הלל - ראש חודש ומועדים

מזמור קי״ג הוא הראשון מששת מזמורי ההלל, הנקראים גם „הלל המצרי”, משום שבהמשך ההלל מתוארת יציאת ישראל ממצרים.

רד״ק מבאר שכאשר המשורר ביקש לספר את נפלאות יציאת מצרים, הוא פתח תחילה בתיאור גדולת ה׳ ויכולתו להגביה את השפלים ולהשפיל את הגבוהים. כך נהג ה׳ בישראל ובמצרים: ישראל היו משועבדים וחסרי כוח, ואילו מצרים הייתה ממלכה גדולה וחזקה. באמצעות הגאולה השתנה מצבם של ישראל והם יצאו לחירות.

חז״ל דרשו את המילים „הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳” על יציאת מצרים: לאחר השחרור מן השעבוד היו ישראל עבדי ה׳ ולא עוד עבדי פרעה. בכך מתגלה משמעותה של הגאולה. ישראל לא יצאו רק מעבודת פרך ומסבל גופני, אלא זכו לחירות המאפשרת להם לעבוד את הבורא ולקיים את מצוותיו.

מכאן עולה שההלל אינו רק שבח על ניסים שהתרחשו בעבר. הוא גם הודיה על האפשרות לחיות מתוך חירות, אחריות וקשר עם ה׳.

מהו הקשר בין רוממות ה׳ לבין השגחתו על האדם הפרטי?

הפסוקים „הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת” ו„הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת” הם לב המזמור. מצד אחד, ה׳ מרומם מעל כל הבריאה, ומצד אחר הוא משגיח גם על הדברים הקטנים ביותר.

המלבי״ם מדגיש שאין הבדל בין השמים לבין הארץ ביחס לגדולת ה׳. שניהם כאחד נמוכים ביחס לרוממות הבורא, ולכן אין מקום לחשוב שהוא משגיח על השמים אך אינו מתעניין במתרחש בארץ.

המשורר מוכיח זאת באמצעות שתי דוגמאות מחיי האדם: העני העשוי להתרומם משפלותו, והאישה העקרה העשויה לזכות לילדים. שני המצבים נראים לעיתים כחסרי תקווה, אך המזמור מלמד שאין מציאות אנושית הנמצאת מחוץ ליכולתו של הבורא.

אין פירוש הדבר שכל עני עתיד להתעשר או שכל אישה המתמודדת עם עקרות תזכה בהכרח ללדת. המזמור מתאר את יכולתו של ה׳ לשנות מצבים ואת החסדים שעליהם ראוי להודות, ולא הבטחה אישית לתוצאה מסוימת.

המסר המרכזי הוא שגם מי שמרגיש חלש, חסר חשיבות או רחוק מן הישועה אינו נשכח מפני הבורא. ומתוך ההכרה הזאת ראוי שגם האדם ילמד להבחין במצוקתם של אחרים ולסייע להם.

בקצרה

עבדי ה׳ נקראים להללו מתוך הכרה בגדולתו ובהשגחתו. חז״ל קשרו את הקריאה ליציאת מצרים, שבה זכו ישראל להיות עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה.

מקורות והרחבות

[1] רד״ק מפרש שעבדי ה׳ הם החכמים ויראי השמים. חז״ל דרשו את הפסוק על יציאת ישראל מעבדות פרעה לחירות ולעבודת ה׳. (רד״ק, תהילים קי״ג, א׳. תלמוד בבלי, מגילה י״ד ע״א. תלמוד ירושלמי, פסחים פרק ה׳ הלכה ה׳)

[2] אבן עזרא מבאר ששלוש החזרות על „הללו” מדגישות את חשיבות השבח. המלבי״ם קושר את פתיחת המזמור להכרה בהשגחת ה׳ על העולם. (אבן עזרא ומלבי״ם, תהילים קי״ג, א׳)

פסוק ב – ברכת ה׳ בכל זמן

יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ[3] מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם[4].

