טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 4-3 דקות
מקור: יבמות סה ע"ב, בראשית יח, יב–יג, רש"י על הסוגיה. להרחבה על גבולות ההיתר: פניני הלכה, אמירת אמת, פרק ב, הלכה יד.
אנחנו מחנכים את ילדינו לומר תמיד את האמת. מלמדים אותם שאסור לשקר, שאדם ישר צריך לעמוד מאחורי דבריו, ושאמינות היא אחד הדברים החשובים ביותר בחיים. אבל במסכת יבמות מופיע מאמר חז"ל מפתיע מאוד: לפעמים דווקא מי שמבקש לעשות את הדבר הנכון צריך לדעת שלא לומר את הדברים בדיוק כפי שנאמרו לו. ולא מפני שהאמת אינה חשובה, אלא מפני שגם לשלום יש ערך עצום.
הגמרא במסכת יבמות (סה ע"ב) אומרת בשם רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". רבי נתן מוסיף ואומר שיש מצבים שבהם אפילו מצווה לשנות מפני השלום. והגמרא מביאה לכך ראיות מן התורה.
אחת הראיות המופלאות היא מן המפגש שבין הקב"ה לאברהם אבינו. לאחר שהמלאכים בישרו לאברהם ולשרה שעתיד להיוולד להם בן, התורה מספרת ששרה צחקה בקרבה ואמרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן". כלומר, שרה הזכירה גם את זקנותו של אברהם. אבל כשהקב"ה פונה אל אברהם ושואל אותו מדוע צחקה שרה, הוא אומר: "ואני זקנתי". את המילים "ואדוני זקן" הוא אינו מוסר לאברהם כפי שנאמרו.
וחז"ל לומדים מכאן: "גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו".
וצריך להבין, מה כל כך חשוב בשינוי הזה? הרי מדובר בפרט קטן לכאורה. אברהם ושרה ידעו שניהם שהם זקנים. מדוע לשנות את הדברים?
אפשר לומר שהתורה מגלה לנו כאן יסוד עמוק ביחסים בין בני אדם. לא כל דבר שהוא אמת צריך להיאמר באותה צורה ובאותו זמן. לפעמים האמת עצמה אינה הבעיה, אלא האופן שבו היא מגיעה לאוזניו של האדם האחר. משפט מסוים יכול להיות נכון לגמרי, אבל אם אומרים אותו ללא מחשבה הוא עלול ליצור פגיעה מיותרת.
נחשוב על אדם ששומע מחברו ביקורת על אדם שלישי. הוא יכול לגשת לאותו אדם ולומר לו בדיוק מה נאמר עליו, מילה במילה. אבל לפני שהוא עושה זאת, עליו לשאול את עצמו: לשם מה אני מספר? האם יש כאן תועלת אמיתית, או שאני רק מעביר פגיעה מאדם אחד לאדם אחר?
בדיוק כאן נבחנת החוכמה. אדם שמספר כל דבר בלי לחשוב על תוצאותיו אינו בהכרח אדם אמיתי יותר. לפעמים הוא פשוט אדם שאינו יודע לשמור על לשונו.
אלא שכאן צריך להיזהר מן הצד השני. חז"ל לא התירו לשקר בכל פעם שהאמת אינה נוחה. בוודאי שאין ללמוד מכאן היתר לרמות אדם בענייני ממון, להסתיר ממנו מידע שהוא זקוק לו כדי להגן על עצמו או למסור עדות שקר. ההיתר לשנות מפני השלום נאמר בגדריו ההלכתיים, ולא כרישיון להשתמש בשקר כדי להתחמק מאחריות.
ומהו אפוא המסר המעשי? לפני שאנחנו אומרים דבר שעלול לפגוע באחר, ראוי לשאול שתי שאלות: האם הדברים שאני עומד לומר נכונים, והאם נכון לומר אותם עכשיו ובדרך הזאת? לפעמים צריך להוכיח, לפעמים צריך לגלות מידע חשוב, ולפעמים הדרך הנכונה היא לשתוק או לנסח את הדברים בעדינות.
ויש כאן חיבור יפה לסיום מסכת יבמות. המסכת מלמדת אותנו הלכות מדוקדקות הנוגעות למשפחה וליחסים שבין בני אדם. ומתוך כל הדקדוק הזה היא מזכירה לנו שיש בעולם התורה מקום עצום גם לשלום. לא שלום שבא על חשבון האמת וההלכה, אלא שלום שנבנה מתוך אחריות לאופן שבו אנחנו משתמשים בדברים שאנחנו יודעים.
יהי רצון שנזכה להיות אנשי אמת, לשמור על לשוננו ולחזק את השלום בביתנו ובסביבתנו. שנדע לומר את הדברים שצריך לומר, אבל גם להבין מתי וכיצד ראוי לומר אותם.
כי אדם חכם אינו רק מי שיודע מה נכון לומר, אלא גם מי שיודע כיצד לומר את האמת בלי לשבור את הלב של מי ששומע אותה.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יְבָמוֹת וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יְבָמוֹת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת יְבָמוֹת וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת יְבָמוֹת, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.