טוען…
טוען תוכן…
המונחים "נגינות" או "טעמים" נראים לכאורה כשמות נרדפים. אמנם מתפרשות המה לשתי הוראות שונות בתחילתן, הנעוצות זו בזו בסופן
טעמי המקרא הם מן המערכות העמוקות והמדויקות ביותר שנמסרו לנו בקריאת התנ"ך. כאשר פותחים חומש או תנ"ך מנוקד אנו רואים, מלבד הנקודות, סימנים קטנים מעל המילים ומתחתיהן. סימנים אלו הם טעמי המקרא.
רבים מכירים את הטעמים בעיקר בתור המנגינה שבה קוראים בתורה, בהפטרה ובמגילות. אולם למעשה המנגינה היא רק אחד מתפקידיהם. טעמי המקרא משמשים גם מערכת פיסוק, מלמדים אותנו אילו מילים קשורות זו לזו, היכן מסתיים חלק אחד במשפט ומתחיל חלק אחר, איזו הברה במילה מוטעמת, ולעיתים אף מכריעים בין פירושים שונים של הפסוק.[1]
על הפסוק:
“וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא” (נחמיה ח, ח),
דרשו חז"ל שהבנת המקרא כוללת גם את פיסוק הטעמים.[2] במסכת חגיגה אף מצאנו דיון שבו המשמעות של פסוק תלויה בשאלה היכן יש להציב את ההפסק: האם מדובר באתנחתא או בזקף, או בטעם חלש יותר.[3]
מכאן שטעמי המקרא אינם רק “ניגון” של הפסוקים, אלא מעין
הטעמים מחלקים את הפסוק לחלקים ולתתי־חלקים. הם משמשים במידה מסוימת במקום סימני הפיסוק שאנו מכירים כיום: נקודה, פסיק, נקודתיים וכדומה. אלא שמערכת הטעמים מורכבת ומדויקת בהרבה, משום שהיא אינה רק אומרת היכן להפסיק אלא גם מראה מהי דרגת ההפסק.
לא כל הטעמים מפסיקים. חלק מהם נקראים משרתים, משום שהם מחברים את המילה אל המילה או היחידה שאחריה.
לכן לימוד הטעמים מלמד לא רק היכן צריך לעצור, אלא גם היכן אין לעצור.
ברוב הטעמים הסימן מופיע ליד ההברה המוטעמת במילה, ולכן הוא יכול ללמד האם המילה נקראת מלעיל או מלרע.[4]
ישנם טעמים שמיקומם הגרפי קבוע ואינו בהכרח מציין את מקום ההטעמה, כגון פשטא, זרקא ותלישות, ולכן בהם צריך להכיר את הכלל בנפרד.
לכל טעם יש מנגינה מסורתית. אולם המנגינה משתנה מעדה לעדה ומסוג קריאה לסוג קריאה.
אותו זקף קטן יכול להישמע אחרת:
במסורת הספרדית.
במסורת האשכנזית.
במסורת התימנית.
במסורת המרוקאית.
ובהפטרה או במגילות.
אולם מבחינה תחבירית הוא נשאר אותו טעם.[5]
טעמי המקרא כמערכת היררכית
העיקרון החשוב ביותר להבנת הטעמים הוא שהם אינם אוסף של סימנים עצמאיים. הם יוצרים מערכת היררכית.
הסילוק הוא הטעם החזק ביותר. הוא נמצא במילה האחרונה של הפסוק, ולצדו מופיע סימן סוף פסוק ׃.
תפקידו ברור: כאן הסתיים הפסוק כולו.
לכן הקריאה בסילוק היא עצירה מלאה, ואסור לקרוא אותו כאילו הפסוק ממשיך אל הפסוק הבא.
דוגמה:
“וַיָּבֵ֧א ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃” (בראשית כז, כה).
הטעם במילה וַיֵּשְׁתְּֽ הוא סילוק, והוא מסיים את הפסוק.
הסילוק נחשב יחד עם האתנחתא לדרגת
האתנחתא היא ההפסק החשוב ביותר בתוך הפסוק.
שמה קשור למנוחה – מעין מקום שבו המשפט “נח”.
ברוב הפסוקים היא מחלקת את הפסוק לשני חלקים עיקריים.
דוגמה:
“וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ...” (דברים יא, א).
האתנחתא נמצאת במילה:
אֱלֹהֶ֑יךָ
וכך היא מחלקת את הפסוק לשתי יחידות גדולות:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ | וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ...
הסגול הוא מפסיק בדרגת מלך.
צורתו שלוש נקודות, והוא מופיע בדרך כלל במערכת שבה לפניו נמצא טעם זרקא.
דוגמה:
“וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם” (דברים ג, יט).
על המילה:
וּמִקְנֵכֶם֒
נמצא סגול.
לפניו, על:
וְטַפְּכֶם֮
נמצאת זרקא.
השלשלת היא אחד הטעמים המפורסמים והנדירים ביותר בתורה.
