תפילות ימות החול15תכנים

"מִזְמוֺר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. אֲרוֺמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי, וְלא שׅמַּחְתָּ אֺיְבַי לִי. ה' אֱלֺקָי, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֺל נַפְשִׁי, חִיִּיתַנִי מִיָֺּרְדִי בוֺר. זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו, וְהוֺדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁו. כִּי רֶגַע בְּאַפּוֺ חַיִּים בִּרְצוֺנוֺ, בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֺּקֶר רִנָּה. וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי, בַּל אֶמּוֺט לְעוֺלָם. ה' בִּרְצוֺנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֺז, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל. אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא, וְאֶל ה' אֶתְחַנָּן. מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שַׁחַת, הֲיוֺדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי, ה' הֱיֵה עֺזֵר לִי. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֺל לִי, פִּתַּחְתָּ שַקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֺד וְלֺא יִדֺּם, ה' אֱלקַי לְעוֺלָם אוֺדֶךָּ" (תהלים פרק ל) [1].

שאלה

מדוע הבכי מיוחס לערב והרינה לבוקר? וכי לא קורה לפעמים שאדם בוכה ביום ושמח בלילה?

תשובות

א. לילה מסמל בדידות וחוסר בטחון, בעוד הבוקר מביא עמו תקוה לבשורה מחודשת של יום חדש טוב יותר.

ב.  לילה מסמל חושך והסתר, לעומת היום המסמל אור ובהירות. מובן מאליו שמצב בו יכול אדם לנווט את דרכו בבטחה מרנין הרבה יותר ממצב של גישוש באפילה [2].

ג.  בדומה לתשובה הקודמת, אך במובן עמוק יותר. הלילה הינו משל לזמנים של הסתר פני ה' מאתנו, לעומת היום המשול לגילוי פניו אלינו. הוא אשר נאמר (תהלים מב ג), "להגיד בבקר חסדך, ואמונתך בלילות". במצב של גילוי פניו יתברך, חסד ה' הגלוי מעורר בנו שמחה. אך בזמנים של הסתר פנים, מחזיקה אותנו האמונה, שגם כאשר נסתר חסדו מאתנו עינו פקוחה עלינו תמיד, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

ד.  הגלות משולה לחשכת הלילה, ככתוב בברית בין הבתרים (בראשית טו יב), "ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". ופירש רש"י, "רמז לצרות ולחושך הגלויות". לעומת זאת הגאולה משולה ליום, כמובטח לנו לעת הגאולה העתידית (ישעיה ל כו), "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו, ומחץ מכתו ירפא".

ה.  העולם הזה משול ללילה והעולם הבא ליום, כמבואר בדברי הגמרא (פסחים ב ב) על הכתוב (תהלים קלט יא) "ואומר אך חשך ישופני, ולילה אור בעדני": אמר דוד, "אני אמרתי אך חשך ישופני" לעולם הבא שהוא דומה ליום, עכשיו העולם הזה שהוא דומה ללילה "אור בעדני" (רד"ק תהלים ל ו).

ו.  לאחר עמל היום המפרך אנו נשחקים פיזית ונפשית, ולעתים שפופים בעקבות כשלונות ואכזבות שנצברו במשך היום. לאחר מנוחת הלילה אנו קמים רעננים ליום חדש ותקוות מחודשות.

ז.  בדומה לתשובה הקודמת, בלילה עולה הנשמה למרומים בעודנו ישנים, ומתמלאת שם במטען רוחני מחודש. סיבה טובה לקום בבוקר עם תקוות הנוסקות לשמים.

ח.  על בסיס התשובה הקודמת, אף אחד לא מבטיח לנו שנשמתנו תוחזר לגופנו בבוקר שלמחרת. סיבה טובה לדאגה בעלותנו על משכבנו בלילות. רק בבוקר סרה מאתנו דאגה זו, ואנו יכולים להרשות לעצמנו לשמוח על שובנו לחיים.

ט.  אמנם לפי ההלכה היום הולך אחר הלילה, אך מבחינת סדר היום הפרקטי של האדם, הלילה נחשב לסיומה של היממה, לעומת הבוקר הנחשב להתחלה של יום חדש. כל התחדשות גורמת לתקוה ולשמחה. אם לא היה הבדל בין יום ולילה היינו חיים ביום אחד ארוך, ללא תקווה לשינוי.

