טוען…
טוען תוכן…
דברי תורה לסיום המסכת, באורכים שונים ומסודרים לפי זמן האמירה המשוער, מהקצר לארוך. מוכנים להעברה בציבור, עם רעיונות בהירים ומסרים ברורים לחיים.
זמן העברה משוער: 5-4 דקות
מקור: תענית כב ע"א, סיפור רבי ברוקא חוזאה ושני האנשים המשמחים את העצובים.
אם היו מבקשים מאיתנו לבחור מתוך שוק הומה אדם שני אנשים שראויים לחיי העולם הבא, במי היינו בוחרים? מן הסתם היינו מחפשים תלמידי חכמים גדולים, בעלי צדקה מפורסמים או אנשים שידועים בתפילותיהם ובמעשיהם הטובים. אבל במסכת תענית, דף כב ע"א, מופיע סיפור מפתיע שמלמד אותנו עד כמה המבט שלנו על גדלותו של אדם יכול להיות מוגבל. הגמרא מספרת על רבי ברוקא חוזאה שהיה רגיל לפגוש את אליהו הנביא. פעם אחת, כשהיו בשוק, שאל רבי ברוקא את אליהו אם יש במקום מישהו שהוא בן העולם הבא. לאחר שאליהו הצביע על אדם אחד, ובהמשך התבררו מעשיו המיוחדים, הופיעו בשוק שני אנשים נוספים. אליהו אמר שגם הם בני העולם הבא. רבי ברוקא ניגש אליהם ושאל: במה אתם עוסקים? תשובתם הייתה קצרה ומפתיעה: „אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי”, כלומר, אנחנו אנשים שמשמחים את העצובים. והם הוסיפו שכאשר הם רואים שני אנשים שרבים זה עם זה, הם טורחים לעשות שלום ביניהם.
נתבונן בסיפור. רבי ברוקא אינו שואל מי האדם המצחיק ביותר בשוק, אלא מי ראוי לחיי העולם הבא. והתשובה שהוא מקבל היא על שני אנשים שיודעים לשמח אחרים ולהשכין שלום. לכאורה, אלה אינם מעשים שנראים גדולים במיוחד. הרי כמעט כל אחד מאיתנו מסוגל לומר מילה טובה, לספר דבר משמח או לנסות לפייס שני חברים שרבו. מדוע דווקא המעשים האלה מקבלים מקום חשוב כל כך? אולי מפני שיש הבדל עצום בין אדם שיודע להצחיק לבין אדם שיודע לזהות עצב ולהביא שמחה. הצחוק עצמו אינו העיקר. העיקר הוא לראות את האדם שמולך ולהבין מה חסר לו באותו רגע.
כולנו מכירים אנשים שיודעים להצחיק את הסביבה. הם מספרים סיפורים, משעשעים את החברים ויוצרים אווירה נעימה. זו יכולה להיות תכונה נפלאה, אבל שני האנשים שבגמרא עשו דבר עמוק יותר. הם לא חיפשו קהל שיצחק מן הבדיחות שלהם. הם חיפשו אנשים עצובים כדי לשמח אותם. נקודת המוצא שלהם לא הייתה השאלה כיצד אהיה אהוב ומעניין, אלא כיצד אוכל להקל על אדם אחר. לפעמים אדם עצוב אינו צריך הרצאה ארוכה או עצה גדולה. הוא זקוק לכך שמישהו יבחין בו, יתעניין בשלומו וייתן לו להרגיש שהוא אינו לבד. מילה חמה ברגע הנכון יכולה לשנות את כל הדרך שבה הוא חווה את היום.
