תחנון

מה פירוש „אליך ה׳ נפשי אשא”?

לשון נשיאת הנפש יכולה להתפרש כהפניית הלב לתפילה, כנשיאת הנפש כמנחה לפני ה׳ או כהשלכת כל התקווה עליו. פירוש רש״י מדגיש את כוונת הלב, אבן עזרא מביא את פירוש המנחה ומעדיף להבין שהאדם תולה את נפשו בה׳ בלבד, ומצודת דוד מתאר מסירת הנפש לה׳. המלבי״ם מוסיף ממד כולל: כמו המכוון את חציו אל המטרה, כך דוד מכוון את כל שאיפותיו אל ה׳. לא ההצלה עצמה היא תכלית חייו, אלא הקרבה לבורא המתאפשרת בעקבותיה.

לכן דוד יכול לעבור באותו מזמור מן האויבים אל הדרכת התורה, מן הצרה אל החטא ומן ההכרעה האישית אל תפילה על עם ישראל. אלה אינם נושאים נפרדים שהונחו זה ליד זה, אלא צדדים שונים של בקשה אחת: שנזכה לחיות קרוב יותר אל ה׳. (רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם)

מדוע דוד מבקש הדרכה דווקא בשעת צרה?

לאחר „אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי” היינו מצפים להמשך בקשה לניצחון על האויבים. אולם דוד אומר: „דְּרָכֶיךָ יְיָ הוֹדִיעֵנִי”. בכך הוא מלמד שהצלה חיצונית לבדה אינה מספיקה. האדם זקוק גם ליכולת לבחור בדרך נכונה בעת לחץ, להבחין בין תגובה צודקת לתגובה הנובעת מכעס, ולהיות נאמן לערכיו גם כאשר הוא נתון בסכנה.

המלבי״ם מבחין בין דרך כללית ורחבה לבין אורח פרטי המסתעף ממנה. עקרונות כגון חסד, רחמים ואמת אפשר להכיר באופן כללי, אך בחיים יש מצבים שבהם קשה לדעת כיצד ליישמם: מתי לנהוג בסלחנות ומתי בתקיפות, כיצד לפעול בצדק בלי לאבד את הרחמים וכיצד להגיב לפגיעה בלי להידרדר לעוול. דוד מתפלל הן על ידיעת הדרך הן על היכולת לצעוד בנתיב הנכון בתוך המציאות המורכבת. (מלבי״ם)

מדוע המזמור מתאים לתחנון?

בנוסח עדות המזרח משולב המזמור בסדר התחנון, בימים שבהם אומרים תחנון. לאחר העמידה האדם פונה אל ה׳ בבקשה אישית של מחילה, רחמים ותיקון. המהלך הפנימי של המזמור מתאים למעמד הזה: נשיאת הנפש אל ה׳, הודאה בחולשות, בקשת לימוד והדרכה, זכירת חסדיו ותחינה שלא יזכור את חטאי העבר.

אמירתו בתחנון מזכירה שלא די לומר „סלח לי”. האדם מבקש גם להשתנות, ללמוד להבא ולתקן את המעשים שהובילו לכישלון. במסורת הקבלה ניתנו גם כוונות מיוחדות לנפילת אפיים, אך בפירוש הפסוקים שלפנינו הדגש הוא על משמעות המילים ועל הכוונה המעשית שמתפלל יכול להוסיף לאמירתן. (שער הכוונות, דרושי נפילת אפיים)

המבנה המיוחד של המזמור

המזמור בנוי בעיקרו על סדר האלפבית, אך אינו אקרוסטיכון מלא וסדיר: חסרות בו האותיות ב׳, ו׳ וק׳ בראשי הפסוקים, האות ר׳ פותחת שני פסוקים, ובסיום בא פסוק נוסף המתחיל בפ׳. הרד״ק מציין שאין בידינו הסבר ודאי לכל השינויים. לכן אין להציג את החוסרים כצופן בעל משמעות מוכרחת. מבחינה ספרותית, סדר האותיות מעניק לתפילה מסגרת מקיפה, מן הבקשה הראשונה עד חתימתה בפדות ישראל.

