה לו הן תכלית מרכזית של המזמור.

פסוק ד – כל העמים יודו לה'

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים [8] יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם [9].

ביאור הפסוק

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים – יהי רצון שכל העמים יכירו בחסדיך ובדרכי הנהגתך ויודו לך על הטובה שאתה עושה בעולם. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם – לא רק אומה אחת או קבוצה מסוימת, אלא כל העמים כולם יכירו בגדולתך, ישבחו את שמך ויודו שאתה הוא האל המנהיג את העולם.

בקצרה

לאחר שביקש שהישועה תתפרסם בעולם, המשורר מתפלל שגם ההכרה וההודיה יהיו כלל־עולמיות. אין די בכך שהעמים יראו את מעשי ה'. התכלית היא שיבינו את משמעותם ויתעוררו להודות לבורא. החזרה על „יודוך עמים” מדגישה את הרצון שההודיה לא תהיה נחלתם של מעטים, אלא תתפשט בקרב כולם.

מקורות והרחבות

[8] יודוך עמים אלהים: ההודיה היא תוצאה של הכרת דרכי ה' המתוארת בפסוק הקודם. כאשר העמים יראו את ברכת ישראל ואת ישועתו, הם יכירו שה' מנהיג את העולם ויודו לו. לפי פירוש נוסף, ההודיה תהיה בעקבות גילוי צדקת משפטו של ה', כפי שמפורט בפסוק הבא. (רש"י, רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

[9] יודוך עמים כולם: החזרה על המילה „יודוך” והוספת „כולם” מדגישות שהשאיפה היא להודיה של כלל העמים, ללא הגבלה לאומה אחת. דרך זו של חזרה פיוטית מחזקת את עיקר הבקשה ומעניקה לה מקום מרכזי במזמור. החזרה מופיעה שוב בפסוק ו', לאחר תיאור הנהגת ה' את העמים במשפט. (אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי"ם)

פסוק ה – שמחת העמים על הנהגת ה' בצדק

יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים [10] כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר [11] וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם [12] סֶלָה.

ביאור הפסוק

יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים – אומות העולם ישמחו וישירו שירי רינה ושבח לה', כאשר יכירו את צדקת הנהגתו. כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר – מפני שאתה שופט את כל העמים ביושר ובצדק, נותן לכל אחד את המגיע לו ואינך מעוות את המשפט. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם – ואת אומות העולם אתה מנהיג ומכוון בדרכיהן, ומשגיח על הנעשה בארץ. המילה „תנחם” כאן היא מלשון הנחיה והנהגה, ולא מלשון נחמה על צער. סֶלָה – הדגשה של דברי השבח ושל בקשת ההנהגה הישרה והקבועה.

בקצרה

זהו הפסוק המרכזי של המזמור, והוא מגלה מה יביא את העמים לשמחה אמיתית: ההכרה שהעולם אינו מתנהל ללא סדר וצדק, אלא שיש מנהיג הדן את הכול ביושר. המשורר מבקש שהנהגת ה' תהיה גלויה עד שגם האומות יכירו בה וישמחו עליה. לפי חלק מן המפרשים, הדברים מכוונים במיוחד לימות הגאולה, שבהם תתגלה צדקת משפט ה' לעיני כל העולם.

מקורות והרחבות

[10] ישמחו וירננו לאמים: „לאומים” הוא כינוי לאומות ולעמים. יש שהבחינו בין „גויים”, „עמים” ו„לאומים” וראו בהם סוגים שונים של קבוצות אנושיות או של אומות המאורגנות בצורות שונות. הרינה מוסיפה על עצם ההודיה, משום שהיא מבטאת שמחה המתפרסמת ברבים באמצעות שירה ושבח. (מלבי"ם, ביאור המילות לפסוקים ג–ה)

[11] כי תשפט עמים מישור: „מישור” הוא לשון יושר והגינות, והפסוק מלמד שה' שופט את העמים בצדק. לפי דרך אחת, הכוונה להנהגתו הישרה של העולם בכללותו. לפי דרך אחרת, הפסוק עוסק במשפט העמים שיבואו להילחם בישראל בעת הגאולה, כאשר יתגלה צדק דינו של ה' והעמים שלא פגעו בישראל יראו את המשפט וישמחו. הדרכים השונות משותפות בהכרה שהנהגת ה' היא הנהגה של צדק ואמת. (רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון ומלבי"ם)

