מהות התפילה והכוונה בה7תכנים

בגמרא במסכת ברכות (לד ע"ב) נאמר: "המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן". זהו עיקר הדין, ולמעשה ישנם פרטים נוספים בדין זה, כפי שיבואר להלן.

וכן מובא בגמרא (ברכות לא ע"ב): "המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר: 'תכין לבם תקשיב אזנך' (תהלים י, יז)".

עניין כוונת הלב בתפילה הוא למעשה מהותה של עבודת התפילה. וכך אמרו חז"ל (תענית ב ע"א): "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם" – איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה.

דין הכוונה בתפילה שייך גם לעבודת הקרבנות, שכן התפילה נתקנה כנגד הקרבנות. וכפי שכתב הטור (או"ח סימן צח): "התפלה היא במקום הקרבן, דכתיב 'ונשלמה פרים שפתינו', וכתיב 'ולעבדו בכל לבבכם', וכי יש עבודה בלב? אלא איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים".

כלומר, כשם שבקרבן נדרשת כוונה נכונה, כך גם בתפילה, שהיא כנגד עבודת הקרבנות, יש להיזהר שלא להתפלל מתוך מחשבות זרות ולהסיח את הדעת מעבודת ה'.

עם זאת, בספר שבלי הלקט (סימן יז) הביא בשם רבי יעקב מגוירצבורק, שאף על פי שלא כיוון – יצא ידי חובתו, משום שתפילה כנגד תמידים תקנום, וכשם שקרבן העומד בסתמא נחשב כאילו נעשה לשמה, כך גם תפילה יכולה להיחשב כראויה אף ללא כוונה מיוחדת.

האבודרהם (עמ' ריב) הדגיש את חשיבות הכוונה בתפילה וכתב: "ודע כי לפי הכוונה תקובל התפילה", שנאמר (שמות כב, כב): "כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו".

ועוד כתב האבודרהם (עמ' ריד), בשם רבי אברהם ב"ר יצחק אב בית דין, בעל האשכול, על הפסוק (שמות כג, כה): "ועבדתם את ה' אלקיכם" – שלשון עבודה היא להסיר את המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה לשעבוד הכוונה.

ומוסיף האבודרהם רמזים שונים על מעלת הכוונה בתפילה: "תפלה" בגימטריה "בכונת הלב", וכן "ואתחנן" בגימטריה "תפלה", לרמוז שאין תפילה אלא בתחינה ובכוונת הלב לפני יוצרו.

עד כמה מגונה חוסר הכוונה בתפילה, ניתן ללמוד מדברי ספר חובת הלבבות (שער חשבון הנפש, פרק ג, העניין התשיעי). שם כתב שאדם העוסק במחשבות בענייני העולם, ולאחר מכן חותם את תפילתו ואומר "והגיון לבי לפניך", הרי זה גנאי גדול, שהרי הוא טוען שדיבר עם הקב"ה בלבו ובמצפונו, בעוד שבפועל לבו כלל לא היה עמו. ואף על פי כן הוא מבקש מהקב"ה לקבל את תפילתו ולרצות בה.

ובספר חרדים (פרק א, מצוות עשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לקיימן בכל יום, אות יז) הפליג עוד יותר בחומרת הדבר. הוא מביא בשם רשב"י דברים חריפים מאוד על אדם שמתפלל מבלי לתת את דעתו לכבודו של הקב"ה, עד שאמרו עליו: "טב ליה דלא אברי" – מוטב לו שלא נברא.

ומוסיף שם הספר חרדים את דברי ישעיה הנביא (כט, יג): "יען כי נגש העם הזה בשפתיו, וכבדוני בפיו, ולבו רחק ממני", ומבאר שמדובר גם במתפלל ללא כוונה, וכפי שפירש הרד"ק. כלומר, האדם עשוי לעמוד לפני הקב"ה, להוציא מפיו את מילות התפילה ולדבר בשפתיו, אך אם לבו רחוק ממנו – חסרה התכלית העיקרית של עבודת התפילה.

נמצא אפוא שכאשר אנו עומדים להתפלל, אין התפילה רק אמירת מילים. התפילה היא "עבודה שבלב" – עמידה לפני הקב"ה מתוך תשומת לב, כוונה ורצון אמיתי לפנות אליו.