מעניין במיוחד המעבר בסיום מן היחיד אל הכלל. לאחר בקשות על נפשו של דוד, על אויביו ועל חטאיו, הוא חותם: „פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו”. השאיפה לקרבת ה׳ אינה מסתיימת בצרכים האישיים. היא מעוררת גם אחריות ותפילה לשלומו של העם כולו. (רד״ק ומלבי״ם)

המסר המרכזי של המזמור

המזמור מלמד שהביטחון בה׳ אינו מייתר חשבון נפש ולימוד, ואילו ההכרה בחטא אינה מחייבת ייאוש. דוד אומר „חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר”, ומיד מחזק את תקוותו בכך שה׳ טוב וישר ומורה לחוטאים את דרך התשובה. אין הוא מבקש להתעלם מן העבר אלא לזכות לעתיד שונה.

לאורך המזמור נשמרת תנועה כפולה: מבט אל המציאות הקשה, ומבט גבוה יותר אל ה׳ ואל דרכיו. דוד אינו מכחיש את כאבו ואת ריבוי אויביו. הוא מבקש שיראו את מצוקתו, אבל גם שיידע ללכת ביושר, לקבל הדרכה ולצאת מן הניסיון קרוב יותר לבוראו. זהו לב התפילה שבמזמור: לא רק „הוצא אותי מן הצרה”, אלא גם „למד אותי כיצד ללכת לפניך”.

בקצרה

המזמור אינו מתחיל בבקשה מסוימת אלא במסירת הנפש לה׳. דוד קובע בכך שכל ההצלה, ההדרכה והמחילה שיבקש בהמשך מכוונות לתכלית אחת: קרבה אל הבורא.

מקורות והרחבות

[1] נפשי אשא: הביטוי יכול לציין כוונת לב בתפילה, נשיאת הנפש כמנחה או הפניית כל התקווה אל ה׳. דרך נוספת מעמידה את ה׳ כתכלית שאליה מכוונות כל משאלות האדם, הגשמיות והרוחניות כאחת. (רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם)

[2] מבנה האלפבית: המזמור מסודר ברובו על פי אותיות האלפבית, אך חסרות בראשי הפסוקים האותיות ב׳, ו׳ וק׳, ר׳ מופיעה בראש שני פסוקים והפסוק האחרון פותח בפ׳. אין בידינו פירוש ודאי לכל השינויים, ואין צורך להעמיס עליהם משמעות שאינה מבוססת. (רד״ק)

פסוק ב – הביטחון והבקשה שלא להתבייש

אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי [3] אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אוֹיְבַי לִי [4].

ביאור הפסוק

אֱלֹהַי – אלוהיי, שאליו אני פונה בעת צרה. בְּךָ בָטַחְתִּי – שמתי את מבטחי בך ולא ביכולתי בלבד. אַל אֵבוֹשָׁה – אל תניח לי להתבייש בתקווה שהשלכתי עליך. אַל יַעַלְצוּ אוֹיְבַי לִי – אל תיתן לאויביי לשמוח על מפלתי ולהציג את ביטחוני בך כדבר שלא הועיל.

בקצרה

דוד מבקש ישועה לא רק כדי להינצל מן הכאב אלא גם כדי שלא יתפרש ביטחונו בה׳ כדבר ריק. לכן כבוד שמים ותקוות היחיד משתלבים בבקשתו.

מקורות והרחבות

[3] בך בטחתי: הביטחון בה׳ הוא משענתו העיקרית של דוד. יש בפסוק בקשה שלא תתעורר תחושת בושה נוכח אויביו לאחר שתלה בה׳ את תקוותו. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[4] אל יעלצו אויבי לי: „יעלצו” פירושו ישמחו ויגילו. שמחת האויבים מכאיבה לא רק מצד עצם הסכנה אלא גם משום שהם עלולים להציג את מפלת דוד כהוכחה נגד ביטחונו בה׳. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק ג – בקשה גם על כל המקווים לה׳

גַּם כָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ [5] יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם [6].

ביאור הפסוק

גַּם כָּל קֹוֶיךָ – גם כל המצפים לישועתך והבוטחים בך. לֹא יֵבֹשׁוּ – שלא יתאכזבו מתקוותם ולא יוכלו אויביהם להתלוצץ על אמונתם. יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם – דווקא מי שפועלים בבגידה ובמרמה ללא הצדקה יתביישו כאשר תיכשל מחשבתם הרעה.