צורתה גלית, וגם הניגון שלה ארוך ומתמשך במסורות רבות.
בתורה היא מופיעה במקומות מעטים מאוד.
“וַיִּתְמַהְמָ֓הּ” (בראשית יט, טז) – אצל לוט.
“וַיֹּאמַ֓ר” (בראשית כד, יב) – בתפילת עבד אברהם.
“וַיְמָאֵ֓ן” (בראשית לט, ח) – אצל יוסף ואשת פוטיפר.
“וַיִּשְׁחָ֓ט” (ויקרא ח, כג) – בפרשת המילואים.[8]
הזקף הקטן הוא מן המפסיקים השכיחים ביותר בתנ"ך.
הוא בדרגת מלך ויוצר הפסק משמעותי בתוך חלק של הפסוק.
דוגמה:
“וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ” (דברים יא, א).
על המילה:
וְאָהַבְתָּ֔
נמצא זקף קטן.
בפסוקים רבים מופיע לפניו מונח:
מונח – זקף קטן.
וכן מבנה שכיח מאוד הוא:
מהפך – פשטא – מונח – זקף קטן.
הזקף הגדול הוא בן משפחתו של הזקף הקטן ונמצא אף הוא בדרגת מלך.
אין להבין מן השם “גדול” שהוא בהכרח מפסיק חזק יותר מן הזקף הקטן. ההבדל ביניהם קשור בעיקר למבנה שבו הטעם מופיע.
דוגמה:
“יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם” (דברים ג, יט).
על המילה:
יָדַ֕עְתִּי
נמצא זקף גדול.
דוגמה נוספת:
“וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם” (בראשית ט, כג).
הטפחא היא אחד הטעמים החשובים ביותר להבנת מבנה הפסוק.
למרות שלעתים הניגון שלה נשמע זורם ומחבר, מבחינה תחבירית היא טעם מפסיק מדרגת מלך.
דוגמה:
“וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃” (דברים יא, א).
הטפחא נמצאת על:
וּמִצְוֺתָ֖יו
ומחלקת את התחום שלפני סוף הפסוק.
טפחא מופיעה פעמים רבות לפני:
אתנחתא.
הרביע, או רביעי, מסומן בנקודה דמוית מעוין מעל המילה.
הוא מפסיק בדרגת משנה.
דוגמה:
“וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו...” (דברים יא, א).
על:
מִשְׁמַרְתּ֗וֹ
נמצא רביע.
הרביע מסיים תת־יחידה בתוך חלק גדול יותר של הפסוק.
הוא חלש מן הזקף, הסגול והטפחא, אך חזק מכל הטעמים המשרתים.
הזרקא היא טעם מפסיק מדרגת משנה.
היא מופיעה בדרך כלל כחלק ממערכת המובילה אל הסגול.
דוגמה:
“וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒...” (דברים יא, ב).
על:
וִידַעְתֶּם֮
נמצאת זרקא.
ועל:
הַיּוֹם֒
סגול.
לכן:
זרקא – סגול
הפשטא הוא טעם מפסיק מדרגת משנה.
הוא נפוץ מאוד, בעיקר לפני זקף קטן.
דוגמה:
“וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ...” (דברים כו, א).
על:
וְהָיָה֙
נמצאת פשטא.
מבנה נפוץ הוא:
מהפך – פשטא – מונח – זקף קטן.
כאשר ההטעמה של המילה אינה בסופה, יכולים להופיע שני סימנים הדומים לפשטא: אחד מסמן את מקום ההטעמה והשני מופיע בסוף המילה.
היתיב הוא מפסיק מדרגת משנה.
צורתו דומה למהפך, ולכן קל להתבלבל ביניהם, אולם תפקידם הפוך:
יתיב – מפסיק.
מהפך – משרת.
דוגמה:
“וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו” (בראשית ט, כב).
על:
חָ֚ם
נמצא יתיב.
דוגמה נוספת:
“הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת”
תביר פירושו בארמית בקירוב:
שבור.
הוא מפסיק מדרגת משנה.
דוגמה:
“וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו” (דברים יא, א).
על:
וּמִשְׁפָּטָ֛יו
נמצא תביר.
מבנה מפורסם הוא:
דרגא – תביר.
למשל:
הפזר הוא מפסיק בדרגת שליש.
ניגונו במסורות רבות ארוך ומפותח מאוד, אך אין להסיק מאורך הניגון שעוצמת ההפסק גדולה. מבחינה תחבירית הוא חלש מן המלכים והמשנים.
דוגמה מן התורה:
“אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙...” (במדבר טז, יד).
על:
אַ֡ף
נמצא פזר.
דוגמה נוספת:
“וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה...” (במדבר ז, א).
קרני פרה הוא אחד הטעמים הנדירים במקרא.
צורתו מזכירה זוג קרניים, ומכאן שמו.
הוא מפסיק בדרגת שליש.
דוגמה:
“אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה...” (במדבר לה, ה).
