טוען…
טוען תוכן…
תיקייה · 0 תכנים
כאן מוצג התוכן שתויק ישירות בתיקייה הזו. התוכן שבתת-הקטגוריות מופיע בתיקיות עצמן.
חז"ל אסרו במקרים מסוימים לאכול מאכל שבישל גוי, גם כאשר כל חומרי הגלם כשרים, הכלים כשרים ואין שום חשש של מאכל אסור.
איסור זה נקרא:
בישולי עכו"ם או בישולי גויים.
האיסור הוא מדרבנן, ונועד ליצור ריחוק מסוים בין ישראל לגויים ולמנוע קרבה שעלולה להביא לחתנות.[1]
הרמב"ם מסביר שעיקר הגזירה הוא משום חתנות, ולכן לא אסרו חז"ל כל מאכל שבישל גוי, אלא דווקא מאכלים חשובים שיש בהם משמעות של סעודה ואירוח.[1]
בנוסף, בפוסקים הוזכר גם החשש שאם יתרגל אדם לאכול מבישולי גויים עלול לבוא לאכול אצלם דברים שאינם כשרים.[2]
1. מתי יש איסור בישולי עכו"ם?
לא כל מאכל שבישל גוי נאסר.
כדי שיחול איסור בישולי עכו"ם צריכים להתקיים שני תנאים יחד:
א. המאכל אינו נאכל כמות שהוא חי.
ב. המאכל עולה על שולחן מלכים או אנשים חשובים.[3]
אם אחד משני התנאים אינו מתקיים – אין איסור בישולי עכו"ם.
לכן:
מאכל שנאכל בדרך רגילה גם כשהוא חי – אין בו בישולי עכו"ם.
וכן מאכל שאינו נאכל חי, אבל הוא מאכל פשוט שאינו ראוי להגשה בסעודה חשובה – אין בו בישולי עכו"ם.[3]
2. מה פירוש "אינו נאכל כמות שהוא חי"?
הכוונה היא למאכל שהדרך הרגילה היא שאי אפשר לאוכלו ללא בישול, צלייה או הכנה בחום.
לדוגמה:
בשר חי.
אורז.
קטניות יבשות מסוימות.
תפוחי אדמה.
מאכלים אלו אינם נאכלים בדרך הרגילה כפי שהם חיים, ולכן התנאי הראשון של בישולי עכו"ם מתקיים בהם.[3]
לעומת זאת, פירות וירקות שנאכלים בדרך רגילה גם ללא בישול אינם נאסרים משום בישולי עכו"ם, אף אם גוי בישל אותם.[4]
עגבנייה נאכלת בדרך רגילה גם כשהיא חיה.
לכן גם אם גוי בישל עגבנייה, עצם הבישול אינו אוסר אותה משום בישולי עכו"ם.
לעומת זאת, אורז אינו נאכל כמות שהוא חי, ולכן אם גוי בישל אותו יש לבדוק גם את התנאי השני – האם הוא עולה על שולחן חשוב.
3. מאכל שנאכל חי רק בשעת הדחק
אין די בכך שאפשר מבחינה טכנית לאכול מאכל חי.
השאלה היא האם אנשים רגילים לאכול אותו כך.
לכן ביצה, אף שאפשר לגומעה כשהיא חיה, נחשבת לעניין זה כמאכל שאינו נאכל כמות שהוא חי בדרך הרגילה, ואם גוי בישל אותה והיא מאכל חשוב – יש בה איסור בישולי עכו"ם.[5]
כך גם מאכל שניתן לאוכלו חי רק בדוחק רב אינו נחשב בהכרח "נאכל כמות שהוא חי".
4. מה פירוש "עולה על שולחן מלכים"?
אין הכוונה דווקא לשולחן של מלך ממש.
הכוונה היא למאכל הראוי להיות מוגש בסעודה חשובה, לפני אנשים מכובדים או באירוח מכובד.[3]
הרמב"ם מסביר שמאכל שאינו חשוב מספיק כדי שאדם יזמין עליו את חברו לא נכלל בגזירה.[1]
לכן יש הבדל בין:
מאכל פשוט וזול שאינו מוגש בסעודה מכובדת.
לבין:
מאכל שמקובל להגיש באירועים, מסעדות, מלונות וסעודות חשובות.