בקצרה

דוד מרחיב את בקשתו מן האישי אל הכללי. הצלחה או מפלה של אדם הבוטח בה׳ עשויות להשפיע על לבם של אחרים, ולכן הוא מתפלל גם על כל המקווים לישועה.

מקורות והרחבות

[5] כל קויך: התקווה לה׳ אינה נחלתו של דוד לבדו. בקשתו נעשית תפילה לכל המבקשים ישועה, ובמדרש נתפסה גם כבקשה על כלל ישראל. (רד״ק ומדרש תהילים)

[6] הבוגדים ריקם: „ריקם” עשוי לציין בגידה חסרת עילה, ויש שפירשו זאת על בעלי חמס המרוקנים אחרים מנכסיהם. עיקר הניגוד הוא בין המקווים לה׳ לבין מי שפוגעים בזולת במרמה. (רש״י, רד״ק ומצודת דוד)

חלק ראשון – בקשת הדרכה, רחמים ומחילה

פסוקים ד–ז

לאחר תיאור האויבים דוד פונה ללימוד דרכי ה׳. הוא מבקש הדרכה כדי שלא ישוב לטעות, ובצדה מחילה על חטאי העבר.

פסוק ד – ללמוד את דרכי ה׳

דְּרָכֶיךָ יְיָ הוֹדִיעֵנִי [7] אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי.

ביאור הפסוק

דְּרָכֶיךָ יְיָ – דרכי הנהגתך והדרך שבה אתה רוצה שאנהג. הוֹדִיעֵנִי – תן לי להכיר את העקרונות הטובים והישרים. אֹרְחוֹתֶיךָ – הנתיבים הפרטיים שבהם צריך לבחור בתוך מצבי החיים המורכבים. לַמְּדֵנִי – הענק לי הבנה והרגֵל אותי להשתמש בה כראוי.

בקצרה

דווקא בשעה שהאויבים מאיימים עליו מבקש דוד ללמוד. הוא יודע שגם לאחר שתסתיים הצרה יצטרך להמשיך לבחור נכון. לכן הוא מבקש לא רק תשובה מיידית, אלא דרך חיים.

מקורות והרחבות

[7] דרכיך ואורחותיך: שני הביטויים יכולים להיות מקבילים, אך יש פירוש המבחין בין דרך כללית ורחבה לבין אורח פרטי היוצא ממנה. העקרונות הגדולים ניתנים להודעה, ואילו היישום המדויק במצבים מורכבים זקוק ללימוד נוסף. (רד״ק, מלבי״ם והמאירי)

פסוק ה – הדרכה באמת ותקווה מתמדת

הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי [8] כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם [9].

ביאור הפסוק

הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ – הובל אותי בדרך האמת וסייע לי לא לסטות ממנה. וְלַמְּדֵנִי – לימד אותי להבין את הדברים וגם לנהוג על פיהם. כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי – אתה מקור ישועתי, הן בצורכי חיי והן בחיי הנפש. אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם – אליך אני מצפה בכל עת ואיני מפסיק להשליך עליך את תקוותי.

בקצרה

דוד אינו מסתפק בידיעת האמת. הוא מבקש שהאמת תדריך את מעשיו, שהרי אפשר לדעת מה נכון ועדיין להתקשות לעשותו. התקווה לה׳ מחזקת את מאמציו לאורך הדרך.

מקורות והרחבות

[8] הדריכני באמתך ולמדני: יש פירוש המדגיש הבנה של יסודות האמונה והמעשה, ופירוש נוסף רואה בלימוד גם הרגל של האדם לנהוג באמת ולא רק להכיר אותה בשכלו. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[9] אותך קויתי כל היום: „כל היום” עשוי לבטא ציפייה בכל שעות היום או תקווה מתמשכת לאורך החיים. ההמתנה אינה מכוונת רק להצלחה חומרית אלא גם לקרבת ה׳ ולהשלמת הנפש. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם)

פסוק ו – זכירת הרחמים והחסדים

זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ [10] כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה.

ביאור הפסוק

זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ – נהג עמי ברחמים ובחמלה כפי שנהגת עד כה. וַחֲסָדֶיךָ – המשך להעניק לי טובות גם מעבר למה שאני יכול לדרוש בזכות מעשיי. כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה – הרחמים והחסדים שלך קדמו למעשיי ומלווים את האדם מראשית חייו.