[12] ולאמים בארץ תנחם: „תנחם” הוא מלשון הנחיה והנהגה, בדומה ללשון „נחית כצאן עמך” (תהילים עז, כא). לפי פירוש אחד, הכוונה שה' מנהיג את כל האומות בדרך ישרה ומשגיח על מעשיהן. לפי פירוש אחר, הדברים עוסקים בהבאת אומות מסוימות אל מקום המשפט בעת הגאולה. אין מדובר כאן בנחמה על סבל, אלא בהנהגת ה' את העמים ובגילוי משפטו. (רש"י, רד"ק, מצודת ציון ומלבי"ם)

פסוק ו – הודאה חוזרת של כל העמים

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים [13] יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם [14].

ביאור הפסוק

יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים – כל העמים יודו לך וישבחו אותך לאחר שיראו ויכירו את צדקת משפטך ואת חסדיך. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם – כל אומות העולם, מקצה ועד קצה, יכירו שאתה מנהיג את הכול ויודו על גדולתך, על צדקך ועל הטובה שאתה משפיע לבריותיך.

בקצרה

החזרה על הפסוק שכבר נאמר קודם לכן אינה חזרה מיותרת. בתחילה באה ההודיה לאחר הבקשה שדרכי ה' יתפרסמו בעולם. כעת היא באה לאחר התיאור של משפטו הישר והנהגתו את כל העמים. בכך המשורר מדגיש שני יסודות המביאים להכרת ה': החסד והישועה מצד אחד, והצדק והמשפט מצד אחר. שניהם יחד מעוררים את העולם להודות לבורא.

מקורות והרחבות

[13] החזרה על „יודוך עמים”: הפסוק חוזר במדויק על הנאמר בפסוק ד', ומקיף יחד עמו את הפסוק המרכזי העוסק במשפט ה'. החזרה מעניקה למזמור מבנה פיוטי מאוזן ומדגישה שההודיה של כל העמים היא אחת מתכליותיו העיקריות. לפי דרך פירוש נוספת, ההודיה הראשונה קשורה להכרת משפט ה', ואילו ההודיה החוזרת באה לאחר גילוי חסדו וברכתו. (מצודת דוד ומלבי"ם)

[14] כולם יכירו בצדקת הנהגת ה': לפי דרך הפירוש העוסקת בגאולה העתידה, גם לאחר משפט האומות יכירו הנותרים בכוחו של ה' ובצדקת הנהגתו. לפי דרך אחרת, מדובר בהכרה כללית של כל יושבי הארץ בהשגחה האלוהית, המביאה אותם לשבח ולהודות. בכך מתחברת ההודיה בפסוק זה לברכת הארץ המתוארת מיד לאחריו. (רד"ק ומלבי"ם)

חלק שלישי – ברכת הארץ והיבול

פסוק ז

לאחר התפילה להכרת ה' בכל העולם, המשורר חוזר אל הברכה המעשית הניכרת בחיי האדם. הארץ נותנת את יבולה, והדבר מביא אותו להודות לה' ולבקש שימשיך לברך אותנו. הפסוק מקשר בין השפע הגשמי לבין ההשגחה האלוהית ומלמד שגם הדברים שנראים חלק מסדר הטבע הם ביטוי לחסדי ה' ולטובתו.

פסוק ז – הארץ נותנת את יבולה וברכת ה' נמשכת

אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ [15] יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ [16].

ביאור הפסוק

אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ – הארץ הצמיחה את תבואתה ואת פירותיה ונתנה יבול מבורך, שהוא סימן לחסד ה' ולברכתו. לפי הפירוש המתייחס לגאולה העתידה, הדברים מתארים את הזמן שבו תתברך הארץ ותיתן את יבולה בשפע. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ – יהי רצון שה' יוסיף לברך אותנו ולהשפיע עלינו טובה גם בעתיד. הוא אלוהינו, המשגיח עלינו ומנהיג אותנו, וממנו אנו מבקשים את המשך הברכה.

