פסוקי דזמרה - חול

נוסח המזמור

א. הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים. ב. הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו. ג. הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר. ד. הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם. ה. יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ. ו. וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר. ז. הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת. ח. אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ. ט. הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים. י. הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף. יא. מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ. יב. בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים. יג. יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. יד. וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּיָהּ.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

יש מזמורים שבהם אדם פונה אל ה׳ מתוך צרה, ויש מזמורים שבהם הוא מודה על ישועה פרטית. מזמור קמ״ח יוצא מן היחיד אל העולם כולו: הוא מזמין את השמים ואת הארץ, את המלאכים ואת השמש, את הים ואת ההרים, את בעלי החיים ואת בני האדם – להשתתף בשירה אחת. לכאורה זו קריאה בלתי אפשרית: וכי ההרים יודעים לשיר, והכוכבים מסוגלים לפתוח את פיהם? אולם דווקא השאלה הזאת מגלה את עומקו של המזמור. המשורר מלמד שהשבח לה׳ אינו נשמע רק בפי אדם. כל בריאה מעידה על בוראה בעצם קיומה, במקומה בתוך הסדר הכולל ובכוחות שניתנו לה. האדם הוא זה שמסוגל להביט בכולן, להבין את העדות הזאת ולהפוך אותה לתפילה מודעת.

מקהלה שמתחילה במרומים ומגיעה עד האדם

מזמור קמ״ח הוא השלישי מחמשת מזמורי ה„הללויה” החותמים את ספר תהילים, והם משולבים בפסוקי דזמרה. הוא נפתח במילים „הַלְלוּ אֶת ה׳ מִן הַשָּׁמַיִם” ומפרט את צבאות השמים: מלאכים, שמש, ירח, כוכבים ו„שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם”. אחר כך נשמעת קריאה חדשה: „הַלְלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ”, וממנה מתרחבת רשימה ארוכה של יצורי מים, תופעות טבע, עצים, בעלי חיים ואנשים. סדר הדברים אינו אוסף מקרי של פרטים. הוא מדריך את המתפלל להעביר את מבטו מן הרחוק והנשגב אל הקרוב והמוכר, ולהכיר בכך שגם מה שנראה רגיל ושגרתי נושא את חותם הבריאה.

המקור שהעלית מתאר זאת כ„מקהלת בריאה”, שבה כל דרגה של המציאות משתתפת בשבח בדרכה. המלבי״ם מפתח את הסדר הזה כמהלך כפול: תחילה ירידה מן העולמות העליונים אל המציאות הגשמית, ואחר כך עלייה מן היסודות, דרך הצומח ובעלי החיים, עד לאדם בעל הדעת והבחירה. אין צורך להבין את המשל כאילו העצים משמיעים קול אנושי. עצם התחדשותם, צמיחתם ותפקידם בעולם מעוררים את האדם להלל את מי שבראם.

מה פירוש להלל את ה׳ באמצעות הטבע?

כשאנו רואים שמש זורחת בכל בוקר, הר המתנשא במשך דורות, או עוף המוצא את דרכו בשמים, קל להתרגל לתופעות האלה ולראות בהן דבר מובן מאליו. המזמור מבקש לשנות את נקודת המבט: השמש אינה כוח שיש לעבוד אותו; היא עצמה חלק מן הבריאה הכפופה לרצון ה׳. גם הסערה המבהילה אינה כוח עצמאי המתחרה בבורא. אפילו מה שנדמה לאדם כאי־סדר משתלב בתוך עולם שה׳ מנהיג אותו. ההלל נולד כאשר האדם לומד לראות את המוכר מחדש.

שני פסוקים במרכז החלק השמימי מגלים את שורש השבח: „כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ”, „חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר”. העולם אינו עומד בפני עצמו: הוא נברא בדבר ה׳ ומתקיים במסגרת חוק וסדר שקבע הבורא. הפסוקים משתמשים בלשון המקרא ובתמונת העולם שהוא מציג, ולכן „המים אשר מעל השמים” מבטאים את תחום המים העליונים המתואר במעשה בראשית; אין צורך להפוך את הביטוי לתיאור מדעי של האטמוספרה בימינו כדי להבין את המסר הרוחני שלו.