מאכל שבמקום אחד נחשב חשוב ועולה על שולחן אנשים מכובדים, ובמקום אחר נחשב מאכל פשוט – דינו יכול להשתנות לפי מנהג המקום.[6]
לכן ההגדרה אינה תמיד קבועה לכל העולם ובכל תקופה.
5. האם "עולה על שולחן מלכים" כולל גם קינוח?
כן.
אין הכרח שהמאכל יהיה דווקא המנה העיקרית של הסעודה.
גם מאכל חשוב המוגש כפרפרת או קינוח יכול להיכלל בגדר "עולה על שולחן מלכים".[7]
לכן יש לבחון את המאכל כפי שמגישים אותו בפועל בסעודות חשובות.
6. אורז
אורז אינו נאכל כמות שהוא חי, והוא מוגש בדרך רגילה גם בסעודות חשובות.
לכן אם גוי בישל אורז לבדו באופן האסור – יש בו דין בישולי עכו"ם.[8]
הדין יכול להשתנות כאשר ישראל השתתף בבישול, כפי שיתבאר בהמשך.
7. בשר
בשר רגיל אינו נאכל כמות שהוא חי והוא בוודאי מאכל העולה על שולחן חשוב.
לכן בשר שבישל או צלה גוי ללא השתתפות ישראל בדרך הנדרשת אסור משום בישולי עכו"ם.[3]
הדבר נכון גם כאשר:
הבשר עצמו כשר.
השחיטה כשרה.
הכלי כשר.
והבישול נעשה בבית יהודי.
איסור בישולי עכו"ם הוא דין בפני עצמו.
8. פירות וירקות שנאכלים חיים
פרי או ירק שנאכל בדרך רגילה גם בצורתו החיה אינו נאסר משום בישולי עכו"ם.[4]
לדוגמה:
פירות שרגילים לאכול חיים.
ירקות שרגילים לאוכלם חיים.
גם אם הגוי בישל אותם ושינה את צורתם, אין בכך כשלעצמו כדי ליצור איסור בישולי עכו"ם.[4]
9. תערובת של שני מאכלים
מה הדין כאשר הגוי בישל תבשיל שמורכב מכמה רכיבים, וחלקם יש בהם בישולי עכו"ם וחלקם אין בהם?
הולכים אחר העיקר.
אם עיקר התבשיל הוא מן המאכל שיש בו איסור בישולי עכו"ם – התבשיל נאסר.
אם אותו רכיב הוא טפל לתבשיל שעיקרו מאכל שאין בו בישולי עכו"ם – התבשיל מותר.[9]
לכן אין לבדוק כל תבלין או רכיב קטן בנפרד, אלא מהו עיקר המאכל.
10. גם בבית של יהודי
איסור בישולי עכו"ם אינו מוגבל לביתו של הגוי.
מרן השולחן ערוך פוסק שאפילו אם הגוי בישל:
בבית של יהודי.
בכלים של יהודי.
ומכל הבחינות האחרות האוכל כשר.
עדיין יש בו איסור בישולי עכו"ם אם התקיימו תנאי האיסור.[3]
לכן הנושא חשוב מאוד גם בבית שבו מועסק:
עובד זר.
מטפל.
עוזר בית.
טבח שאינו יהודי.
11. עובד זר או מטפל שמבשל בבית
השולחן ערוך מביא דעות לגבי שפחות ועובדים השייכים לביתו של היהודי, אם יש מקום להקל בבישולם, אך לא מכריע היתר גורף.[10]
לכתחילה יש להקפיד שגם כאשר גוי הוא עובד קבוע בביתו של יהודי, תתקיים השתתפות ישראל בבישול באופן המועיל לפי דעת מרן.
עצם העובדה שהגוי עובד אצל יהודי אינה היתר פשוט לבישולי עכו"ם.[2]
הרמ"א מביא שבדיעבד יש לסמוך על המתירים בעבדים ושפחות שבבית ישראל, ואף כתב שנהגו להקל כאשר הם מבשלים בבית היהודי, בין השאר משום שמצוי שאחד מבני הבית משתתף באש.[10]
עם זאת, גם לבני אשכנז נכון ליצור מערכת ברורה שבה יהודי משתתף בבישול כדין.
