מסכת ראש השנה

אנחנו יודעים שהקב"ה יודע הכול.

הוא יודע מה אני רוצה.
הוא יודע מה חסר לי.
הוא יודע מה יהיה איתי בשנה הבאה.
הוא יודע אפילו מה אני עומד לבקש ממנו.

אז אציג שאלה פשוטה:

אם הקב"ה כבר יודע — בשביל מה צריך להתפלל?

ובמיוחד בראש השנה. אנחנו אומרים שוב ושוב בתפילה: "זכרנו לחיים", "וכתוב לחיים טובים", "מי במים ומי באש", "מי יחיה ומי ימות". אבל הרי הקב"ה כבר יודע הכול. אז מה התפילה משנה?

נראה שאפשר למצוא את התשובה דווקא בסיום המסכת.

המשנה אומרת: "כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב."

כלומר, יש כאן שני דברים שונים:

יש תפילה של היחיד, ויש תפילה של הציבור.

והדבר המעניין הוא שהקב"ה לא רק רוצה לשמוע את המילים שאנחנו אומרים.

התפילה משנה אותנו.

כשאדם עומד בראש השנה ואומר: "אבינו מלכנו", הוא בעצם אומר לעצמו: אני לא מנהל את העולם.

אני לא יודע מה יהיה. אני לא שולט בהכול. יש מישהו מעליי.

וזה אולי הדבר הכי חשוב בראש השנה.

כי בראש השנה אנחנו לא רק מבקשים מהקב"ה לתת לנו שנה טובה.

אנחנו קודם כל ממליכים אותו.

וזה מסביר מדוע בתפילת ראש השנה, אנחנו אומרים כל כך הרבה פסוקים של מלכות?

לכאורה, אם אני צריך בריאות, פרנסה, הצלחה ושקט  תן לי לבקש את הדברים האלה!

למה אני צריך להתחיל עם "מלוך על כל העולם כולו בכבודך"?

אלא חז"ל אומרים לנו: לפני שאתה מבקש מהקב"ה שיסדר את העולם בשבילך, תזכור מי מנהל את העולם. 

וזה משנה את כל הגישה.

אדם יכול להיכנס לראש השנה ולומר: "אני רוצה שהשנה הזאת תהיה בדיוק כמו שאני רוצה."

אבל אפשר להיכנס לראש השנה בצורה אחרת: "אני רוצה להיות האדם הנכון גם אם השנה לא תהיה בדיוק כמו שתכננתי."

וזה הבדל עצום. כי אנחנו לא תמיד יכולים לבחור מה יקרה לנו. אבל אנחנו יכולים לבחור איך נגיב למה שיקרה לנו.

וזה אולי גם ההבדל בין תפילת יחיד לתפילת ציבור.

כשאני לבד, אני רואה את החיים שלי.

אבל כשאני מתפלל בציבור, אני נזכר שאני חלק ממשהו גדול יותר.

יש עוד אנשים.

יש אנשים עם צרות אחרות.
יש אנשים עם בקשות אחרות.
יש אנשים שאני יכול לעזור להם.

ולכן דווקא בסיום המסכת, אחרי כל דיני ראש השנה, מגיעה השאלה של יחיד וציבור.

כי זו המסקנה מכל המסכת: ראש השנה הוא לא רק היום שבו אני עומד למשפט.

זה היום שבו אני שואל את עצמי: איזה אדם אני רוצה להיות בשנה הקרובה?

לא רק כמה כסף יהיה לי. לא רק כמה אצליח. לא רק מה אני אקבל.

אלא: האם אני אהיה אדם טוב יותר? האם אהיה בן טוב יותר? חבר טוב יותר? אבא או בעל טוב יותר? האם כשמישהו יצטרך אותי  אני אהיה שם?

אנחנו מסיימים את מסכת ראש השנה, אבל למעשה ראש השנה עצמו רק מתחיל. כל מה שלמדנו במסכת היה הכנה לרגע שבו אנחנו עומדים מול השנה החדשה. ולכן "הדרן עלך מסכת ראש השנה" הוא לא באמת סוף. זה סוג של התחלה.

אנחנו מסיימים ללמוד על ראש השנה כדי להתחיל לחיות את מה שלמדנו.

ובעזרת ה', כשנעמוד כולנו בראש השנה, נבוא לא רק עם בקשות לקב"ה, אלא גם עם החלטה קטנה אחת: מה אני יכול לתת השנה לעולם, למשפחה שלי, לחברים שלי ולמי שסביבי?

שנזכה שהקב"ה יכתוב את כולנו לחיים טובים, לבריאות, לשמחה, לפרנסה טובה, ושנזכה להיות לא רק אנשים שמבקשים שנה טובה, אלא אנשים שעושים את השנה של אחרים קצת יותר טובה.

ויהי רצון שיהיה הלימוד שלמדנו להצלחת כל עם ישראל, ושניכנס כולנו לשנה טובה, מתוקה ומבורכת.

הדרן עלך מסכת ראש השנה, והדרך עלן.