מדוע גם אש, ברד וסערה נכללים בשיר ההלל?

אחד החידושים הגדולים במזמור הוא שאין הוא מונה רק דברים נעימים ומועילים. הוא כולל גם אש, ברד, שלג ורוח סערה. הטבע עשוי להעניק חיים ושפע, אך הוא גם עלול לעורר פחד ולגרום נזק. רד״ק ומפרשים נוספים מבארים שתופעות אלו נכללות ב„עֹשָׂה דְבָרוֹ”, מפני שגם הן אינן פועלות מכוח שלטון עצמאי. כך לומד המתפלל שאין ההלל מבוסס רק על מה שהוא נהנה ממנו ברגע זה, אלא על ההכרה בגדולתו של הבורא, גם כאשר האדם אינו מבין את כל דרכי הנהגתו.

מן הטבע אל החברה – אין אדם מחוץ למעגל השבח

לאחר השמים, הים, ההרים, הצומח ובעלי החיים, מגיע תור האדם. כאן המשתתפים כבר אינם רק עדות שקטה לחכמת הבריאה: הם מסוגלים לדבר, לבחור ולהכיר טובה. המשורר פונה אל מלכים ושופטים, אל עמים ושרים, וגם אל בחורים, בתולות, זקנים ונערים. הוא מוחק לרגע את ההבדלים המעמדיים והגילאיים: לפני הבורא אין השירה שמורה לבעלי כוח, לעשירים או למלומדים. כל אדם, בכל שלב בחייו, יכול לכוון את קולו ואת חייו להודאת ה׳.

סיום מפתיע – מן האנושות כולה אל „עם קרובו”

דווקא לאחר שהזמין את כל העמים ואת כל הבריאה להלל, המשורר מסיים בשבח מיוחד לישראל: „וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ ... לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ”. אין זו סתירה לקריאה העולמית, אלא תוספת לה. ה׳ נשגב מעל השמים והארץ ועם זאת בוחר לקרב אליו עם שיש לו אחריות מיוחדת להכירו ולעובדו. במרכז התמונה ניצב הניגוד המרגש שבין „נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ” לבין „עַם קְרֹבוֹ”: מי שאינו ניתן להשוואה לשום נברא מעניק לאדם אפשרות של קרבה. זו פסגת המזמור.

המסר המרכזי – לראות עולם שלם וללמוד לומר תודה

המזמור אינו מבקש שהמתפלל ישקיע שעה בחיפוש נסים יוצאי דופן. הוא מלמד אותו להתבונן בשמים שמעליו, בעצים שלצידו, בסדר העונות ובבני אדם הפועלים סביבו, ולשאול כיצד כל אלה משקפים חכמה, סדר ותכלית. פעם אחת ביום, בתוך פסוקי דזמרה, האדם עובר בדמיונו על פני העולם כולו ומחזיר את הבריאה למקורה: „הַלְלוּיָהּ”. אם מתוך הקריאה הזאת יצא המתפלל עם יותר הכרת הטוב, ענווה ואחריות, הרי ששירת הבריאה כבר השפיעה על חייו.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוקים א–ד – הזמנת העולם העליון להלל: מלאכים, צבא השמים, מאורות, שמי השמים והמים העליונים.

פסוקים ה–ו – טעם ההלל השמימי: הבריאה בדבר ה׳ והעמדת חוקי הקיום.

פסוקים ז–י – קריאת ההלל מן הארץ: מעמקי המים, תופעות הטבע, הדומם, הצומח ובעלי החיים.

פסוקים יא–יב – כל החברה האנושית מצטרפת: מלכים ושופטים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים.

פסוקים יג–יד – שיא המזמור: נשגבות ה׳, הודו על העולם וקרבת ישראל כ„עם קרובו”.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

קריאת ההלל מן השמים

המשורר פונה תחילה אל כל המרומים וצבאות השמים, ומזמין אותם להכיר בבורא שהעניק להם את מציאותם.

פסוק א – קריאה להלל מן השמים

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם[1] הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים[2].