12. כיצד השתתפות יהודי מתירה את הבישול?
אם ישראל השתתף באופן משמעותי בבישול, אין המאכל נחשב בישול גוי בלבד.
השולחן ערוך פוסק:
“כל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחלה בין בסוף – מותר.”[11]
לכן אם הגוי הניח את הסיר, ולאחר מכן יהודי השתתף בפועל בבישול באופן שקירב את הבישול – המאכל יכול להיות מותר.
וכן אם ישראל התחיל את הבישול באופן משמעותי והגוי גמר אותו, במקרים המתאימים אין איסור.[11]
13. הדלקת האש – ההבדל המרכזי בין ספרדים לאשכנזים
זהו אחד ההבדלים החשובים ביותר בדיני בישולי עכו"ם.
מרן השולחן ערוך פוסק שהדלקת האש על ידי יהודי אינה מספיקה בבישולי עכו"ם.
לדעתו, ההקלה של הדלקת האש נאמרה בעיקר בדיני פת עכו"ם.
בתבשיל צריך שישראל ישתתף בעצם הבישול, כגון שהוא יניח את הסיר במקום הראוי להתבשל או יעשה פעולה המקרבת את הבישול.[12]
לכן אם:
היהודי הדליק את הלהבה.
והטבח הגוי הניח את הסיר ובישל את המאכל.
לפי מרן השולחן ערוך אין די בהדלקת האש בלבד.[12]
הרמ"א חולק ופוסק שגם בבישולי עכו"ם מועילה השתתפות ישראל באש.
לכן אם יהודי:
הדליק את האש.
או חיתה בגחלים באופן שסייע לבישול.
יש בכך כדי להתיר את התבשיל, גם אם הגוי הניח את הסיר ובישל בפועל.[12]
זהו הבדל מעשי מרכזי במסעדות, בתי מלון, אולמות ומטבחים מוסדיים.
14. מסעדות, מלונות ואולמות
כאשר הטבח גוי והמשגיח היהודי רק מדליק את האש, נוצרת מחלוקת ברורה.
לכתחילה המשגיח או יהודי אחר צריך להניח את הסיר על האש, ולא להסתפק בהדלקת האש בלבד.[13]
ילקוט יוסף מדגיש שרבנות המעניקה כשרות צריכה להקפיד לכתחילה על כך, משום שבין הסועדים נמצאים בני ספרד שקיבלו עליהם את הוראות מרן.[13]
עם זאת, במקום ציבורי כגון מסעדה או בית מלון, כאשר ישראל הדליק את האש והגוי הוא פועל שכיר של יהודי, הביא מרן הרב עובדיה יוסף כמה צדדים וספקות שעל פיהם יש למי שמקל בדיעבד או בשעת צורך על מה לסמוך.[13]
בין צירופי ההיתר:
הדעה שהדלקת האש מועילה.
הדעה שבישול גוי בבית ישראל קל יותר.
די בכך שיהודי ידליק את האש באופן המקובל לפי פסיקת הרמ"א, ולכן מערכות כשרות אשכנזיות רבות מבוססות על כך שהמשגיח מדליק את האש והעובדים הגויים ממשיכים בבישול.[12]
15. מאכל בן דרוסאי
מאכל בן דרוסאי הוא מאכל שהגיע לשיעור בישול שבו ניתן לאוכלו בשעת הדחק.
השיעור נידון בפוסקים, ובדיני בישולי עכו"ם יש לו משמעות גדולה.[14]
אם ישראל הביא את המאכל לשיעור זה, ולאחר מכן גוי גמר את הבישול – אין הגוי אוסר אותו משום בישולי עכו"ם.[14]
כאן קיימת מחלוקת.
אם הגוי כבר בישל את המאכל עד מאכל בן דרוסאי, ולאחר מכן ישראל רק גמר את הבישול, השולחן ערוך מחמיר בדרך כלל.
עם זאת, הוא מקל בערב שבת, ערב יום טוב או במקום הפסד מרובה.[15]
אם בישול הגוי עדיין לא הביא את המאכל למצב שניתן לאוכלו, וישראל השלים אותו והכשירו לאכילה – אין בו משום בישולי עכו"ם.[16]
הרמ"א פוסק להקל גם כאשר הגוי בישל עד מאכל בן דרוסאי וישראל גמר את הבישול.[15]
16. גוי שבישל בלי שהתכוון לבשל
גזירת בישולי עכו"ם נאמרה כאשר הגוי התכוון לעשות פעולת בישול.
