זמן העברה משוער | 12-10 דקות

חז״ל משתמשים במסכת סוטה בדימוי מפורסם מאוד: „וקשין לזווגן כקריעת ים סוף.” אמנם בגמרא הדברים נאמרים בתוך הדיון על זיווג ראשון וזיווג שני, אבל עצם החיבור בין זיווג לבין קריעת ים סוף הוא כל כך חזק, שאי אפשר שלא לעצור ולשאול: למה דווקא קריעת ים סוף? הרי הקב״ה עשה לישראל ניסים רבים — עשר מכות, יציאת מצרים, מן במדבר — ובכל זאת דווקא הים נעשה הדימוי לזיווג. רש״י מסביר שהמיוחד בקריעת ים סוף הוא ש**„נשתנו סדרי בראשית”**. הים, שמטבעו אמור לעמוד כחומה שאי אפשר לעבור דרכה, נבקע. סדר הטבע השתנה ונפתחה דרך במקום שבו לפי כל מה שהעיניים רואות לא הייתה אמורה להיות דרך.

ואולי, מכאן והלאה כדרך של דרש, יש בתמונה הזאת משהו נפלא לומר לחתן ולכלה בתחילת חייהם. שני אנשים מגיעים לחופה משני מסלולים שונים. כל אחד מביא איתו משפחה אחרת, הרגלים אחרים, זיכרונות אחרים, רצונות אחרים ודרך אחרת לראות את החיים. עד היום כל אחד הלך בדרך שהייתה מוכרת לו. מהרגע הזה הם צריכים ליצור משהו שלא היה קיים קודם: דרך משותפת. לא הדרך שלו ולא הדרך שלה, אלא דרך חדשה ששייכת לשניהם.

לפני החתונה אדם יודע פחות או יותר כיצד נראים החיים שלו. יש לו סדר יום, חברים, משפחה, הרגלים ואפילו הרבה דברים שהוא כלל אינו יודע שהם הרגלים — מפני שכך פשוט עשו תמיד בבית שלו. ואז הוא מתחתן ומגלה שלידו עומד אדם אחר שגם הוא מגיע עם עולם שלם. פתאום דברים שמעולם לא נחשבו לשאלה הופכים לשאלות: איך נראה ערב שבת, איך מקבלים החלטות, כמה משתפים את המשפחה, איך מנהלים כסף, האם מדברים מיד כשמשהו מפריע או דווקא צריכים זמן, איך מגיבים ללחץ, מה נחשב סדר, מה נחשב פינוק, ואפילו איפה שמים דברים במטבח. אדם יכול להיות בטוח כל חייו שיש רק דרך אחת הגיונית לעשות משהו — עד שהוא פוגש אדם אחר שבטוח באותה מידה שהדרך ההפוכה היא הברורה מאליה.

ודווקא כאן מתחילה הזוגיות האמיתית. לא כאשר אחד מצליח לשכנע את השני לעבור למסלול שלו, אלא כאשר שניהם מתחילים ליצור ביניהם מסלול שלא היה קיים קודם. אולי זו אחת התמונות היפות שאפשר לקחת מקריעת ים סוף: הדרך המשותפת אינה תמיד מחכה לנו מוכנה. לפעמים היא נוצרת תוך כדי ההליכה.

וזה גם מסביר מדוע זוגיות דורשת כל כך הרבה ענווה. לא מפני שאחד צריך לוותר כל הזמן והשני לנצח, אלא מפני שכל אחד צריך לגלות שהעולם שלו אינו העולם היחיד שקיים. מה שנראה לי מובן מאליו עשוי להיראות לאחר אחרת לגמרי. מה שבעיניי הוא חוסר התחשבות יכול להיות בעיני האדם שמולי דרך אחרת להתמודד עם לחץ. מה שאני מפרש כריחוק יכול להיות צורך בשקט. מה שאני קורא לו סדר יכול להיראות לאחר כנוקשות. פתאום האדם נדרש לעשות דבר שלא תמיד היה צריך לעשות כשהיה לבדו: להסביר במקום להניח שהשני כבר אמור להבין, לשאול במקום לפרש, להקשיב לפני שהוא מגיב.

וזוגיות אינה דורשת משני העולמות להיעלם כדי ליצור עולם שלישי חסר צבע. להפך. היא האמנות לקחת שני עולמות שלמים ולהפוך אותם לדרך שאפשר ללכת בה יחד. לפעמים אחד מוביל, לפעמים השני. לפעמים אחד צריך לזוז מעט, לפעמים שניהם. אבל לאט־לאט נוצרת ביניהם שפה שאיש מהם לא הביא מן הבית — מפני שהיא נולדה רק עכשיו, מתוך החיים המשותפים.