על:
בָּאַמָּ֟ה
נמצא קרני פרה.
ולפניו:
אַלְפַּ֪יִם
מוטעמת בירח בן יומו.
התלישא הגדולה היא מפסיק בדרגת שליש.
היא נכתבת בתחילת המילה, ולכן מיקומה הגרפי אינו מציין את מקום ההטעמה.
דוגמה:
“רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮...” (דברים ג, יט).
על:
רַ֠ק
נמצאת תלישא גדולה.
דוגמה נוספת:
“פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים” (שמות כ, ד לפי חלוקת הפסוקים והטעמים שבדפוסים).
יש להבחין היטב בינה לבין תלישא קטנה:
הגרש הוא מפסיק מדרגת שליש.
כאשר לפניו באה קדמא נוצר הצירוף המפורסם:
קדמא ואזלא.
דוגמה:
“וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה” (בראשית ט, כג).
על:
שֵׁ֨ם
קדמא.
ועל:
וָיֶ֜פֶת
גרש.
גרשיים הוא טעם מפסיק בעל סימן כפול.
הוא מדרגת שליש.
דוגמה:
“כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י ה' אֱלֹהֶ֨יךָ֙...” (שמות כ, ד).
על:
אָנֹכִ֞י
נמצאים גרשיים.
דוגמה נוספת:
“הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר” (במדבר טז, יד).
המונח הרגיל הוא משרת, אולם כאשר הוא בא בצירוף מתאים עם פסיק ׀, הוא עשוי להפוך לטעם מפסיק הקרוי:
מונח לגרמיה – מונח לעצמו.
דוגמה:
“כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם...” (דברים יא, ב).
המונח הראשון, שאחריו פסיק, הוא מונח לגרמיה.
דוגמה נוספת:
“יַ֣עַן ׀ אֲשֶׁ֣ר עֲזָבֻ֗נִי” (ירמיהו יט, ד).
המונח הוא מן הטעמים המשרתים השכיחים ביותר.
הוא מחבר את המילה אל הטעם המפסיק הבא.
דוגמה:
“וְאָ֣הַבְתָּ֔” (דברים יא, א).
על:
וְאָ֣הַבְתָּ
מונח.
ועל אותה יחידה בהמשך נמצא זקף קטן.
דוגמה נוספת:
“יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ” – המונח על שם ה' מחבר אותו אל האתנחתא שעל אֱלֹהֶיךָ
המהפך הוא טעם משרת.
הוא מופיע פעמים רבות לפני פשטא.
דוגמה:
“וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙...” (במדבר יט, כא).
על:
וּמַזֵּ֤ה
נמצא מהפך.
ועל:
מֵי־הַנִּדָּה֙
פשטא.
לכן מתקבל הצירוף:
מהפך – פשטא.
המרכא היא אחת המשרתות השכיחות ביותר.
היא מחברת את המילה לטעם שאחריה.
דוגמה:
“כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַֽחֲמִ֑ים” (שמואל ב י, ג).
על:
שָׁלַ֥ח
מרכא.
ועל:
לְךָ֖
טפחא.
מבנה מוכר מאוד הוא:
מרכא – טפחא.
המרכא הכפולה היא טעם משרת נדיר מאוד.
למרות שניגונה עשוי להישמע מודגש, היא אינה מפסיקה, אלא מחברת אל הטעם הבא.
דוגמה מפורסמת:
“וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃” (בראשית כז, כה).
על:
ל֦וֹ
נמצאת מרכא כפולה.
לפניה:
וַיָּ֧בֵא – דרגא.
הדרגא היא טעם משרת.
צורתה מזכירה מדרגות, ומכאן שמה.
הצירוף המפורסם ביותר שלה הוא:
דרגא – תביר.
דוגמה:
“וַיַּ֧עַשׂ ה'֛ לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃” (בראשית כא, א).
על:
וַיַּ֧עַשׂ
דרגא.
ועל:
ה'֛
הקדמא היא טעם משרת.
היא מוכרת במיוחד כחלק מן הצירוף:
קדמא – גרש, המכונה גם קדמא ואזלא.
דוגמה:
“וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת...” (בראשית ט, כג).
על:
שֵׁ֨ם
קדמא.
ועל:
התלישא הקטנה היא משרתת.
היא נכתבת בדרך כלל בסוף המילה ואינה מסמנת בהכרח את ההברה המוטעמת.
דוגמה:
“וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם...” (בראשית כא, ב).
על:
וַתַּהַר֩
נמצאת תלישא קטנה.
דוגמה נוספת:
“פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם” (דברים יט, ו).
ירח בן יומו הוא מן הטעמים הנדירים ביותר במערכת כ"א הספרים.
שמו קשור לצורתו הדומה לסהר קטן.
הוא טעם משרת.
דוגמה:
“אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה...” (במדבר לה, ה).
על:
אַלְפַּ֪יִם
נמצא ירח בן יומו.