ביאור הפסוק

הַלְלוּיָהּ – פתיחה של קריאה להלל את ה׳. הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם – הפנייה הראשונה היא אל כל הנבראים המשתייכים לעולם העליון. אין הכוונה רק שבני אדם המביטים אל השמים ישבחו, אלא שהבריאה השמימית עצמה נקראת להיות חלק ממעגל ההלל. הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים – שבחו אותו במקומות הגבוהים והנשגבים. „מרומים” הוא כינוי למקום הרם, המקביל כאן לשמים. הקריאה פותחת במקום שהאדם רואה כמרוחק ביותר ממנו, כדי ללמד שגם גבהי הבריאה נתונים למלכות ה׳.

בקצרה

השמים אינם מקום שבו כוח אחר שולט במנותק מן הבורא. כבר בפתיחת המזמור המתפלל מתרומם מעל טרדותיו ומביט אל העולם הגדול מתוך אמונה שכל גובה וכוח כפופים לה׳.

מקורות והרחבות

[1] המלבי״ם, על פסוק א, מבאר את מהלך המזמור כהשתלשלות השבח מן העולם העליון אל העולם הארצי, ובהמשך כחזרת השבח מלמטה כלפי מעלה. זהו מהלך רעיוני נוסף על הביאור המילולי.

[2] „מרומים” מקביל כאן לשמים, כפי שממחישים הפסוקים „הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים” (איוב טז, יט) ו„כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ” (תהילים קב, כ). – על פי ההרחבה בקובץ המצורף.

פסוק ב – המלאכים וצבאות המרום

הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו[3] הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו[4].

ביאור הפסוק

הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו – כל המלאכים, שלוחיו של הקדוש ברוך הוא, נקראים להללו. המלאך הוא שליח הפועל לפי רצון מי ששלחו, והמשורר מזכיר את כולם ללא יוצא מן הכלל. הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו – כל הצבאות שבמרומים: משרתיו וכוחותיו של העולם העליון. במובן רחב נמנים כאן גם צבאות השמים הנגלים, ובהם המאורות והכוכבים שיפורטו בפסוק הבא. המילים „כל” ו„כל” מדגישות שאין ולו דרגה אחת שאינה שייכת להלל.

בקצרה

גם המלאכים, הגדולים והנשגבים מכוח האדם, אינם עצמאיים. מעלת הנברא אינה מתבטאת בכך שהוא עומד לעצמו, אלא בכך שהוא ממלא את שליחותו במדויק.

מקורות והרחבות

[3] המקור המצורף מדגיש את ריבוי המלאכים ומביא את דניאל ז, י: „אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן”, ואת תהילים סח, יח: „רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן”.

[4] המלבי״ם על פסוקים ב–ג מבחין בין עולם המלאכים לבין צבא המאורות. הפסוק הבא מפרט את השמש, הירח וכוכבי האור הכלולים בסדר השמימי.

פסוק ג – השמש, הירח וכל כוכבי האור

הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ[5] הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר[6].

ביאור הפסוק

הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ – גם שני המאורות המוכרים, המשפיעים על סדרי היום והלילה, נקראים להלל את בוראם. אין הם אלוהויות שיש לעבוד אותן, אלא יצורים מן הבריאה. הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר – גם הכוכבים המאירים את השמים נכללים בשירה. אף שאין להם פה המשמיע מילות הודאה, אורם ומקומם בעולם מעידים על מי שיצר אותם. הפנייה אליהם היא דרך פיוטית להכריז שהבריאה כולה מספרת את כבוד הבורא.

בקצרה

האור שאנו מקבלים בכל יום אינו סיבה להעריץ את השמש או את הכוכבים, אלא הזמנה להכיר טובה למי שברא אותם ונתן להם את תפקידם.

מקורות והרחבות

[5] החלוקה לשמש, ירח וכוכבים ממשיכה את הדיון בצבאות השמים בפסוק הקודם; השוו לבראשית א, יד–יח, המתאר את המאורות וקובע להם תפקיד בסדרי הזמן.