בקצרה

דוד נשען על זיכרון הטוב שכבר קיבל. דווקא בתוך הקושי הוא שב ומתבונן ברחמי ה׳ שהעניקו לו חיים וכוח עוד לפני שהיה ראוי לבקש עליהם שכר.

מקורות והרחבות

[10] כי מעולם המה: אפשר לפרש על חסדי ה׳ הנמשכים מאז ומעולם. לפי דרך נוספת, כבר בתחילת יצירת האדם ניתן לו גוף בעל איברים וכוחות נפש ושכל, קודם שהספיק לזכות בכך במעשיו. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם)

פסוק ז – בקשת מחילה על חטאי העבר

חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר [11] כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יְיָ [12].

ביאור הפסוק

חַטֹּאות נְעוּרַי – הכישלונות של שנות צעירותי, בזמן של חוסר ניסיון ודעת מיושבת. וּפְשָׁעַי – גם מעשים שנעשו מתוך בחירה רעה והבנה. אַל תִּזְכֹּר – אל תעמיד אותם לפניי לדון אותי על פיהם. כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה – זכור אותי מתוך מידת חסדך. לְמַעַן טוּבְךָ יְיָ – עשה זאת מפני שאתה טוב ורחום, ולא מפני שאני יכול להצדיק את מעשיי.

בקצרה

דוד אינו מתכחש לעברו, אך גם אינו נותן לו לנעול את שערי העתיד. הוא מתוודה על כישלונותיו ומבקש שלא יעמדו כחיץ בפני תשובתו והתקרבותו לה׳.

מקורות והרחבות

[11] חטאות נעורי ופשעי: חטאי הנעורים יכולים לנבוע מפזיזות ומחוסר דעת, ואילו לשון „פשע” מבטאת לעיתים מרידה מכוונת. דוד מבקש מחילה על כלל העבירות ולא רק על שגיאות קלות. (רד״ק ומלבי״ם)

[12] כחסדך זכר לי אתה: הבקשה מעמידה זה כנגד זה את הטובה שה׳ העניק לאדם ואת מעשי החטא שבהם כפר בטובה. דוד מבקש שזכירת החסד תקדים את מידת הדין. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

חלק שני – טובו של ה׳ ודרך התשובה

פסוקים ח–יא

דוד מלמד מדוע יש תקווה גם למי שנכשל: ה׳ טוב וישר, מלמד את החוטאים השבים ומדריך את הענווים המוכנים להשתנות.

פסוק ח – ה׳ מורה לחוטאים את דרך התשובה

טוֹב וְיָשָׁר יְיָ [13] עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ.

ביאור הפסוק

טוֹב וְיָשָׁר יְיָ – ה׳ טוב לברואיו וישר במשפטו. עַל כֵּן – דווקא מכוח הטוב והיושר הללו, יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ – הוא מראה גם למי שנכשל את הדרך שבה יוכל לשוב, ללמוד ולתקן את מעשיו.

בקצרה

טובו של ה׳ מתגלה לא רק בסליחה על העבר אלא גם בכך שהוא מאפשר לאדם להתחיל בדרך חדשה. לכן ההכרה בחטא צריכה לעורר תשובה ולא ייאוש.

מקורות והרחבות

[13] יורה חטאים בדרך: לפי דרך אחת מדובר בהדרכת מי שחטא בשגגה ואינו מכיר את הדרך. לפי דרך אחרת זו דרך התשובה לכל המבקש לחזור אל ה׳. בשתיהן מודגשת האפשרות לתיקון מתוך רחמי ה׳. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק ט – הענווה מאפשרת ללמוד

יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט [14] וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ.

ביאור הפסוק

יַדְרֵךְ עֲנָוִים – ה׳ ידריך את הענווים, המכירים בכך שעוד יש להם מה ללמוד. בַּמִּשְׁפָּט – לכוון את מעשיהם ליושר ולצדק. וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ – יוסיף ללמד אותם את דרכו, כדי שיוכלו להעמיק ולצעוד בה ביתר נאמנות.

בקצרה

מי שמשוכנע שתמיד הוא צודק אינו פתוח לתיקון. הענווה נותנת לאדם יכולת לשמוע, ללמוד ולשנות את הרגליו, ולכן היא מפתח לקבלת ההדרכה שביקש דוד.