ועל:
בָּאַמָּ֟ה
קרני פרה.
המקף אינו טעם מפסיק או משרת רגיל, אלא סימן שמחבר שתי מילים או יותר ליחידת הטעמה אחת.
דוגמה:
“אֶת־הָאָרֶץ”
או:
“כָּל־הַיָּמִים”.
כאשר מילים מחוברות במקף, המילה הראשונה בדרך כלל אינה מקבלת טעם עצמאי, ושתי המילים פועלות מבחינת ההטעמה כיחידה אחת.[10]
המתג, המכונה גם געיה, אינו טעם מפסיק.
הוא משמש בין השאר להטעמה משנית ולהארכה מסוימת של התנועה, ויש לו חשיבות גם להבנת שווא נע וקריאה מדויקת.[10]
דוגמה:
במילים רבות כגון:
הָֽאָרֶץ
המתג מופיע לצד הטעם העיקרי או במקום שמסמן הטעמה משנית.
אין לקרוא את המתג כאילו הוא יוצר הפסק.
הפסיק הוא קו אנכי קטן.
גם הוא אינו טעם מוזיקלי עצמאי במובן הרגיל.
דוגמה:
“כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם” (דברים יא, ב).
הפסיק יכול לשמש להפרדה מסוימת, ובצירופים מסוימים הוא הופך מונח למונח לגרמיה.
אין להסיק מכל פסיק שיש לבצע עצירה ארוכה בקריאה.
כיצד הטעמים עובדים יחד?
אחרי שמכירים כל טעם בפני עצמו, מגיע השלב החשוב באמת: להבין צירופי טעמים.
הטעמים אינם מופיעים באקראי. יש מערכות קבועות שבהן טעם אחד “משרת” טעם אחר.
עולה ויורד הוא אחד המפסיקים החשובים ביותר של טעמי אמ"ת.
הוא בנוי משני חלקים ונקרא כך על שם מבנהו וניגונו.
דוגמה:
“וְֽיַעֲלַ֫ת־חֵ֥ן” (משלי ה, יט).
בפסוקים מסוימים עולה ויורד יכול להיות חזק אפילו מן האתנחתא וליצור את החלוקה המרכזית של הפסוק.[13]
דחי הוא מפסיק במערכת אמ"ת.
דוגמה:
“דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל־עֵ֑ת” (משלי ה, יט).
על:
דַּ֭דֶּיהָ
נמצא דחי.
גם באיוב:
“כָּ֭רוּחַ נְדִבָתִ֑י” (איוב ל, טו).
במערכת אמ"ת קיים צינור כמפסיק, ויש להבחין בינו לבין צינורית, שיכולה לשמש כמשרתת.
למרות הדמיון בשם ובצורה, תפקידיהם שונים.
זהו עיקרון שחוזר שוב ושוב בטעמים: אין לזהות את התפקיד רק לפי צורת הסימן, אלא לפי המערכת שבה הוא נמצא.[13]
רביע מוגרש הוא מן הטעמים המיוחדים למערכת אמ"ת.
הוא כולל שילוב של רביע וסימן גרש מוקדם.
בתרשימי תהלים ומשלי אפשר לראות אותו במילים כגון:
“תּ֝וֹחַלְתִּ֗י” (תהלים לט, ח),
כאשר הגרש המוקדם והרביע פועלים יחד בתוך מערכת הטעמים של אמ"ת.[13]
מנגינת הטעמים – אותה מערכת, מנגינות שונות
אחת העובדות המרתקות היא שטעמי המקרא הם מערכת אחת מבחינת התחביר, אך הניגון שונה מאוד בין קהילות ישראל.
כך אפשר לשמוע אותו פסוק בנוסח:
ירושלמי־ספרדי.
מרוקאי.
ללמוד:
איך נראה זקף.
איך נראה תביר.
איך נראית טפחא.
איך מבדילים בין תלישא גדולה לקטנה.
וכן הלאה.
על כל טעם לשאול:
האם הוא מפסיק או משרת?
אם מפסיק – מה דרגתו?
איזה טעם בא אחריו?
על איזה חלק במשפט הוא שולט?
רק לאחר מכן מוסיפים את נעימת הקריאה לפי המסורת.
כך הקורא אינו “שר סימנים”, אלא מבין את המשפט ומבטא אותו דרך הניגון.
מפת הטעמים בקיצור
◌ֽ סילוק / סוף פסוק – סוף מוחלט של הפסוק.
◌֑ אתנחתא – החלוקה המרכזית בתוך הפסוק.
◌֒ סגול – הפסק חזק, בדרך כלל במערכת זרקא־סגול.
◌֓ שלשלת – מפסיק נדיר בעל ניגון ארוך.
◌֔ זקף קטן – הפסק חזק ושכיח.
◌֕ זקף גדול – בן משפחת הזקף הקטן.
◌֖ טפחא – מלך חשוב לפני אתנחתא או סילוק.
◌֗ רביע – הפסק בינוני.