[6] המלבי״ם על פסוקים ב–ג מבאר את המעבר מצבא המלאכים אל המאורות הנראים בשמים כחלק מירידת מהלך השבח מן העליון אל הנגלה.

פסוק ד – שמי השמים והמים שמעליהם

הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם[7] וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם[8].

ביאור הפסוק

הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם – הקריאה מתרחבת גם אל מרומי השמים, המתוארים בלשון המקרא כדרגה גבוהה מן הרקיע המוכר לעינינו. וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם – וגם המים העליונים, הנזכרים בתיאור מעשה בראשית, שייכים למעגל השבח. המקור מתארם כאוצרות עליונים שמהם נמשך שפע לעולם. תכלית הפסוק אינה לספק שרטוט של מבנה היקום לפי המדע בן זמננו, אלא להביא גם את תחומי הבריאה הרחוקים ביותר תחת הקריאה להלל את ה׳.

בקצרה

גם מה שאינו נגיש לעינינו או לשכלנו אינו מחוץ לתחום שלטונו של ה׳. המתפלל אינו צריך להבין כל פרט בבריאה כדי להכיר בכך שכולה תלויה ברצונו.

מקורות והרחבות

[7] מצודת דוד על תהילים קמח, ד מפרש ש„שמי השמים” הם השמים העליונים שמעל השמים הרגילים. גם בקובץ המצורף מוסבר הביטוי כדרגות של הרקיעים.

[8] ראו בראשית א, ו–ז על ההבדלה בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעליו; המלבי״ם לפסוק ד מתייחס למים העליונים בהקשר תיאור הבריאה.

מדוע הבריאה מהללת את בוראה?

עתה מתברר טעם הקריאה: לא רק גדלות הנבראים מעוררת שבח, אלא העובדה שהם נבראו וקיומם נקבע בדבר ה׳.

פסוק ה – הכול נברא בדבר ה׳

יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ[9] כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ[10].

ביאור הפסוק

יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ – כל הנבראים שהוזכרו עד כאן נקראים להלל את שם ה׳, כלומר להכיר בגדולתו כפי שהיא מתגלה במעשיו. כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ – טעם ההלל הוא שה׳ הוציא אותם למציאות בציוויו. הם לא נוצרו מכוח עצמם ואין הם קיימים בזכות שלטון עצמאי. עצם העובדה שהעולם קיים היא סיבה להודיה. הביטוי מזכיר שהבריאה מתוארת בספר בראשית כתוצאה מדברו של הבורא, ולא ממאבק בין כוחות עצמאיים.

בקצרה

לפני שאדם מודה על טובה מסוימת, הוא יכול להודות על עצם הזכות להיות חלק מעולם שנברא. ההכרה הזאת משנה את הדרך שבה אנו מקבלים את החיים ואת מתנותיהם.

מקורות והרחבות

[9] המלבי״ם על פסוק ה מסביר ש„ציווה ונבראו” מציין את מציאות הנבראים השמימיים מכוח בריאת ה׳, ומפתח מכאן את ההבחנה בין הבריאה העליונה לבין התהוות העולם הארצי.

[10] השוו „כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד” (תהילים לג, ט). ההדגשה בקובץ המצורף היא שהנבראים מהללים בעצם היותם תוצאה של ציווי הבורא.

פסוק ו – החוק הקבוע שנתן הבורא

וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם[11] חָק נָתַן[12] וְלֹא יַעֲבוֹר.

ביאור הפסוק

וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם – ה׳ העמיד את צבאות השמים במערכת יציבה ומתמשכת. מה שנברא בדברו מוסיף להתקיים על פי רצונו. חָק נָתַן – הוא קבע גבולות, חוק וסדר המנהיגים את מהלך הבריאה. וְלֹא יַעֲבוֹר – אין הסדר הזה מתבטל מעצמו או נפרץ מכוח עצמאי. הפסוק מדגיש את יציבותה של הבריאה ואת נאמנותה למסגרת שקבע יוצרה. זו אינה התעלמות מן השינויים המתרחשים בעולם, אלא הכרה בכך שגם העולם המשתנה נשען על סדר יסודי.