אם הגוי עשה פעולה למטרה אחרת, והמאכל התבשל במקרה – אין בו משום בישולי עכו"ם.[17]
לדוגמה, חז"ל דנו בגוי שהצית אש בשדה כדי לשרוף עשבים, ובמקרה נצלו חגבים באש.
כיוון שלא התכוון לבשל אותם – אין בכך בישולי עכו"ם.[17]
לעומת זאת, אם הוא הדליק תנור לצורך בישול
כך פוסק לכתחילה גם ילקוט יוסף.[13]
העובדה שמדובר בבישול לציבור ולא באירוח אישי המביא לקרבה.[13]
אולם לכתחילה אין לבנות מערכת כשרות ספרדית על הקולות הללו.
17. ספק אם היה בישול גוי
מאחר שבישולי עכו"ם הם איסור מדרבנן, במקרה של ספק ממשי קיימת קולא של:
ספק דרבנן לקולא.
השולחן ערוך פוסק:
“וכן כל ספק בישולי עובדי כוכבים וכיוצא בו מותר.”[18]
לדוגמה, אם ישראל הניח את הסיר על האש ואין ידוע אם הגוי הסיר אותו והחזירו לפני שהגיע לשיעור הדרוש – יש מצבים שבהם ניתן להקל מחמת הספק.[18]
אין הכוונה שאפשר להתעלם מספקות במטבח, אלא שכאשר לאחר בירור נשאר ספק הלכתי אמיתי, העובדה שמדובר בגזירת חכמים משפיעה על הדין.
18. כבישה ומליחה
אף שבשאר דיני איסור אנו אומרים:
“כבוש כמבושל”.
ו־
“מליח כרותח”.
בדין בישולי עכו"ם גזירת חז"ל נאמרה בעיקר בבישול על ידי אש.
לכן מאכל שהגוי הכשיר לאכילה על ידי כבישה או מליחה בלבד אינו נאסר משום בישולי עכו"ם.[19]
לדוגמה:
מלפפונים שנכבשו במי מלח.
כרוב כבוש.
לפת כבושה.
מצד עצם דין בישולי עכו"ם אין בהם איסור מפני שהכבישה אינה נחשבת בישול לעניין גזירה זו.[19]
כמובן, עדיין צריך לוודא שאין בעיות אחרות של חומרי גלם או כלים.
19. עישון
השולחן ערוך פוסק שמאכל שהוכשר לאכילה באמצעות עישון אינו נאסר משום בישולי עכו"ם:
“המעושן אינו כמבושל.”[19]
כלומר, גזירת בישולי עכו"ם לא חלה על דרך הכנה זו כפי שהיא חלה בבישול ובצלייה באש.
במוצרים תעשייתיים מודרניים יש לבדוק כיצד בדיוק נעשה העישון, משום שלעתים המוצר עובר גם בישול או חימום נוסף.
20. קיטור
בישול באמצעות קיטור הוא נושא שנידון בפוסקי זמננו.
ילקוט יוסף מביא היתר בסוכר המיוצר על ידי גויים מלפת אדומה כאשר עיקר תהליך הבישול נעשה באמצעות קיטור, ופוסק שאין בו משום בישולי עכו"ם.[20]
אין ללמוד מכאן שכל מכשיר מודרני העובד בקיטור מותר אוטומטית, משום שיש לבחון את צורת הפעולה המדויקת ואת המאכל.
21. קפה שבישל גוי
אחד המקרים המפורסמים הוא קפה.
מרן הרב עובדיה יוסף פוסק שמותר לשתות קפה שבישל גוי, ואין בו משום בישולי עכו"ם.[21]
כך פשט המנהג בקהילות ישראל.
עם זאת, יש הבדל בין עצם הקפה לבין ישיבה במסיבה או בבית קפה של גויים באופן היוצר קירוב דעת.
