טעמי המקרא ומשמעותם10תכנים

נגינה- מהי?

כבר כתבו חכמי המוסיקה, כי סיבת הנגינה היא הרעיון הגורר איתו התרגשות הלב. אותה התרגשות חותרת להתפרץ החוצה ע"י אמצעים, כמו הקול. שורש ניגוני זה מתהווה לפי תנאי הרגש. רגש תוגה יחתור לביטוי בקול רחשיו הוא, ורגש שמחה יחתור לביטוי בקול רחשיו הוא.

הטעמה- מהי?

ההטעמה הנטפלת למליצה, עיקרה להשלים כוונת המליצה הנקראת מתוך הכתב. ידוע , שלדברים הנאמרים בעל-פה, בדבר איש לרעהו פנים בפנים יש יתרון מעלה. על המליצה הנשמעת מפי הקורא מתוך הכתב, המדבר אל חברו פנים בפנים, משתמש באמצעי תנועה שונים בדברו, כדי להמחיש כוונתו ורגש ליבו. פעם בקריצת העיניים ובהגבהת הגבות, ופעם בהוראת האצבע ובנענוע הראש או הידיים וכדו'. באמצעות תנועות אלו, יבחין השומע השאלה והתשובה, הכעס והרצון, האכזבה והתקווה, הפקודה והבקשה. אבל לא יבחינו העניינים ההם לשומע מפי הקורא לפניו מתוך הכתב, אם לא שיטעים הקורא המליצה, כראוי לכל העניין, לפי שלכל רעיון ועניין מדרגה בקול ובטעם (כוזרי מ"ב).

לפי הגדרה זו יוצא, ש"הרעיון" הוא סיבת הנגינה, ואילו ה"טעם" הוא סיבת הרעיון, אלא שזה במשמיע וזה בשומע. המשמיע מתחיל ברעיון ומסיים בניגון, והשומע מתחיל בניגון ומסיים ברעיון.