י.  נאמר בחטא המרגלים (במדבר יד א), "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". בעקבות בכיה זו נקבע הלילה כזמן בכיה לדורות. חז"ל מקבילים בכיה זו לבכי על חורבן בית המקדש, שעליו נאמר (איכה א ב) "בכה תבכה בלילה", כדברי הגמרא (סנהדרין קד ב): אמר רבי יוחנן, אותו הלילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות. דבר אחר, 'בלילה', שכל הבוכה בלילה קולו נשמע. דבר אחר, 'בלילה', שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו. דבר אחר, 'בלילה', שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו [3].

יא.  "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה" (ברכות יט א). למסקנת הגמרא אין ספק בדבר, אלא ודאי עשה תשובה ביום. נראה מכך שלילה הוא זמן המועד לחטא, ואילו היום הוא זמן המסוגל לתשובה ברמה של ודאות מוחלטת. הרי לנו סיבה טובה לבכיה בלילה ולשמחה ביום.

יג.  הבוקר הינו זמן שמחה, משום שהוא מסוגל יותר מהלילה לקבלת תפילותינו, כמשתמע מהכתובים הבאים:

א. "ה' בוקר תשמע קולי, בוקר אערך לך ואצפה" (תהילים ה ד).

ב. "ואני אשיר עוזך, וארנן לבוקר חסדך" (שם נט יז).

ג. "ואני אליך ה' שיועתי, ובבוקר תפילתי תקדמך" (שם פח יד).

ד. "השמיעני בבוקר חסדך כי בך בטחתי, הודיעני דרך זו אלך, כי אליך נשאתי נפשי" (שם קמג ח).

יד.  לא נאמר "בבוקר רינה" אלא "לבוקר רינה". הכוונה היא לבוקר שלמחרת ליל הבכיה. בשעת הבכי בלילה עלינו להביט קדימה, בתקוה שעד לבוקר המחרת תיעלם סיבת הבכי ותחזור השמחה לקנן בליבנו.

טו.  'לערב ילין בכי' כדי שתהיה 'לבוקר רינה'. דמעות התפילה והתשובה שאנו שופכים לפני ה' בלילה, יביאו לנו את השמחה בבוקר שלאחריו (אלשיך תהלים ל ו) [4].

[1] מנהג אמירת מזמור זה לפני פסוקי דזמרה [ולנוסח ספרד לאחר 'הודו'] לא נזכר כלל בדברי הראשונים, ואף לא בטור ובשולחן ערוך. היסוד ושורש העבודה כותב שמקור מנהג זה הוא מהאר"י. בטעמו של מנהג זה כתב הערוך השולחן (אורח חיים סימן נ סעיף ד), שמאחר שמקור פסוקי דזמרה הוא ממזמורי דוד המלך, לפיכך ראוי להקדים להם מזמור זה, שכן בחנוכת בית המקדש נודעה צדקתו של דוד. כמסופר בגמרא (שבת ל א): כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, ודבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה וכו'. כיון שאמר "ה' אלוקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך" מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עוון. בסידור אוצר התפילות מבואר טעם אחר למנהג זה, מכיון שבתי כנסיות נקראים מקדש מעט, יש לומר מזמור זה בתור חינוך בית ה'.

[2] יעקב אבינו נאבק עם המלאך כל הלילה, ובעלות השחר נגע המלאך בכף ירכו ופגע בה, ואור השמש בזריחתה ריפא אותו. המגלה עמוקות כותב, שהמלחמה בין המלאך וליעקב היתה על עתידו הרוחני של עם ישראל. האם ישמרו גם את המצוות הקטנות שאדם דש בעקביו. עלינו להיות מודעים לכך שאם נזלזל במצוות אלו אנו עתידים להיכשל גם בחמורות. לידת השמש מחדש מדי בוקר בבוקרו מסמלת את בהירות המחשבה וראיית הנולד, תכונה המאפשרת לנו להבין את החשיבות שבזהירות במצוות, קטנה כגדולה.

[3] הגמרא מסמיכה לקביעה זו את המעשה בשכנתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה. שמע רבן גמליאל את קולה ובכה כנגדה, עד שנשרו ריסי עיניו. למחר הכירו בו תלמידיו והוציאוה משכונתו.

[4] על פי דרך זו מפרש האלשיך את קשר סוף הכתוב לתחילתו. "כי רגע באפו חיים ברצונו". חרון אפו של ה' הינו זמני וחולף, שהרי רצונו בחיים שלנו, ולא חלילה במותנו. ומה שהוא מביא עלינו בכי בלילה אינו אלא לעוררנו בתשובה שתביא אותנו לידי שמחה בבוקר שלמחרת.