ביאור הפסוק

יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ – ראוי שכל הברואים המכירים בה׳ יברכו את שמו ויודו על חסדיו. אין האדם מוסיף לברוך הוא טובה או שלמות באמצעות הברכה, אלא מכיר במעלתו ומבטא את הכרת הטוב שלו. רד״ק מבאר שהכוונה לכך ששם ה׳ יהיה מבורך בפי הנבראים, מפני שכל בעלי הדעת צריכים להכיר בגדולתו. המלבי״ם מבחין בין הלל לבין ברכה: ההלל מתייחס לגדולתו ולרוממותו של הבורא, ואילו הברכה מבטאת גם את ההכרה בשפע ובהשגחה המתמדת שהוא מעניק לעולם. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם – מן הזמן הזה ולהבא, ללא הפסקה. רד״ק מבאר ש„מעתה” מתייחס להווה, ו„ועד עולם” לעתיד. המשורר מלמד שההודיה אינה צריכה להתעורר רק בשעת נס מיוחד, אלא להיות חלק קבוע מן החיים. האדם מקבל טובות בכל יום, ולכן ראוי שישתדל להכיר בהן ולהודות עליהן.

בקצרה

שם ה׳ ראוי להיות מבורך בכל זמן. הברכה מבטאת לא רק את ההכרה בגדולתו, אלא גם את ההודיה על השפע וההשגחה המתמידים.

מקורות והרחבות

[3] רד״ק מבאר ששם ה׳ צריך להיות מבורך בפי כל בעלי הדעת. המלבי״ם מבחין בין הלל על רוממות ה׳ לבין ברכה על השפע הנובע מהשגחתו. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ב׳)

[4] רד״ק מפרש ש„מעתה” הוא זמן ההווה, ו„ועד עולם” מתייחס לעתיד. (רד״ק, תהילים קי״ג, ב׳)

פסוק ג – שבח ה׳ בכל מקום בעולם

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ[5] מְהֻלָּל שֵׁם יְיָ[6].

ביאור הפסוק

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ – מן המקום שבו השמש זורחת, כלומר מקצה המזרח. עַד מְבוֹאוֹ – ועד המקום שבו היא שוקעת, בקצה המערב. מצודת ציון מבאר ש„מבואו” מתייחס לשקיעת השמש. הביטוי כולו מתאר את המרחב הגדול של העולם, ממזרח ועד מערב. מְהֻלָּל שֵׁם יְיָ – ראוי ששמו של ה׳ יהיה מהולל בפי כל יושבי העולם. מצודת דוד מדגיש שהשבח אינו שייך למקום אחד בלבד, אלא לכל העמים. המלבי״ם מבחין בין ההכרה הכללית בגדולת הבורא, שגם אומות העולם עשויות להגיע אליה, לבין ההכרה בהשגחתו הפרטית על הברואים. לדבריו, המזמור מבקש ללמד שלא די להודות בכך שה׳ הוא בורא העולם, אלא צריך להכיר גם בכך שהוא ממשיך להשגיח עליו. הפסוק משלים את הקודם: כשם שההודיה ראויה להיאמר בכל זמן, כך היא ראויה להישמע בכל מקום.

בקצרה

שבח ה׳ ראוי להישמע בכל העולם, ממזרח ועד מערב. גדולתו אינה מוגבלת לעם או למקום מסוים, והשגחתו כוללת את הבריאה כולה.

מקורות והרחבות

[5] מצודת ציון מפרש ש„מזרח שמש” הוא מקום זריחתה, ו„מבואו” הוא מקום שקיעתה במערב. (מצודת ציון, תהילים קי״ג, ג׳)

[6] מצודת דוד מבאר ששם ה׳ מהולל בפי יושבי העולם כולו. המלבי״ם מבחין בין ההכרה בגדולת ה׳ לבין ההכרה בהשגחתו המתמדת. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ג׳)

פסוק ד – רוממות ה׳ מעל כל הבריאה

רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְיָ[7] עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ[8].

ביאור הפסוק

רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְיָ – ה׳ נעלה על כל העמים ועל כל בעלי הכוח והשלטון שבעולם. אין עם או מלכות היכולים להשתוות לגדולתו. אבן עזרא מבאר שה׳ מרומם מעל כל השבחים שהעמים מסוגלים לומר עליו, שהרי גדולתו אינה ניתנת להשגה שלמה. עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ – גם השמים הגבוהים אינם מגבילים את כבוד ה׳. מצודת דוד מפרש שכבוד שכינתו נעלה מעל השמים. המלבי״ם מבאר שהפסוק מתאר גם את תפיסתם של העמים שסברו כי הבורא מרומם כל כך עד שאינו משגיח על העולם השפל, אלא מסר את הנהגתו למערכות השמים. אולם הפסוקים הבאים באים לשלול את המחשבה הזאת. גדולתו של ה׳ אינה מרחיקה אותו מן הברואים, והוא משגיח גם על המתרחש בארץ. נמצא שהפסוק אינו בא ללמד שה׳ נמצא במקום גשמי מעל השמים, אלא להמחיש את רוממותו מעל כל המציאות הנבראת.