ילקוט יוסף כותב שהמחמיר על עצם הקפה תבוא עליו ברכה, אך מעיקר הדין הקפה מותר; לעומת זאת, שתיית קפה במסיבת גויים יכולה להיות אסורה משום קירוב דעת וחשש חתנות.[21]
המתארח בבית גוי והוא מכבד אותו בכוס קפה, רשאי במקרים המתאימים לשתותו, כאשר אין בעיית כשרות אחרת.[21]
22. ערמונים
ערמונים נאכלים במקומות רבים גם כשהם חיים.
לכן לפי פסיקת ילקוט יוסף, אם גוי צלה או בישל אותם אין בהם משום בישולי עכו"ם.[22]
הכלל כאן פשוט:
אם המאכל נאכל כמות שהוא חי בדרך רגילה – עצם הבישול בידי גוי אינו אוסר אותו.
23. קליות, אגוזים וקטניות קלויות
חז"ל והפוסקים הקלו בקליות כאשר אינן עולות על שולחן מלכים ואין דרך להזמין עליהן אורחים בסעודה חשובה.[23]
לכן אפונים וקטניות קלויים יכולים להיות מותרים גם אם גוי קלה אותם.
לעומת זאת, קטניות מבושלות, כגון פולים או אפונים יבשים שבושלו ונעשות מאכל חשוב, עלולות להיות אסורות משום בישולי עכו"ם.[23]
24. סרדינים ודגים קטנים
מרן הרב עובדיה יוסף פסק לגבי סרדינים קטנים שיש להם סנפיר וקשקשת שאין בהם משום בישולי עכו"ם, כאשר אינם נחשבים מאכל העולה על שולחן מלכים.[24]
אבל אין ללמוד מכאן היתר לכל דג משומר.
דגים חשובים המוגשים בסעודות מכובדות ואינם נאכלים חיים יכולים בהחלט להיות בכלל בישולי עכו"ם.
25. קופסאות שימורים
אי אפשר לומר באופן גורף שכל שימורים של גויים מותרים או אסורים משום בישולי עכו"ם.
צריך לבדוק:
מה המאכל?
האם נאכל כמות שהוא חי?
האם עולה על שולחן חשוב?
כיצד התבשל?
מי הפעיל את מערכת הבישול?
מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל דן בקופסאות שימורים המיוצרות במסגרת תעשייתית ופסק במקרים מסוימים להקל, והוסיף שטוב שהמשגיח היהודי יפעיל את מערכת החשמל המבשלת.[25]
במוצר תעשייתי בעל הכשר יש להסתמך על מערכת הכשרות המפקחת על דרך הייצור בפועל.
26. בורגול ומאכל שעבר בישול חלקי אצל הגוי
חיטים שבושלו על ידי גויים רק בישול חלקי ולאחר מכן יובשו עד שאינן ראויות לאכילה, ורק לאחר מכן יהודי מבשל אותן מחדש בישול גמור – אין הבישול הראשון אוסר אותן.[26]
כך פסק ילקוט יוסף לגבי בורגול.
הסיבה היא שבישול הגוי לא השאיר את המאכל במצב ראוי לאכילה, והבישול העיקרי המכשיר אותו לאכילה נעשה אחר כך בידי ישראל.[26]
27. סופגניות וזלאביה
במאכלים מטוגנים יש לדון האם הם בגדר בישול או בגדר פת, ומה הייתה צורת הכנתם.
ילקוט יוסף פוסק שסופגניות העשויות מבלילה עבה, המטוגנות במסעדה או בבית הארחה יהודי, כאשר ישראל הדליק את האש והגוי השכיר מטגן אותן, יש מקום להקל מכוח כמה ספקות, והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה.[27]
לגבי זלאביה, שבלילתה רכה יותר, נפסק שאם נעשית במסעדה יהודית יש להקל אף כאשר הגוי טיגן אותה.[27]
אלה דינים פרטניים, ואין ללמוד מהם היתר לכל מאכל מטוגן על ידי גוי.
28. גוי שבישל בשבת עבור חולה
חולה שאין בו סכנה שמותר לצרכיו להיעזר בגוי בשבת אינו נאסר באכילת התבשיל משום בישולי עכו"ם, משום שחז"ל לא גזרו במצב מיוחד זה.[28]
לאחר השבת יש הבדל בין מקרה שבו התבשיל נעשה בבית יהודי לבין מצב שבו התבשל בבית הגוי, כפי שמפורט בפוסקים.[28]
29. האם הכלים נאסרים?