בקצרה

חוקיותה של הבריאה אינה מרחיקה את ה׳ מן העולם. להפך: סדרו העקבי של העולם הוא אחת הדרכים שבהן מתגלה חכמת הבורא והאפשרות לסמוך על הנהגתו.

מקורות והרחבות

[11] המלבי״ם על פסוק ה–ו מבחין בין יציבות צבאות השמים לבין תהליכי ההתהוות וההתכלות שבארץ. יש לקרוא את דבריו במסגרת תיאור הבריאה והטבע המקובל בפירושו.

[12] ביאור הקובץ המצורף מפרש „חק נתן” כקביעת סדרי הטבע. השוו גם ירמיהו לג, כה: „חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ”.

הארץ וכל יצוריה מצטרפים לשירה

מן השמים פונה המזמור אל העולם התחתון, מן המים והסערה עד ההרים והיצורים החיים.

פסוק ז – ההלל עולה מן הארץ ומן המעמקים

הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים[13] וְכָל תְּהֹמוֹת[14].

ביאור הפסוק

הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הָאָרֶץ – לאחר הקריאה לשמים מתחיל החלק השני, הפונה אל הנבראים הקשורים לעולם התחתון. תַּנִּינִים – יצורי מים גדולים ועצומים, שאדם יכול לחוש כלפיהם יראה מפני גודלם. וְכָל תְּהֹמוֹת – כל המעמקים והמים העמוקים. גם מקומות נסתרים ממבט האדם נכללים בשבחו של ה׳. הבחירה לפתוח את החלק הארצי במעמקי המים מדגישה שאין גבול תחתון לקריאת ההלל: מן השמים הגבוהים עד העומקים שאין אדם רגיל להגיע אליהם.

בקצרה

גם במקומות שנסתרים מעינינו קיימת בריאה מלאה חיים ותנועה. העולם גדול בהרבה ממה שאנו רואים, וממילא גם הסיבות להלל את הבורא רבות יותר מכפי שנדמה.

מקורות והרחבות

[13] המקור המצורף מפרש „תנינים” כיצורים גדולים הנמצאים במעמקי המים; השוו בראשית א, כא: „וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים”.

[14] המלבי״ם על פסוק ז רואה בתנינים ובתהומות את פתיחת מהלך השבח הארצי ביסוד המים, בטרם המעבר אל שאר יסודות הטבע.

פסוק ח – אש, ברד, שלג ורוח סערה

אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר[15] רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ[16].

ביאור הפסוק

אֵשׁ וּבָרָד – גם האש והברד, תופעות שונות ואף מנוגדות בתכונותיהן, נכללים בקריאה להלל את ה׳. שֶׁלֶג וְקִיטוֹר – השלג הקר ולעומתו הקיטור, אדים העולים ודומים לעשן. רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ – גם הרוח החזקה, שעשויה לעקור ולהחריב, פועלת במסגרת הנהגתו של ה׳ ולא מתוך ריבונות עצמאית. בלשון הפסוק „עֹשָׂה דְבָרוֹ” מתייחס במיוחד לרוח הסערה, אך בתוך רצף המזמור גם התופעות האחרות באות להעיד על כוחו.

בקצרה

המזמור אינו מתעלם מכוחן המפחיד של תופעות הטבע. הוא מלמד שהכוח הגדול ביותר שאדם פוגש אינו אלוה בפני עצמו, ושהיראה מפני העולם צריכה להפוך לענווה לפני מי שבראו.

מקורות והרחבות

[15] מצודת ציון על תהילים קמח, ח: „וקיטור – הוא האד העולה מן הארץ ודומה הוא לעשן”; כך נכתב גם בביאור שבקובץ שהעלית.

[16] מצודת דוד על פסוק ח מפרש „עושה דברו” על קיום גזירת ה׳ בתופעות הסערה. רד״ק שם מתאר את הברד, השלג, הקיטור והרוחות כתופעות הפועלות בהנהגת הבורא; רש״י מוסיף דרש חז״ל על מקומן של פורענויות אלה.

פסוק ט – הרים, גבעות, עצי פרי וארזים

הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת[17] עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים[18].