◌֮ זרקא – משנה המוביל בדרך כלל לסגול.
◌֙ פשטא – משנה נפוץ במערכת הזקף.
◌֚ יתיב – משנה בעל צורה הדומה למהפך.
◌֛ תביר – משנה נפוץ בתחום הטפחא.
◌֡ פזר – הפסק חלש יחסית, למרות ניגונו הארוך.
◌֟ קרני פרה – מפסיק נדיר.
◌֠ תלישא גדולה – מפסיק.
◌֜ גרש – מפסיק; מוכר בצירוף קדמא ואזלא.
◌֞ גרשיים – מפסיק בעל סימן כפול.
◌֣׀ מונח לגרמיה – מונח שהופך למפסיק.
◌֣ מונח – מחבר לטעם הבא.
◌֤ מהפך – משרת, נפוץ לפני פשטא.
◌֥ מרכא – משרת שכיח.
◌֦ מרכא כפולה – משרת נדיר.
◌֧ דרגא – משרת, בדרך כלל לפני תביר.
◌֨ קדמא – משרת, מפורסם לפני גרש.
◌֩ תלישא קטנה – משרתת.
זהו הרובד הבסיסי:
מה מחובר למה ומה נפרד ממה.
הטעם מסייע לקבוע:
מלעיל.
מלרע.
מבנה ההברה.
וצורת הקריאה המדויקת.
הטעם מקבל מנגינה המשקפת את דרגתו ומקומו ביחידה.
לעיתים שמו, צורתו או ניגונו של הטעם משמשים בסיס לרמזים ולדרשות.
יש מקום לכל ארבעת הרבדים, אבל הסדר חשוב:
תחילה להבין את הפיסוק – ורק אחר כך לדרוש את הטעם.
סיכום
טעמי המקרא הם הרבה יותר מסימני נגינה.
הם מערכת שלמה המלמדת כיצד המקרא בנוי.
הם אומרים לקורא:
היכן מתחיל משפט.
היכן הוא מסתיים.
איזה חלק הוא עיקרי.
איזה חלק משני.
מה עושים טעמי המקרא?
לטעמים ארבעה תפקידים מרכזיים.
אפשר לדמיין כל פסוק כעץ.
תחילה מחלקים את הפסוק לשני החלקים הגדולים ביותר. אחר כך כל חלק מתחלק שוב, ולאחר מכן גם כל אחד מן החלקים הקטנים מתחלק.
כך ניתן לראות:
מהו עיקר המשפט.
מהו משפט משני.
איזו מילה שייכת למה שלפניה.
איזו מילה שייכת למה שאחריה.
ומהי מידת ההפסק בין החלקים.[6]
הטעמים המפסיקים נחלקים לארבע דרגות עיקריות:
קיסרים – ההפסק החזק ביותר.
מלכים – הפסק חזק מדרגה שנייה.
משנים – הפסק בינוני.
שלישים – הפסק חלש יותר.
לאחריהם נמצאים המשרתים, שאינם מפסיקים אלא מחברים.[7]
הקיסרים – ההפסק החזק ביותר
האתנחתא חשובה מאוד גם להבנת הפסוק. פעמים רבות היא קובעת לאיזה חלק במשפט שייכת מילה מסוימת.[3]
יש לה גם השפעה דקדוקית: לעיתים מילה באתנחתא מקבלת צורת הפסק, בדומה למילה שבסוף פסוק.
המלכים – ההפסק השני בחשיבותו
זהו הצירוף המוכר:
זרקא – סגול.
הסגול יוצר הפסק חזק יחסית בתוך אחת ממחציות הפסוק.
בפרשנות עממית ודרשנית מקובל לעיתים לומר שהשלשלת מביעה:
התלבטות.
היסוס.
מאבק פנימי.
עיכוב.
כך, למשל, השלשלת על וַיִּתְמַהְמָהּ מתאימה מאוד להתמהמהותו של לוט, ועל וַיְמָאֵן אפשר לראות בה ביטוי למאבקו של יוסף.
אולם חשוב לדייק: מבחינה דקדוקית אין כלל הקובע שכל שלשלת פירושה התלבטות. תפקידה הראשוני של השלשלת הוא בתוך מערכת הפיסוק והנגינה; הרובד הרגשי הוא פרשנות אפשרית במקומות מסוימים.[8]
הזקף קטן מסיים יחידה תחבירית חשובה, אף שהוא חלש מן האתנחתא.
סילוק.
לכן חשוב שלא “לבלוע” אותה כאילו הייתה משרתת.
המשנים – הפסק בינוני
הם זוג מבני חשוב.
הזרקא היא גם אחד הטעמים שבהם הסימן נכתב במקום קבוע יחסית במילה ואינו בהכרח מסמן לבדו את ההברה המוטעמת.[4]
חשוב לזכור שהתביר חלש מן הטפחא שבאה אחריו. גם אם ניגונו נשמע דרמטי, אסור להפוך אותו להפסק חזק יותר מהטפחא.