אם גוי בישל בכלי מאכל שאסור משום בישולי עכו"ם, לא רק המאכל עצמו עומד לדיון.
גם הכלי בלע מן התבשיל האסור.
השולחן ערוך מביא מחלוקת אם הכלים צריכים הכשר, ופוסק למעשה שיש לחשוש ולהכשירם.[29]
ילקוט יוסף פוסק שכלים של ישראל שגוי בישל בהם תבשיל לעצמו באופן שיש בו בישולי עכו"ם צריכים הגעלה.[29]
בדרך כלל כלי חרס שבלע איסור אינו ניתן להכשרה בהגעלה.
אולם כיוון שאיסור בישולי עכו"ם הוא מדרבנן, השולחן ערוך מביא קולא מיוחדת:
מגעילים את כלי החרס שלוש פעמים. [29]
זו קולא מיוחדת בגזירה זו, ואין ללמוד ממנה לשאר איסורים.
30. האם פת עכו"ם ובישולי עכו"ם הם אותו דין?
לא.
אלה שתי גזירות נפרדות.
פת עכו"ם – עוסקת בלחם ומאפים.
בישולי עכו"ם – עוסקים במאכלים שבושלו על ידי גוי. [30]
אחד ההבדלים החשובים ביניהם הוא השתתפות ישראל:
בפת, גם לדעת מרן, די במקרים המתאימים בכך שישראל משתתף בהסקת התנור.
לעומת זאת, בבישולי עכו"ם מרן אינו מסתפק בהדלקת האש בלבד, אלא מצריך השתתפות בעצם הבישול. [12]
לכן קטגוריית פת עכו"ם תקבל מאמר נפרד.
31. מה צריך לבדוק בכל מאכל?
כאשר רוצים לדעת אם קיים חשש בישולי עכו"ם, אפשר לעבור על חמש שאלות:
1. האם גוי ביצע את הבישול?
2. האם המאכל נאכל בדרך רגילה כשהוא חי?
אם כן – בדרך כלל אין בישולי עכו"ם.
3. האם המאכל ראוי לעלות על שולחן חשוב?
אם לא – אין בישולי עכו"ם.
4. האם יהודי השתתף בבישול?
וכאן יש לבדוק אם מדובר בספרדי או אשכנזי, משום שקיימת מחלוקת האם הדלקת האש בלבד מספיקה.
5. כיצד המאכל הוכן?
בישול?
צלייה?
טיגון?
עישון?
כבישה?
מליחה?
קיטור?
גם צורת ההכנה יכולה לשנות את הדין.
סיכום
איסור בישולי עכו"ם אינו אומר שכל דבר שבישל גוי נאסר.
האיסור קיים בעיקר כאשר מתקיימים שני התנאים:
המאכל אינו נאכל כמות שהוא חי.
ו־
הוא עולה על שולחן מלכים או אנשים חשובים.
לכן אורז ובשר יכולים להיות בכלל האיסור, בעוד פירות וירקות הנאכלים חיים, וכן מאכלים פשוטים שאינם עולים על שולחן חשוב – אינם בכלל הגזירה.
ההבדל המעשי הגדול ביותר בין ספרדים לאשכנזים הוא בשאלת השתתפות היהודי:
לבני ספרד – לכתחילה אין די בכך שיהודי רק הדליק את האש; צריך השתתפות ממשית בבישול, כגון הנחת הסיר על האש.
לבני אשכנז – הדלקת האש על ידי יהודי מועילה לפי פסיקת הרמ"א.
לכן הנושא חשוב במיוחד במסעדות, מלונות, אולמות, מטבחים מוסדיים ובתים שבהם עובדים גויים.
הערות ומקורות
[1] עבודה זרה לז ע"ב–לח ע"א, עיקר סוגיית בישולי עכו"ם. רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכות ט, יד–טו – גזירת מאכלי גויים משום הרחקה וחתנות, ושני תנאי בישולי גויים. הרמב"ם כותב בהלכה ט"ו שעיקר הגזירה משום חתנות ושמא יזמין הגוי את הישראל לסעוד עמו.
