זמן העברה משוער | 4-3 דקות

חז"ל אומרים משפט מפורסם: "איש ואשה, זכו — שכינה ביניהן." רבי עקיבא דורש זאת מן המילים עצמן: במילה איש יש יו"ד, ובמילה אשה יש ה"א. יחד שתי האותיות יוצרות את שם ה'. ואם מסלקים את שם ה', נשאר בשניהם אותו דבר — אש.

יש כאן רעיון עמוק מאוד על חיי נישואין.

לפעמים נדמה לנו שבית טוב נבנה מהדברים הגדולים: החלטות חשובות, אירועים מיוחדים, חופשות, מתנות, הצלחות. אבל הרבה פעמים דווקא הדברים הקטנים הם שקובעים אם בבית תהיה שכינה או, חלילה, אש.

היו"ד והה"א הן בסך הכול שתי אותיות קטנות. אבל לפי חז"ל, דווקא הן יוצרות את כל ההבדל.

וזה נכון מאוד גם בחיים. לפעמים מילה אחת של תודה משנה ערב שלם. התנצלות קצרה יכולה לעצור ויכוח לפני שהוא גדל. הודעה קטנה באמצע היום יכולה לומר לאדם שמישהו חושב עליו. אפילו השאלה הפשוטה "איך עבר עליך היום?" יכולה להיות ההבדל בין שני אנשים שחיים באותו בית לבין שני אנשים שבאמת חיים יחד.

ומצד שני, גם אש גדולה מתחילה לפעמים ממשהו קטן. משפט שנאמר בלי לחשוב, עקיצה מיותרת, התעקשות על דבר שולי, רצון להיות זה שאמר את המילה האחרונה. דברים קטנים יכולים לבנות בית, ודברים קטנים יכולים גם לפגוע בו.

אולי זו הסיבה שחז"ל לא אמרו רק שהקב"ה נמצא בביתם, אלא "שכינה ביניהן". השכינה נמצאת ב"בין": בדרך שבה אדם מדבר עם בן הזוג שלו, באופן שבו הוא מקשיב לו, בכבוד שהוא נותן לו, וביכולת שלו לפעמים לוותר על עצמו למען השלום שביניהם.

ובשבע ברכות, כשאנחנו עומדים סביב חתן וכלה ומאחלים להם חיים של אהבה ושמחה, אולי זו ברכה שכדאי לזכור: לא רק שתהיה לכם אהבה גדולה, אלא שתשמרו גם על הדברים הקטנים.

כי בסופו של דבר, בית גדול נבנה מאלפי רגעים קטנים.

שתמיד יהיו בבית הזה היו"ד והה"א — עוד מילה טובה, עוד מחווה, עוד ויתור, עוד רגע של הקשבה — וכך תתקיים בו הברכה הגדולה של חז"ל: "איש ואשה, זכו — שכינה ביניהן."