מקורות והרחבות

[14] ידרך ענוים במשפט: פירוש אחד מדבר על בעלי תשובה הנכנעים לפני ה׳. פירוש נוסף מבחין בין לימוד הדרך למי שאינו יודע אותה לבין סיוע בפועל למי שכבר יודע אך נתקל במכשולים. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק י – חסד ואמת בהנהגת ה׳

כָּל אָרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת [15] לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו [16].

ביאור הפסוק

כָּל אָרְחוֹת יְיָ – הדרכים שבהן ה׳ מנהיג את עולמו. חֶסֶד וֶאֱמֶת – יש בהן חסד ונאמנות לאמת ולצדק, גם כאשר טעמן אינו גלוי לאדם. לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו – מי ששומרים את הברית ואת המצוות זוכים להבין יותר את הנהגת ה׳ ולבטוח בו.

בקצרה

אמונה בהנהגת ה׳ אינה טענה שאנו מסוגלים להסביר כל צרה. היא הכרה בכך שהאדם רואה רק חלק קטן מן התמונה, ושנאמנותו לתורה מעמיקה את יכולתו לבטוח גם בתוך אי־הוודאות.

מקורות והרחבות

[15] חסד ואמת: יש הרואים בפסוק שבח לדרכי התורה, ואחרים מבארים אותו על דרכי ההשגחה, שלעיתים נראות שונות מן הצפוי אך מכוונות לתכלית של חסד וצדק. (רד״ק ומלבי״ם)

[16] לנוצרי בריתו ועדותיו: „נוצרי” הם השומרים ומקיימים. „בריתו ועדותיו” כוללים את הברית שבין ה׳ לעמו ואת הוראות התורה המעידות על רצונו. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק יא – מחילה על העוון הגדול

לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ [17] וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנִי כִּי רַב הוּא.

ביאור הפסוק

לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ – למען שמך המוכר ברחמים ובסליחה. וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנִי – מחל לי והסר מעליי את כובד העוון. כִּי רַב הוּא – אף שהעוון חמור ואני מכיר בו, אין אני מתייאש מן הרחמים.

בקצרה

דוד אינו מקטין את חומרת החטא כדי להקל על לבו. הוא מכיר בעוון ומבקש מחילה על יסוד טובו של ה׳. הכרה אמיתית בחטא ותקווה לתשובה אינן סותרות זו את זו.

מקורות והרחבות

[17] למען שמך וסלחת לעוני: הפסוק מבקש מחילה גם על עוון חמור, לא מכוח טענה שהאדם ראוי לכך אלא למען שם ה׳ ומידת סליחתו. רד״ק מקשר את העוון למעשה בת שבע, אולם אין בפרק עצמו ציון היסטורי מפורש לכך. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

חלק שלישי – מעלת ירא ה׳ והקרבה אליו

פסוקים יב–יד

לאחר שדיבר על התשובה דוד מתאר את מדרגתו של ירא ה׳, הלומד את דרכיו וזוכה לקרבה ולהבנה פנימית של בריתו.

פסוק יב – הדרך הנבחרת לירא ה׳

מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְיָ [18] יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר [19].

ביאור הפסוק

מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְיָ – מי שחי ביראת שמים ורוצה לעשות את רצון ה׳. יוֹרֶנּוּ – ה׳ ידריך אותו. בְּדֶרֶךְ יִבְחָר – בדרך הישרה שיבחר לו ה׳, או בדרך שבה האדם בוחר בטוב בסיוע ההדרכה האלוהית.

בקצרה

יראת שמים אינה פוטרת את האדם מהתלבטויות. היא מעצבת את רצונו לבחור בטוב ומכשירה אותו לבקש הדרכה, להקשיב לה ולנהוג על פיה.

מקורות והרחבות

[18] מי זה האיש ירא ה׳: ניתן להבין את הלשון כשאלה המזמינה כל אדם לשאוף ליראת שמים, או כתיאור של אדם שכבר זכה למעלה רוחנית ומקבל הדרכה מיוחדת. (רד״ק ומלבי״ם)

[19] בדרך יבחר: נחלקו דרכי הפירוש אם הבחירה מיוחסת בעיקר לה׳ המורה את הדרך, או לאדם הבוחר בעזרת ההדרכה שניתנת לו. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד)

פסוק יג – טובת הנפש והברכה לזרעו

נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין [20] וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ.