ביאור הפסוק

הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת – גם חלקי הארץ הגבוהים והקבועים, מן ההרים הגדולים ועד הגבעות הקטנות, נקראים להצטרף לשבח. עֵץ פְּרִי – העצים המניבים פירות למאכל ולהנאת הבריות, ווְכָל אֲרָזִים – הארזים הגדולים והחזקים, המשמשים כאן דוגמה לעצים שאינם נזכרים מפני פירותיהם. לאחר תופעות מזג האוויר המשורר עובר אל האדמה והצמחייה: מן העולם הדומם אל עולם הצומח, שבו ניכרת צמיחה והתחדשות.

בקצרה

ההלל אינו מוגבל לגדול ולמרהיב. גם עץ הפרי שבחצר, המעניק פרי בעונתו, וגם הר מרוחק מגלים פנים אחרות של חכמת הבורא. אפשר ללמוד הודיה דווקא מן המראות היומיומיים.

מקורות והרחבות

[17] המלבי״ם על פסוק ט מבאר את המעבר מן היסודות הטבעיים אל הדומם – ההרים והגבעות – וממנו אל הצומח.

[18] ביאור הקובץ המצורף מציין שהארזים מייצגים עצי סרק; המלבי״ם על פסוק ט מבאר זאת במפורש כהבחנה בין עצי פרי ובין אילנות שאינם מיועדים לפירות.

פסוק י – חיות, בהמות, רמשים ועופות

הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה[19] רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף[20].

ביאור הפסוק

הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה – כל בעלי החיים שבארץ, ובהם חיות בר ובהמות המוכרות לאדם. רֶמֶשׂ – היצורים הקטנים הרומשים ונעים על פני הקרקע. וְצִפּוֹר כָּנָף – כל העופות בעלי הכנפיים המעופפים בשמים. המשורר אינו מסתפק בחיות הגדולות והחזקות; גם בעל חיים קטן, שקשה להבחין בו, הוא חלק מן העולם המספר את כבוד הבורא. התנועה, המזון, הרבייה ומגוון צורות החיים מעוררים התפעלות והכרת תודה.

בקצרה

בעלי החיים אינם נשפטים לפי מידת תועלתם לאדם בלבד. לכל אחד מהם מקום בתוך הבריאה, וההתבוננות בהם יכולה ללמד את האדם ענווה כלפי עולם שאינו כולו סובב סביבו.

מקורות והרחבות

[19] המלבי״ם על פסוק י מבחין בין החיות והבהמות לבין הרמשים והעופות במסגרת מעבר המזמור מן הצומח אל עולם בעלי החיים.

[20] ביאור הקובץ המצורף מפרש „רמש” כיצור הרומש או זוחל על הארץ, ולעומתו „ציפור כנף” מייצגת את בעלי החיים המעופפים.

כל האנושות נקראת להלל

לאחר הטבע והיצורים שאין להם דיבור אנושי, מגיע תורם של בני האדם – מן המנהיגים ועד הצעירים.

פסוק יא – מלכים, לאומים, שרים ושופטים

מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים[21] שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ[22].

ביאור הפסוק

מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים – מעגל השבח מגיע אל בני האדם, ובראשיתו נזכרים המלכים והעמים. גם מי שמנהיג מדינה ומחזיק בכוח מדיני אינו פטור מהכרה במלכותו של ה׳. שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ – בעלי הסמכות והשופטים המנהלים את חיי הציבור נקראים אף הם להלל את הבורא. כוחם הוא אחריות ולא תחליף למלכותו. בפסוק זה מתחיל שלב שבו ההלל יכול להיאמר בפה אנושי, ולבוא לידי ביטוי גם בהנהגה צודקת.

בקצרה

המלך והשופט אינם ניצבים מעל השירה הכללית, אלא בתוכה. דווקא מי שניתנו לו כוח והשפעה נדרש לזכור שיש ערכים וסמכות הגבוהים ממנו.

מקורות והרחבות

[21] בקובץ המצורף מוצגות שתי אפשרויות: מלכי הארץ והעמים הנתונים תחתיהם, או קריאה למנהיגי העמים. שתי הדרכים שומרות על הכלל שאין מעמד אנושי שמחוץ לשבח.