ויש עוד פרט חשוב בקריעת ים סוף. גם אחרי שהים נבקע, עם ישראל היה צריך להיכנס וללכת. הנס פתח את הדרך, אבל לא הלך במקומם. וזה אולי נכון מאוד גם בנישואין. אפשר להרגיש השגחה גדולה בדרך שבה שני אנשים נפגשו. אפשר לעמוד מתחת לחופה בתחושה עמוקה שהקב״ה חיבר כאן שני אנשים. אבל משם מתחילה ההליכה. אי אפשר לחיות כל החיים רק מן הרגע שבו נפגשנו או מן ההתרגשות של החופה. האהבה של ההתחלה היא מתנה עצומה, אבל היא אינה תחליף לכל אותם צעדים קטנים שיבואו אחר כך: לבחור להקשיב כשעייפים, לדעת להתנצל גם כשהאגו מתנגד, לדבר לפני שהמרחק נעשה גדול, לשמור על כבוד גם בזמן מחלוקת, ולזכור בתוך כל המטלות שהאדם שמולי אינו עוד משימה שצריך לטפל בה — אלא האדם שבחרתי ללכת איתו.

אנחנו לפעמים מחפשים סימנים גדולים לכך שהזוגיות טובה: אירועים מרגשים, מחוות מיוחדות, חופשות, מתנות. אבל רוב הדרך הזוגית אינה נבנית מאירועים גדולים. היא נבנית מצעדים קטנים שחוזרים שוב ושוב. עוד שיחה. עוד ויתור. עוד פעם שבה מישהו שם את הטלפון בצד. עוד פעם שבה אחד אומר: „אני מבין שהיה לך קשה”, גם אם הוא עדיין רואה את הדברים אחרת. אלה אינם רגעים שנראים כמו קריעת ים סוף — אבל הם הדרך שנפתחה בתוכו.

ואולי אפשר לקחת מקריעת ים סוף עוד נקודה. בני ישראל לא קיבלו מראש מפה מפורטת של הדרך. הם עמדו מול הים לפני שראו כיצד בדיוק יעברו אותו. וגם בחיים המשותפים יהיו רגעים כאלה. לא כל תקופה מגיעה עם פתרון מוכן. יש החלטות גדולות, מעברים, דאגות, שינויים בפרנסה, ילדים, תקופות שבהן אחד מבני הזוג משתנה, הצלחות שמביאות איתן שאלות חדשות וגם קשיים שלא תכננו.

לפעמים שני אנשים יסתכלו על מה שנמצא לפניהם ופשוט לא יידעו עדיין כיצד עוברים אותו. וברגעים כאלה אחת המתנות הגדולות של הזוגיות אינה בהכרח לדעת מיד מה התשובה, אלא לדעת שלא מחפשים אותה לבד. לא לומר: „זו הבעיה שלך, תפתור אותה”, אלא: „זו המציאות שלנו, ונמצא יחד את הדרך בתוכה.”

לפעמים הדבר המרגיע ביותר אינו שכבר רואים את השביל. לפעמים מספיק לדעת שהאדם שלצדי לא הולך לשום מקום גם כאשר הים עדיין סגור.

וזה אולי חשוב במיוחד בתחילת הנישואין, מפני שקל לחשוב שאם משהו נעשה קשה, סימן שמשהו אינו בסדר. ביום החתונה הכול נראה ברור: יש חופה, כתובה, ברכות, שמחה והתחלה. אבל החיים אינם מתנהלים תמיד בקו ישר. צריך להיזהר מן המחשבה שכל הבדל הוא חוסר התאמה וכל קושי הוא סימן שנבחרה הדרך הלא נכונה.

בקריעת ים סוף עצם קיומו של הים לא הוכיח שיציאת מצרים הייתה טעות.

לפעמים הים הוא פשוט חלק מן הדרך.

כך גם בזוגיות. יש הבדלים שלא צריך להיבהל מהם. לפעמים דווקא המקום שבו נדרשים יותר הקשבה, סבלנות וגמישות הוא המקום שבו הקשר מעמיק. שני אנשים שלא היו צריכים אף פעם להתחשב, לוותר או ללמוד זה את זו אולי היו חווים פחות חיכוך — אבל הם גם לא היו נדרשים לבנות את העומק שנולד מתוך המפגש עם אדם אחר.

שלום זוגי איננו מצב שבו מעולם לא עמד בפנינו ים. הוא היכולת לעמוד מולו בלי להפוך זה את זו למצרים שמאחורינו.