ביאור הפסוק

נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין – נפשו תשכון בטובה ובמנוחה. לפי דרך אחת מדובר בטובה בחיי העולם הזה, ולפי דרך נוספת בשכר הרוחני של הנפש לאחר המוות. וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ – צאצאיו יזכו לברכה ולהמשך קיום בארץ.

בקצרה

דוד מלמד שיראת ה׳ היא דרך מבורכת, אבל אין להבין את הפסוק כהבטחה שלא יפגוש אדם ישר מחלה או קושי. המפרשים מזכירים גם טובה רוחנית שאינה נמדדת בהצלחות החיצוניות.

מקורות והרחבות

[20] נפשו בטוב תלין: יש המפרשים מנוחה וטובה בחיים, ואחרים מעמידים במרכז את מנוחת הנפש ושכרה לאחר פטירת האדם. הברכה לזרעו מתייחסת גם להמשכיותו בעולם הזה. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק יד – קרבת ה׳ וידיעת בריתו

סוֹד יְיָ לִירֵאָיו [21] וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם [22].

ביאור הפסוק

סוֹד יְיָ לִירֵאָיו – ה׳ מקרב את יראיו ומעניק להם הבנה עמוקה יותר של דרכיו, כמי המשתף מקורבים בסוד. וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם – הוא מודיע להם את משמעות בריתו ואת הדרך להיות נאמנים לה, ולפי פירוש נוסף גם עניינים עמוקים הנוגעים לנפש ולשכרה.

בקצרה

יראה אינה רק הימנעות מן הרע. היא עשויה לפתוח באדם קרבה והבנה עמוקות יותר. אין הכוונה שכל ירא שמים יודע את טעמי כל המאורעות, אלא שיראה ונאמנות הן יסוד לקשר אמיתי עם ה׳.

מקורות והרחבות

[21] סוד ה׳ ליראיו: „סוד” עשוי לציין עניין הנמסר למקורבים או קשר של קִרבה. בפירוש נוסף הוא כולל ידיעות עמוקות על חיי הנפש ועל השכר הרוחני. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)

[22] ובריתו להודיעם: יש פירוש המדגיש את הבנת הברית והחובות הכרוכות בה, ופירוש המייחס את הברית גם להבטחות לאבות ולדוד ולירושת הארץ. (רד״ק ומלבי״ם)

חלק רביעי – תפילה להצלה מן המצוקה ומן האויבים

פסוקים טו–כב

דוד חוזר לתיאור המצוקות והאויבים, אך אינו נפרד מן הרצון ללכת בתום וביושר. בסוף המזמור הוא מרחיב את תפילתו לכל ישראל.

פסוק טו – העיניים נשואות לה׳

עֵינַי תָּמִיד אֶל יְיָ [23] כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי.

ביאור הפסוק

עֵינַי תָּמִיד אֶל יְיָ – אני מפנה את מבטי ואת תקוותי אל ה׳ בכל עת. כִּי הוּא יוֹצִיא – אני מאמין שהוא יכול להושיעני. מֵרֶשֶׁת רַגְלָי – מן המלכודת שאליה כמעט נפלתי או שבה כבר נלכדתי, אם בתחבולות אויביי ואם במכשולים רוחניים.

בקצרה

דוד אינו מתעלם מן הרשת הפרושה לרגליו. הוא רואה את הסכנה, אך מסרב להפוך אותה למרכז חייו. עיניו נשארות נשואות למי שיכול לחלץ אותו.

מקורות והרחבות

[23] רשת רגלי: הרשת היא דימוי לתחבולות אויבים ולסכנות המאיימות על האדם. פירוש נוסף משתמש בה כמשל למכשול רוחני. רד״ק רואה מכאן חזרה לבקשות ההצלה, והמלבי״ם מדגיש את הדבקות בה׳ אף בשעת סכנה. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק טז – הבדידות וההכנעה

פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי [24] כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי [25].

ביאור הפסוק

פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי – פנה אליי ברחמים והענק לי חסד. כִּי יָחִיד – אני מרגיש שאין לי משען אחר שיכול להושיעני באמת. וְעָנִי אָנִי – אני נתון במצוקה ומכיר בענוותי ובחולשתי לפניך, אף שמבחוץ נראה שיש לי כוח ומעמד.