בקצרה

ה׳ נעלה על כל העמים ועל כל הבריאה. אולם רוממותו אינה מונעת ממנו להשגיח על העולם, כפי שיתברר בפסוקים הבאים.

מקורות והרחבות

[7] אבן עזרא מפרש שה׳ מרומם מעל כל התהילות שהעמים יכולים להללו. (אבן עזרא, תהילים קי״ג, ד׳)

[8] מצודת דוד מבאר שכבוד שכינתו של ה׳ נעלה מעל השמים. המלבי״ם מציג את תפיסת האומות שראו ברוממות ה׳ סיבה להיעדר השגחה על הארץ, ואת שלילתה בהמשך המזמור. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ד׳–ו׳)

פסוק ה – אין מי שישווה לגדולת ה׳

מִי כַּייָ אֱלֹהֵינוּ[9] הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת[10].

ביאור הפסוק

מִי כַּייָ אֱלֹהֵינוּ – אין בעולם מי שאפשר להשוות לגדולתו ולרוממותו של ה׳. זוהי שאלה שהתשובה עליה ברורה: אין כמוהו. הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת – ה׳ נעלה ומרומם מעל כל הבריאה, כאילו מקום מושבו גבוה מכל מה שנברא. אין הכוונה למקום ישיבה גשמי, אלא לרוממותו ולממשלתו על העולם. אבן עזרא מבאר שגם השמים וגם הארץ נחשבים שפלים ביחס לגדולת הבורא. רש״י ומצודת ציון מדגישים שהאות יו״ד שבסוף המילה „המגביהי” היא תוספת לשונית, וכך גם במילים „המשפילי”, „מקימי”, „להושיבי” ו„מושיבי”. המלבי״ם מבאר שגדולתו של ה׳ בלתי מוגבלת, ולכן אין הבדל מהותי בין השמים הגבוהים לבין הארץ השפלה ביחס אליו. הפסוק מלמד שרוממות ה׳ אינה דומה לגדולה אנושית, שבה בעל מעמד גבוה עשוי להתרחק ממי שנמוכים ממנו. דווקא גדולתו הבלתי מוגבלת מאפשרת את השגחתו על הבריאה כולה.

בקצרה

אין מי שישווה לרוממות ה׳, הנעלה מעל השמים והארץ גם יחד. אולם גדולתו אינה יוצרת ריחוק מן הברואים, אלא מתגלה גם בהשגחתו עליהם.

מקורות והרחבות

[9] אבן עזרא מבאר שהשמים והארץ כאחד נחשבים שפלים ביחס לרוממות הבורא. (אבן עזרא, תהילים קי״ג, ה׳–ו׳)

[10] רש״י ומצודת ציון מבארים שהיו״ד שב„המגביהי” ובמילים הדומות לה היא תוספת לשונית. המלבי״ם מדגיש שאין הבדל בין השמים והארץ ביחס לגדולתו הבלתי מוגבלת של ה׳. (רש״י, מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ה׳)

פסוק ו – ה׳ משגיח גם על הפרטים הקטנים ביותר

הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת[11] בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ[12].

ביאור הפסוק

הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת – ה׳, המרומם מעל כל הבריאה, מתואר כמי שמשפיל את מבטו כדי להשגיח על המתרחש בעולם. זוהי לשון משל, ואין הכוונה שלבורא יש עיניים או שהוא צריך להתקרב כדי לראות. מצודת דוד מבאר שה׳ משגיח על כל הנעשה בעולם, ושהשמים עצמם נחשבים נמוכים ביחס לרוממותו. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ – השגחתו כוללת את כל המציאות, מן השמים הגבוהים ועד הארץ שבה חיים בני האדם. אבן עזרא מדגיש שכל הנבראים שפלים ביחס לגדולת ה׳, ולכן הוא יודע את כל מעשיהם. המלבי״ם מבאר שאין לומר שה׳ קרוב יותר לשמים מאשר לארץ, מפני שרוממותו אינה מוגבלת למקום. זהו החידוש המרכזי במזמור: הבורא הנעלה מעל כל המציאות אינו מתעלם מן הדברים הקטנים והחלשים. לכן מיד לאחר מכן המשורר מתאר כיצד הוא מקים דל מעפר ומרים אביון מאשפות.