[22] המלבי״ם על פסוקים יא–יב מפרט את בעלי הממשלה ואת השופטים כשני תחומים של הנהגה אנושית. ההלל כולל את בעלי הסמכות ואת העם כאחד.

פסוק יב – צעירים ומבוגרים – שירה של כל הדורות

בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת[23] זְקֵנִים עִם נְעָרִים[24].

ביאור הפסוק

בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת – בני הנעורים והצעירות נקראים להשתתף בשבח. זְקֵנִים עִם נְעָרִים – גם הזקנים, שמאחוריהם שנים של ניסיון, וגם הילדים והצעירים בראשית דרכם. ההלל אינו מיועד לבני גיל מסוים, לאנשים בעלי מעמד ולאלה שכבר הגיעו לשלמות רוחנית. המילה „עם” מחברת דורות שבדרך כלל חווים את העולם באופן שונה: כולם יכולים לעמוד מול אותו בורא ולהודות לו.

בקצרה

אדם אינו צריך להמתין לגיל מסוים או למעמד מיוחד כדי לדבר עם ה׳. לכל גיל יש דרך משלו להכיר בטוב, וכאשר הדורות מתאחדים בשבח נוצרת קהילה שיש בה מקום לכולם.

מקורות והרחבות

[23] ביאור הקובץ המצורף מדגיש כי מעבר לשרים ולשופטים נקראים להלל גם האנשים הפשוטים, נשים וגברים כאחד.

[24] המלבי״ם על פסוקים יא–יב מבאר את חלוקת קבוצות האדם לזכרים ולנקבות, גדולים וקטנים, כניסוח המקיף את החברה האנושית כולה.

נשגבות ה׳ וקרבת ישראל

ההזמנה העולמית מגיעה לשיאה בהכרה בגדלות ה׳ ובקרבה המיוחדת שהוא מעניק לעמו.

פסוק יג – שמו נשגב, והודו מאיר את כל העולם

יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ[25] הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם[26].

ביאור הפסוק

יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ – לאחר שנמנו כל דרגות הבריאה וכל שכבות החברה, חוזרת הקריאה הכוללת: הכול יכירו בגדולת שמו. כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ – גדולת ה׳ מיוחדת לו בלבד ואינה עומדת להשוואה עם שום כוח נברא. הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – הודו, תפארתו וגדולתו, מתגלים על פני הארץ והשמים. ה׳ נבדל מן הבריאה, אך כבודו ניכר בכל חלקיה. כך מסתיימת תנועת השבח מן השמים אל הארץ ומן הארץ אל כל הנבראים.

בקצרה

המראות המרהיבים ביותר בעולם אינם הבורא עצמו; הם מפנים את תשומת הלב אליו. לכן אפשר להתפעל מן הבריאה בלי לשכוח להודות למי שהעניק לה את יופייה וכוחה.

מקורות והרחבות

[25] המקור המצורף מדגיש שאפילו שמו של ה׳, כלומר אופן התגלותו לבני אדם, נשגב מעבר לכל הנבראים. יש להבחין בין תיאור נשגבות ה׳ ובין יכולת האדם להכירו באמצעות מעשיו.

[26] המלבי״ם על פסוק יג מדגיש את חזרת ההלל מלמטה למעלה: הוד ה׳ מופיע על הארץ ועל השמים, ושבח האדם עולה מתוך העולם הארצי אל מקורו.

פסוק יד – עם קרובו – שיא שירת הבריאה

וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ[27] תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ[28] הַלְלוּיָהּ.

ביאור הפסוק

וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ – ה׳ מרומם את כוחו ואת כבודו של עמו, ומעניק לו עוז ומעמד. „קרן” היא משל לעוצמה ולהתרוממות. תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו – הרמת הקרן נעשית מקור של תהילה ושבח למי שהולכים בדרכו. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ – ישראל נקראים עם קרוב לה׳ בשל הקשר המיוחד והאחריות הנובעת ממנו. לאחר ההלל של הבריאה כולה, המזמור מתמקד בקרבה שבין ה׳ לעמו. הַלְלוּיָהּ – הקריאה שפתחה את המזמור חותמת אותו, והופכת את כל מהלך ההתבוננות לשבח אחד.