השלישים – הפסק קל יותר
תלישא גדולה – מפסיקה.
תלישא קטנה – משרתת.
קדמא – גרש, הקרוי במסורות רבות קדמא ואזלא.
דוגמה נוספת:
“כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ ה'֜ טִמֵּ֗א” (במדבר יט, כ).
יש אפוא להבחין:
מונח רגיל – משרת.
מונח לגרמיה – מפסיק.
הטעמים המשרתים – המחברים
אין לעצור במונח כאילו מדובר ביחידה עצמאית.
וכן בסוף פסוק:
“אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃”
מרכא יכולה לשרת גם את הסילוק.
ואחריה:
יַ֖יִן – טפחא.
כלומר המבנה הוא:
דרגא – מרכא כפולה – טפחא.
דוגמאות נוספות בתורה נמצאות ב:
שמות ה, טו.
ויקרא י, א.
במדבר יד, ג.
במדבר לב, מב.[9]
הדרגא אינה מקום לעצירה; היא מוליכה אל התביר.
גרש.
דוגמה נוספת:
“וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙” (דברים יט, ה).
במקרה זה הקדמא משמשת בתוך רצף ארוך יותר.
שוב חשוב להבדיל:
תלישא קטנה – משרתת.
תלישא גדולה – מפסיקה.
לכן שני הטעמים הנדירים הללו מופיעים כאן יחד.
דוגמה נוספת:
“לִבְנֵ֪י הָעָ֟ם” (דברי הימים ב לה, ז).
גם שם ירח בן יומו משרת את קרני פרה.[9]
סימנים המלווים את מערכת הטעמים
כמה צירופים חשובים במיוחד:
מרכא – טפחא.
דרגא – תביר.
מהפך – פשטא.
מונח – זקף קטן.
זרקא – סגול.
קדמא – גרש.
ירח בן יומו – קרני פרה.
לימוד הצירופים הופך את הקריאה מאוסף מנגינות להבנת מבנה המשפט.
דוגמה מלאה – כיצד הטעמים מפרקים פסוק?
ניקח את הפסוק:
“וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃” (דברים יא, א).
האתנחתא על:
אֱלֹהֶ֑יךָ
מחלקת את הפסוק לשתי מחציות גדולות.
בחצי הראשון יש זקף קטן על:
וְאָהַבְתָּ֔
וטפחא על:
אֵ֖ת
היוצרים חלוקות משניות.
בחצי השני:
מִשְׁמַרְתּ֗וֹ – רביע.
וְחֻקֹּתָ֧יו – דרגא.
וּמִשְׁפָּטָ֛יו – תביר.
וּמִצְוֺתָ֖יו – טפחא.
כָּל־הַיָּמִֽים – סילוק.
כך הטעמים מראים לנו ממש את שלד המשפט.[7]
הטעמים יכולים לשנות את פירוש הפסוק
ניקח משפט פשוט ללא סימני פיסוק:
ראובן אמר שמעון הלך
אפשר לקרוא:
ראובן אמר: “שמעון הלך”.
ואפשר לקרוא:
“ראובן”, אמר שמעון, “הלך”.
אותן מילים – משמעות שונה לחלוטין.
כך גם בתנ"ך.
לכן הגמרא במסכת חגיגה דנה במקרה שבו השאלה אם מילה מוטעמת בהפסק חזק או חלש משפיעה על הבנת הפסוק.[3]
מפרשי המקרא משתמשים פעמים רבות בטעמים כדי להכריע:
לאיזה פועל שייכת מילה.
היכן מסתיים משפט תנאי.
איזה תואר מתייחס לאיזה שם.
האם משפט מוסגר או עיקרי.
ואיזה חלק בפסוק הוא העיקר.
רבי מנשה מאיליה אף חיבר את הספר בינת מקרא, העוסק בפיסוק הטעמים כאחד המפתחות להבנת פשוטו של מקרא.[11]
האם כל טעם מבטא רגש מסוים?
לא.
חשוב להבחין בין המשמעות הדקדוקית של הטעם לבין דרשות ורמזים שנאמרו עליו.
אפשר למצוא הסברים כגון:
שלשלת – התלבטות.
תביר – שבר.
פזר – פיזור.
זקף – התרוממות.
מרכא – המשכה.
לעיתים מדובר ברעיונות יפים ואף עמוקים, אך אין לומר שבכל פעם שמופיע תביר יש בפסוק “שבר”, או שבכל פזר יש “פיזור”.
התפקיד העיקרי של הטעם הוא:
תחבירי.
אחריו בא:
הניגון.
ורק לאחר מכן ניתן לעסוק ברובד:
הדרש, הרמז והקבלה.
טעמי המקרא על פי הקבלה
בספר הזוהר ובספרי הקבלה נידונו ארבעה רבדים בכתיבת התורה:
טעמים.
נקודות.
תגים.
אותיות.
