טוען תוכן…
איך הופכים רצון טוב לשינוי שנשאר? דרך מעשית לבחירת נקודת עבודה, בניית צעדים קטנים והרגלים, התמדה גם כשההתלהבות יורדת, מדידת התקדמות והפיכת הצמיחה לדרך חיים.
יש רגעים שבהם אדם רוצה להשתנות בבת אחת. שיעור ששמע, ספר שקרא, יום כיפור, תקופה קשה שעבר או רגע של בהירות יכולים לעורר בו רצון גדול: מעכשיו אלמד יותר, אתפלל אחרת, אהיה סבלני יותר, אבזבז פחות זמן ואסדר מחדש את החיים. הרגע הזה אמיתי וחשוב. אבל הוא עדיין אינו השינוי עצמו. התעוררות היא התחלה; צמיחה היא מה שקורה אחריה.
ספר החינוך חוזר בכמה מקומות על יסוד מפורסם: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות." [1] האדם אינו רק פועל לפי מה שהוא כבר מרגיש; הפעולות עצמן משפיעות עליו ומעצבות אותו. כאשר הוא חוזר על מעשה טוב, המעשה מתחיל לבנות בתוכו דרך חדשה.
הרמב"ם מלמד יסוד דומה בעבודת המידות. אדם קונה מידות באמצעות חזרה על המעשים המתאימים להן. מי שרוצה לקנות נדיבות, לדוגמה, אינו מסתפק בידיעה שהנדיבות טובה, אלא מרגיל את עצמו במעשי נתינה עד שהמידה נעשית חלק יציב יותר באישיותו. [2]
מכאן עיקרון יסודי בצמיחה: אנחנו נעשים במידה רבה למה שאנחנו מתרגלים לעשות. מחשבה טובה יכולה לפתוח את הדרך. החלטה יכולה לתת כיוון. אבל החזרה היא שבונה.
קל להתרשם מרגע חזק. אדם יוצא משיעור עם תחושה שמהיום הכול יהיה אחרת. לעומת זאת, פעולה קטנה כמו עשר דקות לימוד בכל יום יכולה להרגיש כמעט חסרת משמעות.
אבל אחרי חצי שנה התמונה יכולה להיות הפוכה לחלוטין. ההתעוררות הגדולה אולי נעלמה לאחר יומיים, ואילו עשר הדקות הפכו לעשרות שעות של תורה ולחלק קבוע מן היום.
אין כאן זלזול בהתעוררות. בלעדיה פעמים רבות האדם כלל אינו מתחיל. אבל צריך לדעת להשתמש בה נכון: התעוררות נועדה לתת כוח לצעד הראשון, לא להחליף את הדרך.
אחת הסיבות שאנשים מתייאשים היא שהם מצפים להרגיש את השינוי. הם עובדים על עצמם שבועיים ושואלים: "למה אני עדיין אותו אדם?"
אבל שינוי אמיתי יכול להתרחש גם כאשר האדם כמעט אינו מרגיש אותו. אדם שעוצר פעם אחת מתוך חמש לפני שהוא כועס כבר אינו בדיוק במקום שבו היה. מי שפעם ויתר על הלימוד בכל יום עמוס וכעת מצליח לשמור עליו בחלק מהימים – השתנה. מי שמתאושש מכישלון ביום במקום בשבוע התקדם, גם אם הקושי עצמו עדיין קיים.
צמיחה נמדדת פעמים רבות במרחק קטן בין המקום שבו הייתי לבין המקום שבו אני נמצא עכשיו, ולא בהיעלמות מוחלטת של הקושי.
רבי טרפון אומר במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה." [3] המשפט הזה יוצר איזון עמוק לעבודת האדם. מצד אחד, איננו נדרשים לסיים את כל העבודה. מצד שני, העובדה שלא נסיים הכול אינה פוטרת אותנו מלהתקדם.
זהו מבט נכון מאוד על צמיחה. אדם יכול לראות כמה עוד נשאר לו לתקן ולהתייאש. אבל העבודה אינה נמדדת בכך שכבר הגיע לסוף. היא נמדדת בכך שהוא אינו בטל מן הדרך.
היום אפשר לעשות צעד. אחריו עוד אחד.
שני אנשים יכולים להימצא באותה נקודה חיצונית אבל להיות בתנועה הפוכה. אחד מתקדם אליה, והשני מתרחק ממנה.
אדם עדיין יכול לכעוס, אבל פחות מפעם. הוא עדיין מתקשה לקום, אבל מספר הימים שבהם הוא מצליח גדל. הוא עדיין נאבק בהרגל מסוים, אבל כבר מזהה אותו לפני שהוא משתלט עליו.
לכן כאשר בודקים צמיחה לא נכון לשאול רק: "איפה אני?" צריך לשאול גם: "לאיזה כיוון אני הולך?"
הכיוון אינו תירוץ להישאר במקום. הוא הדרך לראות תהליך בצורה אמיתית.
לפעמים אדם רוצה לצמוח ולכן מוסיף עוד ועוד: עוד שיעור, עוד קבלה, עוד ספר, עוד יעד. לזמן קצר הוא מרגיש שהוא בתנועה. אבל כאשר כל המערכת עמוסה מדי, הדברים מתחילים ליפול בזה אחר זה.
צמיחה אינה מספר הדברים שאנחנו מנסים לעשות. צמיחה היא מספר הדברים הטובים שהצליחו להיכנס לחיים ולהישאר בהם.