בקצרה

שיא השירה הוא האפשרות לקרבה. אין די להתפעל מגדולתו של ה׳ מרחוק; המזמור מזמין את האדם ואת ישראל לחיות מתוך הכרה שהבורא הנשגב מעניק להם קשר, אחריות ותפקיד.

מקורות והרחבות

[27] מצודת ציון על תהילים קמח, יד מבארת ש„קרן” היא לשון שאולה לחוזק ולממשלה. מצודת דוד מפרש שה׳ מרומם את קרן ממשלת עמו ומרבה תהילה לחסידיו.

[28] המלבי״ם על פסוק יד רואה בקרבת ישראל את שיא העלייה הרוחנית של האדם אל הבורא, וכך חותם את מהלך המזמור. ביאור המקור המצורף מציג זאת כקשר בריתי מיוחד לישראל לאחר הקריאה האוניברסלית.

העיקר שצריך לזכור

מזמור קמ״ח מצייר תמונה אחת גדולה: השמים, המלאכים, המאורות, המים, ההרים, העצים, בעלי החיים ובני האדם נקראים כולם להלל את ה׳. ההבדלים בין הגדלים, הכוחות והמקומות אינם מפצלים את הבריאה לעולמות שאין ביניהם קשר. הם דווקא מגלים עד כמה רבגונית חכמת הבורא וכמה עמוק הסדר שקבע בה.

שני יסודות נושאים את המזמור: „כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ” – העולם אינו קיים מעצמו; ו„חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר” – הבריאה מתנהלת במסגרת סדר שנתן לה יוצרה. גם דברים שממלאים אותנו יראה, כמו סערה ושלג, מזכירים שהטבע אינו כוח העומד מעל רצון ה׳. מתוך כך יכולה להתפתח ענווה: האדם איננו מרכז העולם, אך ניתן לו הכוח להבין ולהודות.

הסיום „לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ” מוסיף את ממד הקרבה. ה׳ שגדולתו נשגבת מן השמים אינו מרוחק מאדם המבקש אותו. ישראל נדרשים להפוך את ההכרה בגדולתו לקשר של תורה, תפילה ומעשים. כך שירת העולם איננה רק התפעלות מן היופי אלא קריאה לחיים שיש בהם תודה, אמונה ואחריות.

סיכום מעשי למתפלל

כאשר אומרים מזמור זה בפסוקי דזמרה, כדאי לדמיין לרגע את התנועה המיוחדת שבו: מתחילים במרומי השמים, יורדים אל השמש והכוכבים, ממשיכים אל הים והסערה, אל ההרים והעצים, אל בעלי החיים, ולבסוף מגיעים אל האנשים. כל עצירה קצרה כזאת מרחיבה את הלב ומזכירה שהעולם אינו רק הרקע לחיי האדם – הוא כולו בריאה של ה׳.

בפסוקים „כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ” ו„חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר” אפשר לכוון במיוחד על הטובות שאנו מקבלים בלי לשים לב: האור של הבוקר, הנשימה, זמני היום, הצמחים ובעלי החיים. אין צורך לחפש דווקא מאורע חריג כדי להכיר במתנת החיים. גם הסדר החוזר של הבריאה הוא סיבה להלל.

כאשר מגיעים ל„מַלְכֵי אֶרֶץ” ול„בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת”, כדאי לזכור שגם בתוך הקהילה והמשפחה כל אדם שייך לשירה, ללא הבדל גיל או מעמד. אפשר לקבל על עצמנו מעשה פשוט: להבחין היום בטובה אחת שעד כה הייתה מובנת מאליה, ולהודות עליה בפירוש.

ובפסוק האחרון, „לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ”, חשוב לא להישאר רק מול עולם גדול ומרהיב. אפשר לחשוב על הזכות להיות קרובים לה׳ באמצעות תפילה, לימוד ומעשה טוב. אז גם המתפלל, העומד במקום קטן אחד בתוך עולם עצום, הופך לחלק מן המקהלה הכללית של הבריאה: „הַלְלוּיָהּ”.