אחת השאלות הגדולות שאדם יכול לשאול את עצמו היא: לשם מה באתי לעולם?
לא רק באופן כללי – לשמור תורה ומצוות, לעשות טוב ולהתקרב לקב"ה – אלא באופן אישי הרבה יותר: למה אני כאן? מדוע נולדתי עם הכוחות המסוימים שלי, עם האופי שלי, הכישרונות שלי, החסרונות שלי, המשפחה שלי והנסיבות שבתוכן גדלתי? ומדוע נולדתי דווקא בדור הזה ולא מאה שנה קודם או מאה שנה אחר כך?
חז"ל מלמדים אותנו יסוד גדול: כל אדם הוא עולם בפני עצמו, ולכל אדם יש תפקיד שאין אדם אחר יכול למלא במקומו.
"אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה... ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים."
המשפט הזה מלמד אותנו לשנות את צורת ההסתכלות שלנו על בני האדם. אנחנו רגילים להשוות: מי יודע יותר, מי מצליח יותר, מי מוכשר יותר, מי הספיק יותר. אבל חז"ל אומרים לנו שההשוואה הזאת אינה נכונה מן היסוד.
אדם אינו נמדד לפי השאלה כמה עשה ביחס לחברו, אלא לפי השאלה אם עשה את מה שהוא היה צריך לעשות.
האחד "מלאכתו בעיר", והשני "מלאכתו בשדה". לכל אחד מקום אחר, תנאים אחרים, יכולות אחרות ועבודה אחרת. ממילא אין טעם לשאול מדוע השני מצליח בתחום שבו אני מתקשה, או מדוע הוא קיבל כישרון שאין לי. ייתכן מאוד שהוא קיבל אותו מפני שהוא זקוק לו לשליחותו – ואילו אני קיבלתי כלים אחרים מפני שהשליחות שלי שונה.
זהו עומק דברי חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים."
אין הכוונה שהמעשים עצמם אינם חשובים, אלא שלא כל בני האדם נשלחו לעולם עם אותה כמות של כוחות, אותן הזדמנויות ואותה משימה. יש מי שתפקידו מחייב אותו להרבות, ויש מי שעבודתו נמצאת דווקא בתחום אחר. הקב"ה אינו שואל את האדם מדוע לא היה מישהו אחר; הוא שואל אותו מה עשה עם מה שניתן לו.
אין שני אנשים עם אותה שליחות
אם נתבונן בעולם נראה שאין שני בני אדם זהים באמת. גם כאשר שני אנשים גדלו באותו בית, למדו באותו מוסד וקיבלו לכאורה אותם תנאים – עדיין האופי שלהם שונה, נקודת המבט שלהם שונה, הכישרונות שלהם שונים וההתמודדויות שלהם שונות.
השוני הזה אינו תקלה במערכת. הוא חלק מן התוכנית.
הקב"ה ברא כל נשמה עם תפקיד מסוים, ובהתאם לתפקיד הזה נתן לה את הכלים הדרושים לה.
אחד קיבל כוח דיבור מיוחד, אחר יכולת הקשבה. אחד בעל כושר הנהגה, אחר בעל סבלנות יוצאת דופן. אחד מצליח ללמוד שעות ארוכות, ואחר מסוגל להגיע ללבו של אדם שבור במשפט אחד. אחד נולד עם ביטחון עצמי, ואחר צריך לעבוד שנים כדי לבנות אותו. גם המקומות שבהם האדם חזק וגם המקומות שבהם הוא מתקשה יכולים להיות קשורים לשליחותו.
לפעמים אדם מסתכל על עצמו וחושב: "אילו רק הייתי מוכשר יותר בתחום הזה, החיים שלי היו נראים אחרת."
אבל ייתכן שהשאלה הנכונה איננה "למה לא קיבלתי את הכישרון שלו?", אלא: "לשם מה קיבלתי את הכישרונות שלי?"
הקב"ה אינו נותן לכל אדם את כל האפשרויות. הוא נותן לו את האפשרויות הנחוצות לתפקידו.
וכפי שמבואר בדברי רבותינו, הקב"ה מזמן לאדם את כל התנאים המתאימים לשליחותו – כוחות הגוף והנפש, הכישרונות, התכונות, המצב שבו הוא חי והאפשרויות העומדות לפניו. אין זו מערכת אקראית. כל פרט הוא חלק ממכלול שנועד לאפשר לאדם לבצע את התפקיד המיוחד שניתן לו.
"טיפה זו מה תהא עליה"
חז"ל מתארים כיצד עוד קודם יצירת האדם נקבעים עליו דברים רבים:
"חכם או טיפש, גיבור או חלש, עשיר או עני" וכיוצא בזה.