בקצרה

המשורר אינו רואה ביבול הארץ דבר המובן מאליו. גם כאשר האדמה מצמיחה והכול מתנהל בדרך הטבע, הוא מכיר בכך שהשפע תלוי בברכת ה'. מתוך ההודיה על הטובה שכבר ניתנה הוא פונה לבקש את המשך הברכה. בכך המזמור מלמד שהכרת הטוב על העבר והתפילה על העתיד צריכות ללכת יחד.

מקורות והרחבות

[15] ארץ נתנה יבולה: לפי הפירוש הפשוט, הארץ כבר נתנה את יבולה והמשורר מודה על הברכה שזכו לה. לפי דרך אחרת, לשון העבר מתארת את העתיד בביטחון, כאילו הברכה כבר התקיימה, והכוונה היא לזמן הגאולה שבו תיתן הארץ את יבולה בשפע. לפי פירוש נוסף, היבול המבורך בא לאחר עצירת גשמים ורעב, והוא מלמד שה' שמע את התפילה ונעתר לארץ. (אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

[16] יברכנו אלהים אלהינו: חזרת הבקשה לברכה מלמדת שאין די בטובה שכבר התקבלה, אלא אנו מבקשים את המשך השפע גם להבא. הכינוי „אלהינו” מדגיש את הקשר המיוחד שבין הקב"ה לישראל ואת השגחתו עליהם. הברכה הניתנת לישראל יכולה להביא גם את אומות העולם להכיר בגדולת ה' ובחסדיו. (אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם)

חלק רביעי – ברכה המביאה ליראת ה' בכל העולם

פסוק ח

הפסוק האחרון מחזיר את המזמור אל בקשת הברכה שבה נפתח, אך כעת מתווספת לה התכלית הכללית שהלכה והתבררה לאורך הפסוקים: שכל יושבי העולם יכירו את ה' וייראו אותו. המשורר מסיים במקום שבו התחיל, אולם לאחר שתיאר את השפעת הברכה על העולם כולו, בקשתו מקבלת משמעות עמוקה ורחבה יותר.

פסוק ח – ברכת ישראל והכרת ה' עד קצות הארץ

יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים [17] וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ [18].

ביאור הפסוק

יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים – יוסיף ה' להעניק לנו את ברכתו, את חסדו ואת השפע הנצרך לחיינו, ויראו הכול שהוא משגיח עלינו ומיטיב עמנו. וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ – ומתוך הברכה והישועה שיראו, יכירו כל יושבי העולם, עד קצות הארץ הרחוקים ביותר, בגדולתו ובמלכותו של ה', ויבואו לידי יראת שמים והכרה בהנהגתו.

בקצרה

דברי הסיום מגלים את תכליתו של המזמור כולו: לא רק שנזכה לברכת ה', אלא שמתוך הברכה הזאת תתפשט הכרתו בכל העולם. המשורר פותח בבקשה „אלהים יחננו ויברכנו” ומסיים ב„יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ”. בכך הוא מלמד שהברכה הגדולה ביותר היא זו שאינה נשארת אצל מקבליה בלבד, אלא מביאה להוספת אמונה, הודיה ויראת שמים בעולם.

מקורות והרחבות

[17] יברכנו אלהים: החזרה על בקשת הברכה בסיום המזמור יוצרת קשר ברור לפסוק ב'. בתחילת המזמור המשורר מבקש חן, ברכה והארת פנים, ובסופו הוא מבקש שהברכה תימשך ותביא להכרת ה' בעולם. יש מן המפרשים שהבינו את הפסוק גם על דרך אמירה ומענה בשירת הציבור, כאשר קבוצה אחת מבקשת את הברכה וקבוצה אחרת חוזרת ומאשרת את הבקשה. (אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם)

[18] כל אפסי ארץ: „אפסי ארץ” הוא ביטוי לקצות העולם ולמקומות הרחוקים ביותר. כך נאמר גם „ואחזתך אפסי ארץ” (תהילים ב, ח), וכן „ויראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו” (ישעיהו נב, י). בפסוקנו הכוונה לכך שהכרת ה' ויראתו יתפשטו בכל העולם, גם במקומות הרחוקים מישראל. (תהילים ב, ח; ישעיהו נב, י; רד"ק ומצודת דוד)