לטעמים מיוחסת מדרגה עליונה במיוחד.[12]
בספרי המקובלים נמצאים רמזים רבים בצורות הטעמים ובשמותיהם.
גם הראי"ה קוק, בספר ראש מילין, כתב דרשות ורעיונות עמוקים על שמות טעמים כגון קדמא, ירח בן יומו ועוד.
אולם רובד זה שונה מן הפירוש הדקדוקי.
כאשר לומדים טעמים נכון, יש להבחין בין:
מה הטעם עושה בפסוק – תחביר.
לבין:
מה ניתן לדרוש ממנו – רמז וסוד.
מערכת מיוחדת – טעמי אמ"ת
עד כאן עסקנו בעיקר במערכת הרגילה, המשמשת את עשרים ואחד ספרי התנ"ך.
אולם בשלושה ספרים קיימת מערכת מיוחדת:
איוב.
משלי.
תהלים.
ראשי התיבות שלהם:
אמ"ת.
בספרים אלה מערכת הטעמים שונה, מפני שמבנה הפסוקים הוא במידה רבה שירי ומקבילי.[13]
גם שמות ותפקידי הטעמים אינם זהים לגמרי למערכת הרגילה.
תימני.
אשכנזי.
איטלקי.
ועוד.
אף על פי כן, כאשר המסורת נשמרת כראוי, המבנה התחבירי נשאר זהה.[5]
גם באותה קהילה קיימות לעיתים מנגינות שונות עבור:
קריאת התורה.
ההפטרה.
מגילת אסתר.
איכה.
רות.
שיר השירים.
קהלת.
ימים נוראים.
כלומר, הטעם הכתוב אינו מנגינה אחת יחידה, אלא סימן שמקבל ביצוע מוזיקלי לפי המסורת.
טעם מפסיק אינו בהכרח עצירת נשימה
כאשר אומרים שטעם “מפסיק”, אין פירוש הדבר שכל טעם כזה מחייב לעצור ולנשום.
ההפסק הוא קודם כול הפסק תחבירי.
האורך בפועל תלוי:
בעוצמת הטעם.
במבנה המשפט.
במסורת הניגון.
ובמיקום הטעם בתוך הפסוק.
לכן תביר, למשל, אינו צריך להישמע כאילו נגמר משפט, אף שיש לו ניגון מובחן.
טעם משרת אינו אומר לקרוא במהירות
גם הצד ההפוך חשוב.
טעם משרת אינו אומר שצריך “לרוץ” על המילה.
המילה צריכה להיקרא בבירור, אלא שמבחינה תחבירית היא מחוברת לטעם הבא.
הקורא הטוב שומר גם על:
הגייה נכונה.
מלעיל ומלרע.
שווא נע ונח.
דגשים.
וגם על המבנה התחבירי.
טעמי המקרא וטעות בקריאת התורה
לטעמי המקרא יש גם משמעות הלכתית.
כאשר בעל קורא משנה ניגון בלבד, אך אינו משנה את משמעות המילים והמשפט, אין כל טעות מוזיקלית מחייבת בהכרח להחזירו.
לעומת זאת, טעות בטעם שעלולה לשנות:
משמעות.
חיבור בין מילים.
פירוש המשפט.
או הטעמת המילה באופן המשנה את משמעותה,
חמורה יותר.[14]
לכן בעל קורא טוב אינו רק אדם בעל קול יפה או זיכרון מוזיקלי. עליו גם להבין את הפסוק שהוא קורא.
עשרת הדיברות – טעם עליון וטעם תחתון
אחד המקרים המיוחדים ביותר במערכת הטעמים הוא עשרת הדיברות.
לעשרת הדיברות קיימות שתי מערכות:
טעם תחתון.
טעם עליון.
הטעם התחתון מחלק את הטקסט לפי הפסוקים הרגילים.
הטעם העליון מחלק אותו לפי הדיברות, ולכן דיברה ארוכה יכולה להפוך ליחידה אחת גדולה, ואילו פסוקים קצרים מאוד מתחברים בהתאם למבנה הדיברות.[15]
זהו אחד המקומות שבהם אפשר לראות באופן מוחשי שהטעמים אינם רק מנגינה – שינוי הטעמים משנה את מבנה הפסוקים עצמם.
כיצד כדאי ללמוד טעמי המקרא?
הלימוד היעיל ביותר נעשה בשלושה שלבים.
◌֪ ירח בן יומו – משרת נדיר, לרוב לפני קרני פרה.
מהי באמת “משמעות” טעמי המקרא?
כאשר שואלים מה משמעות הטעמים, יש להפריד בין ארבעה רבדים.
איזו מילה קשורה למה שאחריה.
היכן נמצאת ההטעמה.
וכיצד לקרוא את הפסוק בנעימה שקיבלנו במסורת.
כאשר לומדים את הטעמים בדרך זו, הקריאה בתורה משתנה לחלוטין.
במקום לראות רצף מילים שעליו “מולבשת מנגינה”, מתחילים לראות מבנה חי של משפט.