נחשוב על אדם שנכנס לבית הכנסת כשעל ליבו דאגה גדולה. אולי הוא מתמודד עם קושי בפרנסה, אולי בביתו יש מתח, ואולי עבר עליו יום מאכזב. מבחוץ הוא נראה רגיל לחלוטין. הוא מתפלל, יושב, קם ויוצא, ואיש אינו יודע מה עובר עליו. ואז מישהו ניגש אליו, מתעניין באמת בשלומו, מקשיב לו ומצליח להעלות חיוך על פניו. מי ששימח אותו ממשיך בדרכו, ואולי כעבור שעה כבר אינו זוכר את השיחה. אבל האדם העצוב עשוי לזכור אותה זמן רב. לפעמים מחווה קטנה אומרת לאדם: יש מי שרואה אותך, יש מי שאכפת לו ממך, ולא כל העולם סובב סביב הקושי שאתה מתמודד איתו.
אבל הגמרא אינה מסתפקת בכך שהשניים שימחו אנשים עצובים. היא מוסיפה שהם היו משכינים שלום בין אנשים שרבו. וכאן מתברר שהשמחה שעליה מדובר אינה רק יצירת אווירה נעימה. הם ידעו לזהות גם כאב שנוצר בתוך קשר בין בני אדם ולנסות לתקן אותו. קל מאוד להצטרף למחלוקת. כאשר אדם מספר לנו שחברו פגע בו, כמעט מתבקש לומר לו שהוא צודק, שהשני באמת התנהג שלא כשורה ושאין שום סיבה שיוותר. לפעמים הדברים אכן נכונים, אבל לא תמיד התגובה הזאת מסייעת לו. לעיתים היא רק מחזקת את הכעס ומרחיקה את האפשרות לשלום. מי שמבקש להשכין שלום צריך לדעת להקשיב, להבין את שני הצדדים ולחפש דרך שבה אפשר לתקן את הפגיעה בלי להוסיף עליה פגיעה חדשה.
ויש כאן עוד נקודה מיוחדת. שני האנשים האלה לא המתינו להזדמנות לעשות מעשה גדול ויוצא דופן. הם הפכו את המפגש היומיומי עם אנשים למקום של עבודת ה'. בכל פעם שפגשו אדם עצוב הייתה להם הזדמנות לשמח, ובכל פעם שנתקלו במריבה הייתה להם הזדמנות להרבות שלום. הם לא היו צריכים ממון רב או מעמד ציבורי חשוב. הם השתמשו בכוחות שהיו להם כדי לעשות טוב במקום שבו נמצאו.
זהו מסר מיוחד דווקא במסכת תענית. במשך המסכת אנחנו עוסקים בצרות, בבצורת, בתעניות ובתפילות שבהן הציבור מבקש רחמים מן השמים. והנה בתוך העולם הזה מופיע סיפור שמזכיר לנו שגם אנחנו יכולים להיות שליחים להקל על צערו של אדם אחר. לא כל כאב אנחנו מסוגלים לפתור, אבל פעמים רבות אנחנו יכולים להפוך את ההתמודדות של מישהו לקלה יותר.
כשאנחנו מסיימים מסכת תענית, כדאי לקחת איתנו שאלה אחת: האם האנשים שפוגשים אותי יוצאים מן המפגש איתי מעט שמחים יותר, רגועים יותר או מפויסים יותר? אין צורך להפוך להיות אדם שמספר בדיחות כל היום. לפעמים חיוך, הקשבה או מילה טובה הם הדבר הנכון ביותר שאפשר לתת. וכאשר מתעוררת מחלוקת, אפשר לבחור שלא להוסיף עוד כעס, אלא לנסות לבנות גשר בין הצדדים.
יהי רצון שנזכה ללמוד משני האנשים שבשוק שהגדלות אינה נמדדת רק בדברים הגדולים שנראים לעיני כולם. לפעמים דווקא מי שיודע לשמח אדם עצוב ולהחזיר שלום בין חברים עושה מעשה בעל ערך עצום. לא תמיד אפשר לשנות לאדם את כל החיים, אבל לפעמים אפשר לשנות לו את היום, ואולי דווקא היום הזה היה היום שבו הוא היה זקוק לכך יותר מכול.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אמן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא, וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת תַּעֲנִית, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.