בקצרה

ה׳ משגיח על כל המתרחש בשמים ובארץ, אף שהוא מרומם מעל כל הבריאה. רוממותו אינה מונעת ממנו לראות את מצוקתם של החלשים.

מקורות והרחבות

[11] מצודת דוד מבאר שה׳ משגיח על כל הנעשה בשמים ובארץ, ושגם השמים נחשבים נמוכים ביחס לרוממותו. (מצודת דוד, תהילים קי״ג, ו׳)

[12] אבן עזרא והמלבי״ם מדגישים שאין הבדל בין השמים והארץ ביחס לגדולת ה׳ ולהשגחתו עליהם. (אבן עזרא ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ה׳–ו׳)

פסוק ז – ה׳ מסוגל להרים את האדם משפלותו

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל[13] מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן[14].

ביאור הפסוק

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל – ה׳ מסוגל להקים אדם עני וחסר כוח ממצבו הנמוך ולהביאו למקום של כבוד והצלחה. „דל” הוא אדם עני או חלש מבחינה כלכלית ומעמדית, ו„עפר” משמש משל לשפלות ולחוסר חשיבות. מצודת דוד מבאר שה׳ מקים את הדל בהשגחתו. מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן – אפילו אביון השרוי בשפלות גדולה יכול להתרומם ממנה. „אשפות” הן מקומות שבהם מצויים פסולת וזבל, והביטוי מדגיש את עומק השפלות. המלבי״ם מבחין בין דל לבין אביון: האביון נמצא במצב קשה יותר, ואף על פי כן ה׳ יכול לשנות את מצבו. רד״ק מדגיש שדווקא הבורא המרומם מעל השמים רואה את מצוקתם של העניים ומשגיח עליהם. אין הפסוק מבטיח שכל אדם עני יתעשר, אלא מלמד שגם האדם הנמצא בשפל המדרגה אינו מחוץ להשגחת ה׳. מבחינה מעשית, ההתבוננות הזאת צריכה לעורר אותנו להבחין במי שנמצאים במצוקה ולסייע להם לפי יכולתנו.

בקצרה

ה׳ רואה גם את האדם הנמצא בשפלות גדולה ויכול לשנות את מצבו. גדולתו מתגלה בכך שאינו מתעלם מן העניים ומחסרי הכוח.

מקורות והרחבות

[13] מצודת דוד ורד״ק מבארים שה׳ מקים את הדל משפלותו בהשגחתו. (מצודת דוד ורד״ק, תהילים קי״ג, ז׳)

[14] מצודת ציון מפרש ש„אשפות” הן מקומות פסולת וזבל. המלבי״ם מבחין בין דל לאביון ומדגיש שהפסוק מתאר עלייה אף מתוך שפלות גדולה במיוחד. (מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ז׳)

פסוק ח – מן השפלות אל מקום של כבוד

לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים[15] עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ[16].

ביאור הפסוק

לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים – ה׳ מסוגל להעלות את האדם שהיה דל ואביון עד שיישב בחברת אנשים מכובדים ובעלי מעמד. „נדיבים” מתייחס כאן לאנשים חשובים ונכבדים. מצודת דוד מבאר שאין מדובר רק בהצלה מן העוני, אלא בהענקת כבוד ומעמד גבוה. עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ – אפילו בקרב האנשים המכובדים של עמו שלו. המלבי״ם מדגיש את החידוש שבמילים הללו: קל יותר לאדם לזכות בכבוד במקום שבו אין מכירים את עברו ואת שפלותו הקודמת. אולם כאשר הוא זוכה להכרה ולכבוד דווקא בקרב בני עמו, המכירים את מצבו הקודם, מתגלה שינוי גדול עוד יותר. רד״ק מקשר את הדברים גם לעליית מעמדם של ישראל, שיזכו לכבוד בין העמים כאשר יעשו את רצון ה׳. הפסוק ממשיך את קודמו ומלמד שהישועה אינה מסתיימת בהוצאת האדם ממצוקתו, אלא יכולה לכלול גם את השבת כבודו ואת האפשרות להשתלב מחדש בחברה.

בקצרה

ה׳ יכול להעלות אדם מן השפלות עד למעמד של כבוד. המלבי״ם מדגיש שמעלה מיוחדת היא כאשר האדם זוכה להערכה דווקא בקרב מי שהכירו את מצבו הקודם.