בקצרה

גם מלך המוקף אנשים וכוח צבאי יכול לחוש בדידות וחוסר אונים. דוד אינו מסתיר את חולשתו. הוא הופך אותה לפנייה אישית אל ה׳.

מקורות והרחבות

[24] פנה אלי וחנני: „פנה אלי” מבטא בקשה להשגחה ולתשומת לב, ו„חנני” בקשה לחסד שאינו נובע מתביעה של זכות. (רד״ק ומצודת דוד)

[25] כי יחיד ועני אני: דוד מתאר את עצמו כך אף שהיה מלך, משום שאין הוא תולה את הישועה בעושרו ובכוחו. פירוש נוסף מתאר פרישות רוחנית מן התלות בעולם החומרי. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק יז – צרות הלב והמצוקה הפנימית

צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ [26] מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי [27].

ביאור הפסוק

צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ – לפי הפירוש הפשוט, צרותיי התרבו כל כך עד שכאילו הרחיבו את מקומן בתוך לבי ומילאו אותו דאגה. לפי פירוש אחר, דוד אומר שהצרות החיצוניות דווקא הרחיבו את לבו, משום שהוא מקבל אותן מתוך דבקות בה׳. מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי – הוצא אותי מן הדחק והמצוקה, ובפרט מן ההכבדה הפנימית המקשה עליי להיות פנוי לעבודתך.

בקצרה

הבדל הפירושים חשוב: לפי רד״ק המצוקה מתרחבת בתוך הלב, ואילו המלבי״ם מבחין בין צרה חיצונית שניתן לשאת לבין מועקת נפש הפוגעת בעבודת ה׳. בשתי הדרכים דוד מבקש שלא תישבר יכולתו לפנות לבורא.

מקורות והרחבות

[26] צרות לבבי הרחיבו: אבן עזרא מבאר שהצרות רבו וגדלו, ורד״ק שהרחיבו את מושבן בלב. המלבי״ם מפרש בכיוון אחר: הצרות החיצוניות אינן מכריעות את דוד, ואפילו מביאות לו הרחבת לב כשהוא מקבל אותן מתוך דבקות. המאירי מציע הסבר נוסף של הרחבת מחשבות הלב. אין למזג את כל הדרכים לפירוש אחד. (אבן עזרא, רד״ק, מלבי״ם והמאירי)

[27] ממצוקותי הוציאני: רד״ק מבקש פינוי הלב מן המצוקות כדי שיהיה פנוי לעבודת ה׳. המלבי״ם מבחין בין צרה חיצונית לבין צוקת הנפש הפנימית, ומדגיש שהאחרונה עלולה להשבית את האדם מעבודתו. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק יח – הצער ותפילת המחילה

רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי [28] וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי [29].

ביאור הפסוק

רְאֵה עָנְיִי – ראה את דלות כוחי ואת הכנעתי. וַעֲמָלִי – את הטרחה, היגיעה והצער שאני נושא. וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי – מחל לי על חטאיי והסר את משאם מעליי. לפי דרך נוספת, דוד מבקש שהייסורים שהוא עובר יתקבלו כחלק מתיקונו וכפרתו.

בקצרה

בקשת דוד אינה מוגבלת להפחתת הכאב. הוא מבקש לצאת מן הניסיון גם נקי יותר מן העוון, בלי לטעון שכל צרה בהכרח נגרמה בגלל חטא ידוע.

מקורות והרחבות

[28] עניי ועמלי: „עוני” יכול לציין מצוקה והכנעה. „עמל” הוא יגיעה וצער. יש מפרשים הכוללים בכך את המאמצים שנשא דוד במלחמותיו. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[29] ושא לכל חטאותי: „נשיאת חטא” מציינת מחילה. יש פירוש המבקש שהסבל והיגיעה יעמדו לכפרה, אך אין מכאן מסקנה שכל מצוקה באה דווקא כעונש על חטא מסוים. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק יט – אויבים רבים ושנאת חמס

רְאֵה אֹיְבַי כִּי רָבּוּ [30] וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי.

ביאור הפסוק

רְאֵה אֹיְבַי – הבט במבקשי רעתי. כִּי רָבּוּ – הם רבים במספרם ובעוצמתם. וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי – שנאתם מלווה בעוול ובפגיעה שאין להם הצדקה, ולכן אני מבקש שתראה את דיני ותושיעני.