[2] ילקוט יוסף, איסור והיתר – סימן קי"ג סעיף א – טעמי האיסור: משום חתנות, וכן שלא יתרגל ישראל לאכול מבישולי גויים ויבואו להאכילו דברים טמאים. הליכות עולם חלק ז עמ' צז.
[3] שולחן ערוך יורה דעה סימן קי"ג סעיף א – שני התנאים: אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שולחן מלכים, אפילו בישל הגוי בכלי ישראל ובבית ישראל. רמב"ם מאכלות אסורות י"ז, יד–טו. ילקוט יוסף סימן קי"ג סעיפים א–ב, הליכות עולם חלק ז עמ' צז.
[4] רמב"ם, מאכלות אסורות י"ז, יד, ושולחן ערוך קי"ג סעיפים א–ב – דבר הנאכל כמות שהוא חי אינו בכלל הגזירה. ילקוט יוסף קי"ג סעיף ב – ירקות, פירות וגבינה הנאכלים כמות שהם חיים אין בהם בישולי גויים.
[5] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף י"ד – ביצה, אף שראויה לגמיעה חיה, אם גוי בישלה אסורה, מפני שאינה נאכלת כך אלא בדוחק.
[6] ילקוט יוסף סימן קי"ג סעיף ג – מאכל שעולה על שולחן מלכים במקום אחד ולא במקום אחר נידון לפי מנהג המקום. המקור המצוין שם: הליכות עולם חלק ז, דיני בישולי גויים.
[7] רמב"ם מאכלות אסורות י"ז, ט"ו, “עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת”. ילקוט יוסף קי"ג סעיף א, המפנה לשו"ת יחוה דעת חלק ד סימן מ"ב עמ' ריט, לדיון במאכל חשוב הבא לקינוח סעודה.
[8] ילקוט יוסף קי"ג סעיף ב – אורז ובשר כדוגמאות למאכלים שאינם נאכלים חיים ועולים על שולחן חשוב.
[9] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף ב – בתערובת של דבר שיש בו בישולי גויים עם דבר שאין בו, הולכים אחר העיקר.
[10] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף ד – שתי דעות בשפחות המבשלות בבית ישראל. רמ"א שם – בדיעבד סומכים על המתירים, ונוהגים להקל בבית ישראל כאשר עבדים ושפחות מבשלים, מטעמים המבוארים שם.
[11] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף ו – “כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחלה בין בסוף מותר”. רמב"ם מאכלות אסורות י"ז, ט"ז.
[12] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף ז – לדעת מרן, הדלקת האש אינה מועילה לבישולי גויים ויש צורך בהנחת המאכל על האש או השתתפות בבישול. רמ"א שם – הדלקה או חיתוי בגחלים מועילים וכן מנהג אשכנז. ש"ך שם ס"ק ט–יא.
[13] ילקוט יוסף סימן קי"ג סעיף ד – לבני ספרד אין די בהדלקת האש, על פי שו"ת יביע אומר חלק ה יורה דעה סימן י אות ז. לעניין מלונות ומסעדות: שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נ"ד, יביע אומר חלק ט יורה דעה סימן ו עמ' רעו, הליכות עולם חלק ז עמ' קיז. ילקוט יוסף מורה שלכתחילה המשגיח יניח את הקדרה על האש, אך מביא צירופי היתר למיקל במקומות ציבוריים.
[14] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיפים ח–י – דין מאכל בן דרוסאי והשתתפות ישראל קודם שהמאכל הגיע לשיעור זה. מרן מגדיר בסעיף ח שיעור זה כשליש בישול לעניין הנידון שם.
[15] שולחן ערוך קי"ג סעיף ט – אם הגוי בישל עד מאכל בן דרוסאי וישראל גמר, מרן אוסר בדרך כלל, למעט ערב שבת, ערב יום טוב או הפסד מרובה. רמ"א שם – מתיר בכל עניין וכן מנהג אשכנז.
[16] ילקוט יוסף קי"ג סעיף כ"ד – אם בישול הגוי לא הכשיר את המאכל לאכילה וישראל בישלו אחר כך עד שנעשה ראוי, אין בו בישולי גויים; וכן אם ישראל בישל תחילה עד מאכל בן דרוסאי וגוי גמר. המקור: שו"ת יביע אומר חלק ב יורה דעה סימן ז אות ו.
