עקרונות שמכריעים את הדין

שלושת התנאים של דבר שאינו מתכוון

כדי שהמקרה ייחשב "דבר שאינו מתכוון" צריכים להתקיים שלושה תנאים:

הפעולה שהאדם רוצה לעשות היא פעולה מותרת.

האדם אינו מתכוון לתוצאה האסורה.

אין ודאות שהתוצאה האסורה תתרחש.

אם אחד מן התנאים הללו חסר, אין להשתמש בהיתר של "דבר שאינו מתכוון".

דוגמה — גרירת כיסא על הקרקע

השולחן ערוך פוסק שמותר לגרור מיטה, כיסא או ספסל על גבי קרקע, כאשר האדם אינו מתכוון לעשות חריץ ואין ודאות שהגרירה אכן תיצור חריץ [2].

למרות שייתכן שהכיסא יחרוץ את הקרקע, מטרת האדם היא רק להעביר את הכיסא ממקום למקום.

כל עוד יצירת החריץ אינה ודאית — מותר.

היתר זה נאמר אפילו כאשר מדובר בכיסא או ספסל גדולים, כל עוד אין ודאות שייווצר חריץ [3].

ומה אם נוצר חריץ בפועל?

אם האדם גרר את הכיסא כדין, בלי להתכוון לעשות חריץ, ולא היה ודאי שייעשה חריץ — הפעולה הייתה מותרת גם אם בסופו של דבר נוצר חריץ.

ההלכה אינה נקבעת לאחר מעשה לפי השאלה אם החריץ נוצר בפועל, אלא לפי המצב שהיה בזמן הפעולה: האם היה ודאי שהמלאכה תתרחש והאם האדם התכוון אליה.

הליכה על עשבים

מותר לאדם ללכת על גבי עשבים בשבת כאשר אינו מתכוון לתלוש אותם.

גם אם ייתכן שבעקבות ההליכה ייתלשו כמה עשבים, כל עוד הדבר אינו ודאי ואין כוונתו לתלוש — אין בכך איסור של דבר שאינו מתכוון [4].

פתיחת דלת או חלון

אותו עיקרון יכול להופיע במקרים רבים אחרים: אדם עושה פעולה מותרת, אך הפעולה עלולה לגרום לתוצאה האסורה.

אין לקבוע את הדין רק מפני שקיימת אפשרות שהמלאכה תתרחש.

צריך לברר:

האם האדם רוצה בתוצאה האסורה?

והאם התוצאה האסורה ודאית?

כאשר אינה ודאית ואינו מתכוון אליה — זהו היסוד של "דבר שאינו מתכוון".

אין צורך שהתוצאה תהיה בלתי רצויה

ההיתר אינו מבוסס רק על כך שהאדם "לא רוצה" בתוצאה.

הנקודה המרכזית היא שהוא אינו מתכוון לבצע את המלאכה, והיא אינה תוצאה הכרחית של פעולתו.

לכן השאלה הראשונה אינה רק אם נוח לו במה שקרה, אלא אם זו הייתה מטרת הפעולה ואם התוצאה הייתה ודאית.

ההבדל בין "אינו מתכוון" ל"מתעסק"

יש להבחין בין שני מושגים:

ב"דבר שאינו מתכוון" האדם יודע בדיוק איזו פעולה הוא עושה, אך אינו מתכוון לתוצאה אסורה נוספת שעלולה להיווצר.

לדוגמה: הוא יודע שהוא גורר כיסא, אך אינו מתכוון ליצור חריץ.

ב"מתעסק" האדם כלל אינו מתכוון לעשות את המעשה האסור שנעשה בפועל.

לדוגמה: התכוון לחתוך דבר תלוש ובטעות חתך דבר מחובר.

אלו שני דינים שונים.

ההבדל בין "דבר שאינו מתכוון" ל"פסיק רישיה"

זהו ההבדל החשוב ביותר בפרק.