הרעיון איננו שהאדם חסר בחירה. להפך. הבחירה מתחילה בתוך הנתונים שניתנו לו.
האדם אינו בוחר עם אילו קלפים להתחיל את המשחק, אבל הוא בוחר מה לעשות איתם.
אחד נולד בעל כישרון גדול בתחום מסוים, אך אינו משתמש בו. אחר נולד עם פחות כישרון, אבל משקיע ועובד ומגיע רחוק. אחד מקבל ניסיון בתחום מסוים, ואחר אינו מתמודד בו כלל. כל אחד מקבל נקודת פתיחה אחרת – מפני שכל אחד נשלח למסלול אחר.
לכן אין משמעות להשוואה פשוטה בין בני אדם.
אדם אינו נשאל מדוע לא היה עשיר כמו פלוני או תלמיד חכם כמו אלמוני. הוא נשאל מה עשה עם הכוחות, הזמן, האפשרויות והניסיונות שהקב"ה נתן לו.
וזו אולי אחת המחשבות המשחררות ביותר בעבודת האדם: אינני צריך להפוך למישהו אחר כדי למלא את שליחותי. להפך – עליי לגלות מה הקב"ה רוצה לעשות דווקא דרכי.
למה נולדתי דווקא עכשיו?
העיקרון הזה אינו שייך רק לשאלה מי האדם, אלא גם לשאלה מתי הוא נולד.
בתפילה שאמר רבא בסיום תפילתו נאמר:
"אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי."
יש בדברים אלו עומק גדול. עד שלא נוצר האדם – עדיין לא הגיע הזמן שבו העולם זקוק לשליחותו.
אילו עבודתו הייתה שייכת לדור שלפניו, הוא היה נולד בדור שלפניו. אילו תפקידו היה שייך לעוד מאה שנה, הקב"ה היה מביא אותו לעולם בזמן ההוא.
עצם העובדה שאדם חי בתקופה מסוימת פירושה שיש לו תפקיד ששייך דווקא למציאות הזאת.
כל דור מביא עמו ניסיונות חדשים, אפשרויות חדשות וצרכים חדשים. אדם שחי לפני מאות שנים לא היה יכול להתמודד עם אותם אתגרים שאנחנו פוגשים היום, אך גם לא היה יכול להשתמש באפשרויות שנפתחו בדור שלנו.
אם הקב"ה שם אדם דווקא כאן, בתקופה הזאת, הרי שיש משהו שהוא צריך לעשות כאן.
הדבר משנה לגמרי את צורת ההסתכלות על המציאות. במקום לשאול רק "למה העולם נראה כך?", האדם יכול לשאול גם: "אם הקב"ה שם אותי בעולם הזה – מה הוא מבקש ממני לעשות בתוכו?"
אינך נמצא כאן במקרה
כשמחברים את כל הדברים יחד מתקבלת תמונה חדשה.
האדם אינו אוסף מקרי של תכונות ונסיבות. הכוחות שלו, הכישרונות שלו, ההתמודדויות שלו, הזמן שבו נולד והעולם שאליו הגיע – כל אלו יוצרים יחד את זירת השליחות שלו.
אין פירוש הדבר שכל פרט בחיים קל להבנה. לעיתים אדם עובר מצבים שאינו יכול להסביר כלל. אבל היסוד נשאר: חייו של האדם אינם חסרי כיוון.
הקב"ה אינו שולח נשמה לעולם בלי לתת לה את האפשרות למלא את תפקידה.
ולכן במקום להתעסק כל הזמן במה שאין לנו, אפשר להתחיל לשאול על מה שיש:
מהם הכוחות שקיבלתי? מה מושך אותי? איפה אני מצליח להשפיע? מהן ההתמודדויות שחוזרות אצלי? אילו אפשרויות נפתחו דווקא לפניי? ומה מכל הדברים האלה אולי מלמד אותי משהו על התפקיד שלי?
האדם אינו צריך לדעת ביום אחד את כל סוד שליחותו. פעמים רבות השליחות מתבררת בהדרגה, מתוך החיים עצמם.
אבל נקודת ההתחלה חשובה מאוד: להבין שיש שליחות.
יש סיבה לכך שאני כאן. יש סיבה לכך שאני אני. ויש דברים בעולם שרק אני, עם הכוחות והנסיבות שקיבלתי, יכול להביא לידי ביטוי.
זו האחריות – וזו גם הזכות הגדולה של כל אדם.
אינך צריך להיות מישהו אחר. אתה צריך לגלות למה הקב"ה ברא דווקא אותך.