עדיף לעיתים לבנות הרגל אחד במשך חודשיים מאשר להתחיל חמישה הרגלים בשבוע ולנטוש את כולם.
גם תהליך טוב כולל ימים חלשים. יהיו תקופות שבהן ההתקדמות ברורה, ויהיו תקופות שבהן האדם רק שומר על מה שכבר בנה. לפעמים תהיה אפילו נסיגה.
אין פירוש הדבר שהתהליך נכשל.
מי שמצפה לעלייה רצופה יפרש כל ירידה כסימן שהכול אבוד. מי שמבין שתהליך כולל גם עצירות וחזרות יכול לשאול שאלה אחרת: האם אני חוזר לדרך?
לפעמים הצמיחה החשובה ביותר אינה בכך שלא נפלנו, אלא בכך שהפסקנו להפוך נפילה קצרה להפסקה של חודש.
יש תקופות שבהן אדם יכול להוסיף. ויש תקופות עמוסות שבהן ההישג הגדול הוא לא לאבד את מה שכבר בנה.
מי ששמר על לימוד קצר בתקופה קשה אולי לא הוסיף דבר, אבל הוא שמר על הזהות ועל הכיוון. מי שהצליח לשמור על יחס טוב בבית בתוך עומס גדול עשה עבודה משמעותית, גם אם לא פתח יעד חדש.
לא כל חודש צריך להיות חודש של הרחבה. לפעמים יציבות היא עצמה הישג.
אפשר לחפש כמה סימנים: דבר שהיה תלוי בהתלהבות מתחיל לקרות גם ביום רגיל; פעולה טובה דורשת מעט פחות מאמץ; אחרי הפסקה חוזרים מהר יותר; הקושי עדיין קיים אבל האדם מזהה אותו מוקדם יותר; מעשה שהיה יוצא דופן מתחיל להפוך לחלק מן השגרה.
אף אחד מן הסימנים האלה אינו דרמטי. וזה בדיוק העניין.
צמיחה עמוקה נראית לעיתים מבחוץ משעממת מאוד: עוד יום, עוד חזרה, עוד בחירה קטנה. רק לאחר זמן מביטים לאחור ומגלים שנוצר שינוי גדול.
יש אדם שאומר: "כאשר אהיה פחות עסוק אתחיל ללמוד ברצינות", "אחרי התקופה הזאת אתחיל להתפלל בכוונה", "כשיהיה לי יותר כוח אעבוד על עצמי".
אבל החיים כמעט אף פעם אינם מסתדרים לחלוטין לפני שאפשר להתחיל.
צמיחה מתרחשת בתוך החיים שיש לנו עכשיו.
השאלה אינה מה הייתי עושה אילו היו לי התנאים המושלמים, אלא מה הצעד הטוב ביותר שאני יכול לבנות בתוך המציאות הנוכחית שלי.
לפני שמתחילים את הפרקים הבאים, בחר תחום אחד שבו היית רוצה לצמוח. לא צריך עדיין להחליט מה בדיוק תעשה.
כתוב:
התחום שבו הייתי רוצה לראות שינוי: ________
מה הייתי רוצה שיהיה מעט טוב יותר בעוד שלושה חודשים: ________
איך אדע שאני הולך בכיוון הנכון: ________
שים לב לניסוח: לא "מה יהיה מושלם", אלא מה יהיה טוב יותר.
אם למשל בחרת תורה, היעד הראשוני אינו בהכרח "ללמוד שעתיים בכל יום". אפשר לכתוב: "בעוד שלושה חודשים אני רוצה שלימוד קבוע יהיה חלק טבעי יותר מן היום שלי."
בפרקים הבאים נלמד כיצד להפוך את הכיוון הזה לצעד מעשי.
במשך השבוע אל תקבל עדיין קבלה גדולה. בכל ערב שאל שאלה אחת: איפה היום עשיתי צעד קטן בכיוון שבו אני רוצה לגדול? זה יכול להיות מעשה שעשית, תגובה שעצרת, זמן ששמרת או בחירה מעט טובה יותר מן הרגיל.
בסוף השבוע כתוב שלושה משפטים: "התחום שבו אני רוצה לצמוח הוא ________. השבוע ראיתי תנועה קטנה כאשר ________. הדבר שהבנתי על הדרך שלי הוא ________."
המטרה בשבוע הזה אינה להשתנות. המטרה היא להתחיל לראות נכון מה פירוש שינוי.
צמיחה אמיתית אינה הרגע שבו אדם מחליט להיות אדם אחר. היא הדרך שבה, בחירה אחרי בחירה, הוא נעשה מעט אחר. לא ביום אחד, לא בלי מאמץ ולא תמיד בקו ישר. אבל אם הכיוון נכון והצעדים חוזרים, מה שנראה בתחילה קטן יכול עם הזמן להפוך לחלק עמוק ויציב מן החיים.
[1] ספר החינוך, מצווה טז – "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"; ספר החינוך משתמש בעיקרון זה בביאור כוחם של המעשים החוזרים לעצב את לב האדם ונטיותיו.
[2] רמב"ם, הלכות דעות א, ז – רכישת דרך האמצע והמידות הראויות באמצעות חזרה על המעשים המתאימים להן עד שהדרך נקבעת באדם.
[3] משנה, אבות ב, טז – "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה."