[17] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף ה – גוי שבישל בלי כוונת בישול, כגון שהצית אש כדי להעביר עשבים, אין המאכל נאסר; אם התכוון לבישול, אף שלא ידע על המאכל המסוים, נאסר. רמב"ם מאכלות אסורות י"ז, י"ט.
[18] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף י"א – ספק בישולי עכו"ם מותר משום ספק דרבנן לקולא.
[19] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף י"ג, רמ"א שם – מליחה, עישון וכבישה אינם נחשבים בישול לעניין גזירה זו. ילקוט יוסף קי"ג סעיף כ"ב, הליכות עולם חלק ז עמ' קכב – כרוב, לפת ומלפפונים כבושים במי מלח מותרים מצד בישולי גויים.
[20] ילקוט יוסף קי"ג סעיף כ"ג, בשם הליכות עולם חלק ז עמ' קלא – סוכר המיוצר מלפת אדומה על ידי קיטור מותר ואין בו בישולי גויים.
[21] שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן מ"ב עמ' ריז, הליכות עולם חלק ז עמ' קיב, ועמ' קמ לעניין מסיבות גויים; ילקוט יוסף קי"ג סעיפים י–י"א – קפה שבישל גוי מותר מצד בישולי עכו"ם, עם ההגבלות הנוגעות לקירוב דעת וכלי השתייה.
[22] ילקוט יוסף קי"ג סעיף י"ד, הליכות עולם חלק ז עמ' קא – ערמונים הנאכלים גם חיים אינם נאסרים אם גוי צלה או בישל אותם.
[23] רמב"ם מאכלות אסורות י"ז, י"ז–י"ח, רמ"א קי"ג סעיף ב, ילקוט יוסף קי"ג סעיפים ט"ו–ט"ז – קליות שאינן עולות על שולחן חשוב מותרות, ולעומתן קטניות מבושלות יכולות להיות בכלל האיסור. יחוה דעת חלק ד עמ' רכד, הליכות עולם חלק ז עמ' קב, קו.
[24] שו"ת יביע אומר חלק ה יורה דעה סימן ט – סרדינים קטנים שאינם עולים על שולחן מלכים מותרים מצד בישולי עכו"ם. מובא בילקוט יוסף קי"ג סעיף י"ב.
[25] שו"ת יביע אומר חלק ה יורה דעה סימן י, מובא בילקוט יוסף קי"ג סעיף י"ג – קופסאות שימורים בפיקוח כשרות, והעדפה שהמשגיח יפעיל את החשמל המבשל.
[26] ילקוט יוסף קי"ג סעיף י"ז, הליכות עולם חלק ז עמ' קיג – חיטים שבושלו חלקית ויובשו עד שאינן ראויות לאכילה, כגון בורגול, מותרות לאחר בישול מחדש בידי ישראל.
[27] שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נ"ג, יביע אומר חלק ט יורה דעה סימן ז, יביע אומר חלק י יורה דעה סימן ז, הליכות עולם חלק ז עמ' קו–קיב – סופגניות וזלאביה במטבח יהודי. מובא בילקוט יוסף קי"ג סעיפים ז–ח.
[28] ילקוט יוסף קי"ג סעיף כ, הליכות עולם חלק ז עמ' קג – גוי שבישל בשבת עבור חולה שאין בו סכנה והדין לחולה ולאחרים לאחר השבת.
[29] שולחן ערוך יורה דעה קי"ג סעיף ט"ז – כלים שבישל בהם גוי מאכל האסור משום בישולי עכו"ם צריכים הכשר; בכלי חרס ניתן להגעיל שלוש פעמים מחמת שהאיסור מדרבנן. ילקוט יוסף קי"ג סעיף כ"א, הליכות עולם חלק ז עמ' קג.
[30] רמב"ם מאכלות אסורות י"ז, י"ב–ט"ז, שולחן ערוך יורה דעה סימן קי"ב – פת עכו"ם, וסימן קי"ג – בישולי עכו"ם. מרן עצמו מבחין בסימן קי"ג סעיף ז בין השתתפות ישראל בהסקת התנור בפת לבין בישול תבשילים.