וזה מסר ששייך לא רק לזוג שנמצא בתחילת הדרך. גם מי שנשוי עשר, עשרים או ארבעים שנה יודע שהחיים מציבים שוב ושוב ימים חדשים. ילד נולד, המשפחה גדלה, עוברים דירה, מתחילים עבודה אחרת, מתמודדים עם אובדן, ילדים עוזבים את הבית, הבריאות משתנה, המציאות הכלכלית משתנה. לפעמים הדרך ששירתה זוג במשך שנים כבר אינה מתאימה למצב החדש.

ואז צריך כביכול לקרוע מחדש ים קטן.

לשאול: איך אנחנו הולכים מכאן יחד?

וזו אולי אחת ההגדרות היפות לנישואין ארוכים. לא זוג שמצא בגיל צעיר דרך אחת ומעולם לא נדרש לשנות אותה, אלא שני אנשים שלמדו במשך החיים ליצור שוב ושוב דרך שמתאימה למציאות שבה הם נמצאים עכשיו. הם עצמם משתנים, ולכן גם הדרך המשותפת צריכה לפעמים להשתנות איתם.

ואולי כאן אפשר לחבר את הדברים ממש לשבע הברכות. אנחנו עומדים סביב זוג בתחילת דרכו ומברכים אותו ב־„בניין עדי עד”, ב־„שמח תשמח רעים האהובים”, וב־„אהבה ואחוה ושלום ורעות.” כל אחת מן הברכות האלה מוסיפה משהו לדרך שאמורה להתחיל כאן. אנחנו לא מבקשים רק שהדרך תתקיים, אלא שיהיה טוב ללכת בה. שהחתן והכלה לא יהיו רק שני אנשים שהגיעו לאותו יעד, אלא „רעים האהובים” — חברים שההליכה עצמה מקרבת ביניהם. שהאהבה של ההתחלה תדע להפוך לאחוה כשצריך לשאת משהו יחד, לשלום כשיש פערים, ולרעות שמאפשרת ליהנות גם מן הימים הרגילים.

ולחתן ולכלה נאחל שהקב״ה תמיד יפתח לפניכם דרך גם במקום שבו ברגע הראשון אינכם רואים אותה. אבל יותר מזה — שתזכו לדעת ללכת בה יחד. שבימים שבהם הכול יהיה פתוח ובהיר תדעו לשמוח ולהודות, ובימים שבהם הים עדיין ייראה סגור תזכרו שלא כל דרך צריכה להיות גלויה מראש כדי להיות נכונה.

שתדעו לתת זה לזו כוח כשאחד חושש, סבלנות כשאחד מתקדם לאט יותר, ויד כשהאחר עדיין לא בטוח לאן הולכים. שתדעו לא לדרוש זה מזו להיות אותו אדם, אלא לקחת שני מסלולים שונים וליצור מהם דרך ששייכת רק לכם. שתדעו מתי להוביל ומתי ללכת לצד השני, מתי לדבר ומתי להקשיב, מתי להחזיק חזק ומתי לתת מרחב.

ושכל פעם שהחיים יציבו בפניכם „ים” חדש, תזכרו שאתם כבר לא שני אנשים שכל אחד מחפש לבדו את המעבר שלו.

אתם מחפשים יחד את הדרך.

ואולי זו אחת הברכות היפות ביותר שאפשר לברך זוג בתחילת חייו: לא שלא תפגשו לעולם ים, אלא שבכל פעם שתעמדו מול אחד — ייפתח בתוכו שביל. לא שלא יהיו שאלות, אלא שתדעו לשאול אותן יחד. לא שכל הדרך תהיה ידועה מראש, אלא שתמיד יהיה לידכם אדם שאיתו שווה לצאת אליה.

חז״ל חיברו בין הזיווג לבין קריעת ים סוף. ואפשר לקחת מן החיבור הזה תמונה אחת חזקה: במקום שנראה תחילה כמו מחסום שאין דרך לעבור בו, יכול להיפתח מסלול חדש שאיש לא ראה קודם.

והיום, בשבע הברכות האלה, אתם עומדים ממש בתחילתה של דרך כזאת.

יהי רצון שהקב״ה, שקרע את הים והוליך את ישראל בתוכו, יוליך גם אתכם יחד בדרך טובה וישרה; שתהיה ביניכם תמיד אהבה, אחוה, שלום ורעות; ושלאורך כל השנים תדעו שגם כשהדרך עדיין אינה נראית —

אם הולכים בה יחד, בעזרת ה׳ היא יכולה להיפתח.

מקורות: סוטה ב ע״א; רש״י שם, ד״ה „כקריעת ים סוף” וד״ה „זוג שני”; תהילים סח, ז; נוסח שבע ברכות.