אם התוצאה האסורה רק עשויה להתרחש — "דבר שאינו מתכוון".

אם התוצאה האסורה מוכרחה להתרחש — "פסיק רישיה".

לדוגמה:

אדם גורר כיסא על הקרקע ואין ודאות שייווצר חריץ — דבר שאינו מתכוון, ומותר.

אם מדובר בחפץ כבד באופן שבו ברור שגרירתו תיצור חריץ — אין זה עוד דבר שאינו מתכוון אלא פסיק רישיה, ואסור [5].

לכן עצם האמירה "לא התכוונתי" אינה מספיקה כאשר התוצאה ודאית.

גם אם ברוב הפעמים הדבר קורה

אם פעולה מסוימת גורמת למלאכה ברוב הפעמים, אך עדיין קיימת אפשרות ממשית שהמלאכה לא תתרחש — אין זה נחשב פסיק רישיה גמור [6].

ההגדרה של פסיק רישיה היא תוצאה ודאית, ולא רק תוצאה שכיחה.

כיצד בודקים את המקרה?

כאשר מתעוררת שאלה מעשית, אפשר לחשוב עליה בשלושה שלבים:

ראשית — מה הפעולה שאני רוצה לעשות?

שנית — איזו מלאכה אסורה עלולה להתרחש בעקבותיה?

שלישית — האם התוצאה האסורה ודאית או רק אפשרית?

אם הפעולה הראשית מותרת, אין כוונה למלאכה האסורה, והיא אינה ודאית — זהו דבר שאינו מתכוון.

איך זה פוגש אותי בשבת?

הכלל הזה מופיע בהרבה מאוד תחומים: הזזת חפצים, הליכה על צמחייה, שימוש בכלים, פתיחת דברים ופעולות שונות שעלולות ליצור תוצאה נוספת.

אבל אין להשתמש בכלל באופן עצמאי בכל פעולה שיש בה חשש למלאכה.

לפעמים מה שנראה לאדם כתוצאה "אפשרית" נחשב מבחינה הלכתית לתוצאה ודאית, ואז הדין הוא פסיק רישיה.

לכן חשוב להבין את הכלל — ולא פחות חשוב לדעת את הגבול שלו.

הכלל המעשי

אדם עושה פעולה מותרת.

אינו מתכוון למלאכה האסורה.

המלאכה אינה מוכרחה להתרחש.

במצב זה — "דבר שאינו מתכוון" ומותר.

אם התוצאה האסורה ודאית — אין היתר של דבר שאינו מתכוון, והדין עובר ל"פסיק רישיה".

גם אם בפועל נעשתה המלאכה, כל עוד מראש היא לא הייתה ודאית ולא הייתה כוונה לעשותה — אין הדבר משנה למפרע את דין הפעולה.

מקורות

[1] תלמוד בבלי, שבת כב ע"א; שולחן ערוך, אורח חיים סימן שלז סעיף א — "דבר שאין מתכוין מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה".

[2] שולחן ערוך, אורח חיים סימן שלז סעיף א — גרירת מיטה, כיסא וספסל כאשר אינו מתכוון לעשות חריץ.

[3] בית יוסף, אורח חיים סימן שלז; ילקוט יוסף, שבת כרך ה, דיני דבר שאינו מתכוון — מותר אף בגדולים כל עוד אין הדבר פסיק רישיה.

[4] תלמוד בבלי, שבת; ילקוט יוסף, שבת כרך ה, כללי דבר שאינו מתכוון — הליכה על עשבים כשאינו מתכוון לתלישה.

[5] שולחן ערוך, אורח חיים סימן שלז סעיפים א, ד — דבר שאינו מתכוון מותר רק כשאינו פסיק רישיה.

[6] ילקוט יוסף, שבת כרך ה, כללי פסיק רישיה — כאשר הדבר נעשה על פי רוב אך אינו ודאי, אין זה פסיק רישיה גמור.