מקורות והרחבות

[15] מצודת דוד מבאר שה׳ מרומם את הדל עד שיוכל לשבת בחברת אנשים חשובים ונכבדים. (מצודת דוד, תהילים קי״ג, ח׳)

[16] המלבי״ם מדגיש את המעלה שבהושבת האדם עם נדיבי עמו המכירים את עברו. רד״ק מקשר את הדברים גם למעלתם העתידית של ישראל. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ח׳)

פסוק ט – ה׳ יכול להפוך את הצער לשמחה

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת[17] אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ[18].

ביאור הפסוק

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת – ה׳ יכול לשנות גם את מצבה של אישה עקרה, המשתוקקת לילדים ואינה זוכה ללדת. אבן עזרא ורד״ק מבארים שהמילה „עקרת” מתארת אישה עקרה, וש„הבית” מתייחס לבית המשפחה שאליו היא זוכה עם לידת ילדיה. המלבי״ם מדגיש שגם ענייני הפריון והולדת הילדים נתונים להשגחת הבורא, ולא לכוחות עצמאיים של מזל ומערכות השמים. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה – האישה שהייתה עקרה נעשית אם לילדים ושמחה בהם. מצודת דוד מבאר שהשמחה נובעת מן השינוי שבמצבה ומן האפשרות לחיות בביתה עם ילדיה. רש״י מפרש את הפסוק גם בדרך לאומית: ציון נמשלה לאישה עקרה שבניה התרחקו ממנה, ולעתיד תשמח בשיבת בניה אליה, כפי שמתואר בנבואת ישעיהו. הַלְלוּ יָהּ – על כל הנפלאות הללו ראוי לשבח את ה׳. המזמור מסתיים בדוגמה אישית ומרגשת להשגחתו על מי שנמצאים בצער. אין בפסוק הבטחה שכל אישה המתמודדת עם עקרות תזכה ללדת, אלא תיאור של הישועה האפשרית ושל השמחה שהיא מביאה.

בקצרה

ה׳ יכול לשנות גם מצבים הנראים חסרי תקווה ולהפוך צער לשמחה. בפשט מדובר באישה עקרה הזוכה לילדים, ורש״י מפרש את הפסוק גם על ציון שתשמח בשיבת בניה.

מקורות והרחבות

[17] אבן עזרא ורד״ק מפרשים ש„עקרת הבית” היא אישה עקרה הזוכה להקים בית ומשפחה. המלבי״ם מדגיש שהדבר תלוי בהשגחת ה׳. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם, תהילים קי״ג, ט׳)

[18] מצודת דוד מבאר שהעקרה נעשית אם ושמחה בבניה. רש״י מפרש את הפסוק גם על ציון שתזכה לשיבת בניה. (מצודת דוד ורש״י, תהילים קי״ג, ט׳. ישעיהו ס״ו, ח׳)

המסר המרכזי של מזמור קי״ג הוא שגדלות אמיתית אינה נמדדת רק בכוח ובמעמד, אלא גם ביכולת לראות את מי שנמצאים בשפלות ולדאוג להם. ההכרה בהשגחת ה׳ צריכה לעורר הודיה, ביטחון, ענווה ורצון לעשות חסד עם אחרים.

כאשר מגיעים למילים „מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה”, אפשר להתפלל על זוגות המצפים לילדים ועל כל מי שמתמודדים עם צער אישי. הפסוק מזכיר שה׳ יכול לשנות מצבים קשים, אך הוא גם מחייב אותנו לנהוג ברגישות ולא להכביד על אנשים בשאלות ובהערות הנוגעות למצוקתם.

לבסוף, כאשר אומרים „הַלְלוּ יָהּ”, אפשר לחזור אל תחילת המזמור מתוך הבנה עמוקה יותר. פתחנו בשבח על רוממות ה׳, וסיימנו בהכרה בחסדו כלפי מי שנמצאים בשפלות. אפשר לקבל על עצמנו מעשה אחד שיבטא את המסר הזה: לשים לב לאדם הזקוק לעזרה, להתעניין בשלומו או להושיט לו יד בדרך מכבדת.

המסר המעשי של המזמור הוא שההודיה לה׳ צריכה להשפיע גם על יחסנו לבני אדם. כשם שה׳ משגיח על החלשים ואינו מתעלם ממצוקתם, כך ראוי שגם אנו ננהג בענווה, ברגישות ובחסד כלפי מי שזקוקים לנו.