האתנחתא חושפת את החלוקה הראשית.
המלכים מחלקים את החלקים הגדולים.
המשנים והשלישים מפרקים אותם ליחידות קטנות יותר.
והמשרתים מחברים יחד מילים שאסור להפריד ביניהן.
לכן לימוד טעמי המקרא אינו רק מקצועו של בעל הקורא.
זהו אחד הכלים החשובים להבנת:
פשוטו של מקרא.
וכדברי חז"ל על הפסוק:
“וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא” – אלו פיסוקי טעמים.
הערות ומקורות
[1] טעמי המקרא משמשים בו זמנית לפיסוק, הטעמה ונגינה. ראה אנציקלופדיה יהודית דעת, ערך “טעמי המקרא”, וכן Joshua R. Jacobson, Chanting the Hebrew Bible: The Art of Cantillation.
[2] נדרים לז ע"ב; מגילה ג ע"א – דרשת “ויבינו במקרא” על פיסוקי הטעמים ומסורת הקריאה.
[3] חגיגה ו ע"ב, וברש"י שם – דיון מפורש שבו “פיסוק טעמים” משפיע על פירוש הפסוק.
[4] ראה אנציקלופדיה יהודית דעת, טעמי המקרא – תפקיד הטעמים בציון ההטעמה; בפשטא, זרקא, סגול והתלישות מיקום הסימן אינו תמיד מקום ההטעמה.
[5] Joshua R. Jacobson, Chanting the Hebrew Bible, JPS; וכן מחקרים על מסורות הקריאה השונות. צורת סימני הטעמים משותפת, אך הניגון משתנה בין העדות.
[6] William Wickes, A Treatise on the Accentuation of the Twenty-One So-Called Prose Books of the Old Testament; וכן מחקריו של הרב מרדכי ברויאר על חלוקת הפסוק באמצעות הטעמים.
[7] החלוקה המקובלת: קיסרים – סילוק ואתנחתא; מלכים – סגול, שלשלת, זקף קטן, זקף גדול וטפחא; משנים – רביע, זרקא, פשטא, יתיב ותביר; שלישים – פזר, קרני פרה, תלישא גדולה, גרש, גרשיים ולגרמיה; משרתים – מונח, מהפך, מרכא, מרכא כפולה, דרגא, קדמא, תלישא קטנה וירח בן יומו. ראה הוריית הקורא, וכן ספרי המסורה.
[8] שלשלת מופיעה בתורה במקומות נדירים, ובהם בראשית יט, טז; כד, יב; לט, ח; ויקרא ח, כג. מבחינה תחבירית היא מפסיק מדרגת מלך; ההסברים על היסוס ומאבק פנימי הם רובד פרשני נוסף ולא הגדרת הטעם עצמו.
[9] על הטעמים הנדירים: מרכא כפולה מופיעה בארבעה־עשר פסוקים במקרא לפי מניין המסורה; קרני פרה וירח בן יומו מופיעים אף הם במספר קטן של מקומות. בין דוגמאות התורה: בראשית כז, כה – מרכא כפולה; במדבר לה, ה – ירח בן יומו וקרני פרה.
[10] מקף, מתג ופסיק אינם חלק רגיל ממדרג המפסיקים והמשרתים. המקף מחבר מילים ליחידת הטעמה, המתג מציין בין השאר הטעמה משנית, והפסיק משמש במבנים מיוחדים, לרבות לגרמיה.
[11] רבי מנשה מאיליה, בינת מקרא – חיבור העוסק בפסקי הטעמים ובחשיבותם להבנת פשוטו של מקרא.
[12] ראה זוהר בראשית כד ע"ב; זוהר תרומה קנח ע"א; תיקוני זוהר מז ע"א בעניין טעמים, נקודות, תגים ואותיות; וכן הראי"ה קוק, ראש מילין, בדרשות על הטעמים.
[13] בספרי אמ"ת – איוב, משלי ותהלים – מערכת טעמים מיוחדת. בין הטעמים הבולטים: עולה ויורד, דחי, צינור ורביע מוגרש. ראה מבואות המסורה לטעמי אמ"ת ו־William Wickes, Two Treatises on the Accentuation of the Old Testament. בדוגמאות: משלי ה, יט מופיעים עולה ויורד ודחי; בתהלים לט מופיע רביע מוגרש.
[14] הלכות קריאת התורה דנות בהבדל בין טעות שאינה משנה משמעות לבין טעות המשנה משמעות. ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן קמ"ב ונושאי הכלים שם.
[15] לעשרת הדיברות קיימות מסורות טעם עליון וטעם תחתון; ההבדל ביניהן אינו רק מוזיקלי אלא משנה את חלוקת יחידות הקריאה והפסוקים.
[16] מקור יסוד למסורת הטעמים: רבי אהרן בן משה בן אשר, דקדוקי הטעמים; הוריית הקורא; ספרי המסורה הטברנית; William Wickes; Joshua Jacobson; ומחקרי הרב מרדכי ברויאר.