טוען…
טוען תוכן…
לכאורה, השמחה הגדולה של שמחת תורה נובעת מסיבה פשוטה: לפי סדר קריאת התורה שקבעו חז"ל, אנו מסיימים בשמיני עצרת את קריאת חמשת חומשי תורה ומתחילים אותם מחדש. אם כן, היה אפשר לחשוב שהקשר בין שמחת תורה לשמיני עצרת הוא טכני בלבד – פשוט מפני שכך הסתדר מחזור הקריאה.
אבל מדברי חז"ל משמע שיש קשר עמוק הרבה יותר.
בילקוט שמעוני מובא שכאשר הסתיימו שבעת ימי חג הסוכות, אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד, ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד. וכאשר שמעו זאת ישראל, התחילו לשבח את הקב"ה ואמרו: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו."
חז"ל שואלים: במה השמחה? ביום עצמו, או בקב"ה?
ועל כך דורשים את הפסוק "נגילה ונשמחה בך" – בתורתך, בישועתך, ובכ"ב האותיות שבהן נכתבה התורה.
מבואר אפוא ששמיני עצרת מצד עצמו הוא יום של שמחה בתורה ובקב"ה. ממילא מובן מדוע חז"ל קבעו דווקא בו את שמחת סיום התורה והתחלתה מחדש.
אבל עדיין יש לשאול: מדוע דווקא היום האחרון של חגי תשרי הוא היום המתאים לשמחה בתורה?
כדי להבין זאת, יש להקדים יסוד חשוב.
הרמח"ל מבאר ששלמות גילוי מלכות ה' בעולם מתבטאת בכך שעם ישראל נמצאים במעמדם הנכון, נבדלים מאומות העולם ומגלים את מלכות ה' בעולם.
גם בתפילות ראש השנה אנו מבקשים יחד עם גילוי מלכות ה': "ובכן יתקדש שמך על ישראל עמך", "תן כבוד לעמך", "תהילה ליראיך".
כלומר, גילוי מלכות ה' וגילוי מעלתם של ישראל קשורים זה בזה.
אבל מה באמת מבדיל בין ישראל לבין אומות העולם?
אחד היסודות הוא עבודת ה' ברצון ובשמחה.
בפרשת התוכחה נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל." כלומר, יש משמעות עמוקה לאופן שבו אדם עובד את ה'. לא מספיק לקיים את המצוות; יש הבדל בין עבודה מתוך כפייה לבין עבודה מתוך שמחה.
הגר"א מבאר את הפסוק "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" כך: מלכות פירושה קבלה מרצון, ואילו ממשלה יכולה להיות גם בכפייה. עם ישראל מקבל את מלכות ה' ברצון, בעוד שאומות העולם כפופות לממשלתו גם ללא בחירה פנימית.
זהו הבדל מהותי.
ישראל אינם רק "נשלטים" על ידי הקב"ה. הם מקבלים את מלכותו מתוך רצון.
וכאן נכנסת השמחה.
הרמב"ם כותב שהשמחה בעשיית המצוה היא עבודה גדולה. המגיד משנה מסביר שאדם אינו צריך לקיים את המצוות רק מפני שהוא מוכרח ואנוס, אלא מתוך רצון ושמחה.
ממילא השמחה בעבודת ה' היא סימן לכך שהאדם אינו מקבל את מלכות ה' מבחוץ בלבד, אלא בוחר בה מבפנים.
וזהו עומק מעלתם של ישראל.
כאשר ישראל עובדים את ה' בשמחה, הם מגלים שמלכות ה' התקבלה אצלם ברצון. לכן השמחה בעבודת ה' אינה רק תוספת נעימה למצוה, אלא גילוי של עצם הקשר בין ישראל לקב"ה.
על פי זה אפשר להבין את דברי הרמח"ל בענין הסוכה והלולב.
הרמח"ל מבאר שענני הכבוד לא רק הגנו על ישראל במדבר, אלא גם הבדילו אותם משאר העמים והעלו אותם למדרגה רוחנית מיוחדת. בחג הסוכות מתחדש אותו אור: הסוכה מבדילה את ישראל ומרוממת אותם מעל אומות העולם.
גם הלולב, לפי דברי הרמח"ל, קשור לכוח שמעמיד את ישראל במדרגתם ומכניע את אויביהם בפניהם.