בקצרה

דוד אינו מתאר כל מחלוקת כעוול. הוא מבקש שה׳ יראה את שנאת החמס המכוונת כלפיו. תיאור הכאב והעוול אינו מבטל את בקשתו הקודמת לתיקון עצמו.

מקורות והרחבות

[30] שנאת חמס: „חמס” מציין עוול ופגיעה בזולת. הפסוק מדגיש ששנאת האויבים אינה נובעת מצדק אלא מרצון להזיק. פירוש נוסף קושר את הדברים לצרות שסבל דוד מאויבי ישראל. (רד״ק ומצודת דוד)

פסוק כ – שמור את נפשי והצילני

שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי [31] אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ.

ביאור הפסוק

שָׁמְרָה נַפְשִׁי – הגן על חיי ועל נפשי מכל נזק. וְהַצִּילֵנִי – חלץ אותי מן האויבים ומן המצוקה. אַל אֵבוֹשׁ – אל תניח לי להתבייש בתקוותי. כִּי חָסִיתִי בָךְ – שכן אתה מחסי ומשענתי.

בקצרה

לקראת הסיום דוד חוזר ליסוד שבו פתח: הביטחון בה׳. אלא שכעת הבקשה לשמירת הנפש כוללת גם את כל התהליך הרוחני שתיאר — לימוד, מחילה ושמירת היושר.

מקורות והרחבות

[31] שמרה נפשי והצילני: אפשר לפרש על הצלה גופנית מיד אויבים ועל שמירת הנפש ממכשולים. „אל אבוש” מחזיר במכוון את התפילה לבקשת הפסוק השני. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק כא – התום והיושר כשמירה

תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי [32] כִּי קִוִּיתִיךָ [33].

ביאור הפסוק

תֹּם וָיֹשֶׁר – שלמות פנימית והתנהגות ישרה בלא רמייה. יִצְּרוּנִי – יהיו לי לשמירה ויעמדו לי לזכות. כִּי קִוִּיתִיךָ – מפני שאני ממשיך לבטוח בך ולקוות לעזרתך.

בקצרה

דוד מבקש שלא יצטרך לוותר על היושר כדי להינצל. דווקא כאשר האדם נמצא בלחץ, הוא זקוק לכוח לשמור על ערכיו ולא להיגרר למעשה פסול.

מקורות והרחבות

[32] תם וישר יצרוני: המידות „תם” ו„יושר” כוללות שלמות פנימית ונאמנות למעשה הטוב. לפי פירוש נוסף, דוד מבקש שמידותיו יהיו לו למגן במקום הישענות על תחבולות וכוח צבאי בלבד. (רד״ק ומלבי״ם)

[33] כי קויתיך: התקווה לה׳ חוזרת מן הפתיחה ועד החתימה. אין היא רק המתנה לתוצאה נוחה אלא נאמנות לה׳ גם לפני שהצרה הסתיימה. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק כב – מתפילת היחיד אל כלל ישראל

פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל [34] מִכֹּל צָרוֹתָיו [35].

ביאור הפסוק

פְּדֵה אֱלֹהִים – הושיע וגאל ברחמיך. אֶת יִשְׂרָאֵל – לא רק אותי אלא את כל עמך ישראל. מִכֹּל צָרוֹתָיו – מן המצוקות, הסכנות והקשיים העוברים עליו, ותן לו ישועה שלמה.

בקצרה

דוד מסיים במקום הרחב ביותר: טובת עם ישראל. מי שנושא את נפשו לה׳ לומד לשאת בלבו גם את כאבם ואת צרכיהם של אחרים.

מקורות והרחבות

[34] פדה אלהים את ישראל: הפסוק חותם במעבר מתפילה על דוד לתפילה כללית. פירוש אחד רואה בכך הרחבת הישועה האישית, ואחר מדגיש את בקשת הפדות לציבור כולו. (רד״ק ומלבי״ם)

[35] מכל צרותיו: הבקשה אינה מצטמצמת לאויבים שבמזמור אלא כוללת את כלל צרות העם. פירוש המלבי״ם מדגיש שלא כולם מסוגלים לשאת צרה מתוך אותה דרגה רוחנית, ולכן יש לבקש על פדות כלל ישראל. (רד״ק ומלבי״ם)