נמצא שמצות הסוכה והלולב קשורות לגילוי מעלתם המיוחדת של ישראל.
ומדוע דווקא בסוכות?
מפני שסוכות הוא זמן שמחתנו.
כאשר ישראל עובדים את ה' בשמחה, הם מגלים את ההבדל המהותי בינם לבין אומות העולם: הם אינם מקבלים את מלכות ה' מתוך כפייה בלבד, אלא מתוך רצון ואהבה.
ואולי זה גם עומק הרעיון של שבעים הפרים שהיו מקריבים בחג הסוכות כנגד שבעים אומות העולם, והיו הולכים ומתמעטים מיום ליום. יש כאן רמז לכך שככל שמתגלית עבודת ה' של ישראל בשמחה וברצון, מתברר מעמדם המיוחד ביחס לאומות העולם.
מעתה אפשר להבין מדוע היום שחותם את כל מועדי תשרי הוא דווקא שמיני עצרת.
לאחר ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, מגיע היום שבו הקב"ה אומר לישראל: "אני ואתם נשמח יחד."
זהו סיום המהלך כולו.
ראש השנה בונה את מלכות ה'.
יום הכיפורים מביא כפרה וטהרה.
חג הסוכות מוסיף את האהבה והשמחה.
ובשמיני עצרת מגיעים לנקודה שבה ישראל שמחים עם הקב"ה עצמו ועם תורתו.
לכן היום הזה מתאים במיוחד לשמחת התורה.
אם מטרת כל חגי תשרי היא לבנות מחדש את הקשר בין האדם לבין הקב"ה, הרי שהשלב האחרון הוא לא רק לקבל עול מלכות שמים, אלא לשמוח בה.
לא רק לקיים תורה.
אלא לאהוב אותה.
לא רק לקבל מצוות.
אלא להרגיש שהן הטוב האמיתי של האדם.
ויש כאן עומק נוסף.
הרמח"ל מבאר בתחילת "מסילת ישרים" שהיסוד הראשון בעבודת האדם הוא להבין מהי תכלית חייו: האדם לא נברא עבור העולם הזה בלבד, אלא כדי להגיע אל הטוב האמיתי והנצחי. העולם הזה הוא הדרך, לא היעד.
אחרי ימי התשובה של אלול, ראש השנה ויום הכיפורים, מגיע חג הסוכות ומלמד אותנו את היסוד הזה בצורה מעשית.
האדם יוצא מבית הקבע לדירת ארעי.
הוא מזכיר לעצמו שהעולם הזה אינו הקביעות האמיתית.
השפע, הבית והרכוש הם כלים – לא המטרה.
ורק אחרי שבעה ימים שבהם האדם מתרגל לראות את העולם באור הנכון, הוא יכול להגיע באמת לשמחת התורה.
כל עוד אדם חושב שהעולם הזה הוא העיקר, התורה עלולה להיראות לו לפעמים כמגבלה. המצוה יכולה להיתפס כמשהו שמפריע לחיים שהוא באמת רוצה.
אבל כאשר הוא מבין שהעולם הזה הוא רק אמצעי, ושעיקר חייו הוא הקשר עם הקב"ה והחיים הנצחיים – התורה כבר אינה נתפסת כמכשול בדרך.
להפך.
היא הדרך עצמה.
ואז נוצרת שמחה אמיתית בתורה.
לא שמחה חיצונית בלבד של ריקודים ושירים, אלא שמחה שנובעת מהכרה: התורה היא זו שמובילה אותי אל הטוב האמיתי.
וזהו אולי סדרו המדויק של חודש תשרי.
תחילה אנו מקבלים מחדש את מלכות ה'.
אחר כך נטהרים מן החטא.
לאחר מכן יוצאים לסוכה ולומדים שהעולם הזה הוא דירת ארעי.
ורק אז, לאחר שהסתכלותנו על החיים התיישרה, אנו יכולים לקחת את ספר התורה ולרקוד איתו בשמחה שלמה.
כי עכשיו אנו מבינים שהתורה אינה עומדת מול החיים.
היא החיים עצמם.
וזהו עומק שמחת תורה בשמיני עצרת: היום שבו עם ישראל אינו רק מקבל את התורה – אלא מגלה שהוא שמח בה, בוחר בה ורואה בה את הטוב האמיתי שלו.