טוען תוכן…
לפני שמנסים לעצור את הכעס, צריך ללמוד לזהות אותו כשהוא עדיין קטן.
רוב האנשים שמים לב לכעס רק כשהם כבר צועקים, עונים בחריפות או מרגישים שהם עומדים להתפרץ.
אבל הכעס מתחיל הרבה קודם.
הוא יכול להתחיל במחשבה קטנה:
"עוד פעם הוא עושה לי את זה."
"אי אפשר לסמוך עליו."
"למה אף אחד לא מקשיב לי?"
"נמאס לי."
לפעמים הוא מתחיל בגוף:
הדופק עולה.
הכתפיים מתקשות.
הקול מתחיל להשתנות.
הפנים מתחממות.
הנשימה נעשית קצרה.
לפעמים הוא מתחיל בהתנהגות:
אנחנו מפסיקים להקשיב.
קוטעים.
מדברים מהר יותר.
מתחילים להשתמש במילים קיצוניות.
המטרה בשלב הראשון אינה לעצור את הכעס.
המטרה היא רק להכיר אותו מוקדם יותר.
ככל שהאדם מזהה את הכעס מוקדם יותר, כך נשאר לו יותר מרחב בחירה.
במשך שבוע אל תנסה להיות "לא כועס".
רק תנסה לתפוס את הרגע הראשון שבו אתה מרגיש שמשהו מתחיל לעלות.
בסוף כל אירוע רשום משפט קצר:
"כשאמרו לי שאני שוב מאחר – הרגשתי מיד שהקול שלי עולה."
"הילד לא עשה מה שביקשתי והרגשתי חום בפנים."
"המחשב נתקע ומיד התחלתי ללחוץ שוב ושוב."
"הרגשתי שלא מקשיבים לי והתחלתי לדבר מהר יותר."
מתי היום הכעס התחיל – לפני שדיברתי, בזמן שדיברתי או רק אחרי שכבר הגבתי?
אתה מתחיל לזהות את הכעס לפני ההתפרצות.
לא בהכרח לעצור אותו עדיין.
רק לזהות מוקדם יותר.
כעס הוא פעמים רבות רק השכבה העליונה.
מתחתיו יכולה להיות תחושה אחרת:
פגיעה.
עלבון.
פחד.
עייפות.
חוסר אונים.
תחושת זלזול.
ציפייה שלא התממשה.
לדוגמה:
אני אומר:
"אני כועס שהוא איחר."
אבל אולי מה שאני מרגיש באמת הוא:
"לא מתחשבים בזמן שלי."
או:
"אני מפחד שכל האחריות שוב תיפול עליי."
או:
"אני מרגיש שלא מעריכים את מה שאני עושה."
כאשר האדם מזהה מה באמת כואב לו, הוא מסוגל להגיב בצורה מדויקת יותר.
במקום לתקוף:
"אתה תמיד חסר אחריות!"
אפשר לומר:
"כשהגעת באיחור הרגשתי שאני נשאר להתמודד לבד."
זו כבר שיחה אחרת לגמרי.
בכל פעם שאתה כועס, השלֵם את המשפט:
"אני כועס, אבל מתחת לכעס אני בעצם מרגיש..."
אפשר לבחור:
פגוע.
מאוכזב.
מפחד.
חסר אונים.
לא מוערך.
לחוץ.
עייף.
איזה רגש הסתתר היום מתחת לכעס שלי?
אתה מצליח לתאר את מה שאתה מרגיש בלי להשתמש רק במילה "כועס".
לפעמים האירוע עצמו אינו מה שמבעיר אותנו.
הפרשנות שלנו היא זו שמגבירה את הכעס.
מישהו לא ענה להודעה.
העובדה:
הוא לא ענה.
המחשבה:
"הוא מזלזל בי."
מישהו שכח משהו.
העובדה:
הוא שכח.
המחשבה:
"לא אכפת לו ממני."
מישהו טעה.
המחשבה:
"הוא עושה את זה דווקא."
המחשבה הזאת הופכת אי־נוחות לכעס.
אחרי אירוע של כעס, כתוב שתי שורות:
מה קרה בפועל?
מה אמרתי לעצמי שזה אומר?
לדוגמה:
מה קרה?
"הוא לא החזיר לי תשובה עד הערב."
מה אמרתי לעצמי?
"הוא לא מכבד אותי."
ואז שאל:
האם זו העובדה היחידה האפשרית?
אולי הוא היה עסוק.
אולי שכח.
אולי לא ראה.
איזה משפט פנימי הגדיל היום את הכעס שלי?
אתה מתחיל להבחין בין מה שקרה לבין מה שפירשת שקרה.
לא מספיק לדעת שכדאי להירגע.
צריך ליצור הרגל קבוע.
בחר פעולה אחת שתהפוך ל"בלם" שלך.
לדוגמה:
לשתות מים.
לספור עד עשר.
לקחת שלוש נשימות.
לצאת לחדר אחר.
להגיד:
"אני רוצה לחשוב לפני שאני עונה."
הפעולה עצמה אינה קסם.
המטרה שלה היא לקטוע את הרצף:
כעס → תגובה.
ולהפוך אותו ל:
כעס → עצירה → בחירה → תגובה.
בחר בלם אחד בלבד והשתמש בו במשך שבוע שלם.
לא להחליף כל יום.
לדוגמה:
כל פעם שאני מרגיש שהכעס מגיע ל־5 מתוך 10, אני שותה כוס מים לפני שאני ממשיך לדבר.
האם היה היום רגע אחד שבו עצרתי לפני שעניתי?
אפילו אם עדיין כעסת, נוצרה לפחות פעם אחת הפסקה בין הרגש למילים.
אדם כועס רוצה בדרך כלל לפתור הכול עכשיו.
אבל דווקא אז יכולת החשיבה שלו פחות טובה.
לכן צריך ללמוד לומר:
"זה חשוב מדי מכדי לדבר עליו עכשיו."
זו אינה בריחה.
זו אחריות.
קבע לעצמך כלל:
אם הכעס מעל 7 מתוך 10 – אינני ממשיך את השיחה.
אני אומר:
"אני רוצה לדבר על זה, אבל לא בצורה הזאת. נחזור לזה כשאירגע."
האם הייתה היום שיחה שהיה נכון לדחות במקום להמשיך?
אתה מתחיל לזהות שלא כל שיחה חייבת להסתיים באותו רגע שבו התחילה.
כעס נוטה להפוך מעשה מסוים להגדרה של האדם.
הוא שכח → "אתה חסר אחריות."
היא לא הקשיבה → "לא אכפת לך מאף אחד."
הילד לא סידר → "אתה עצלן."
אבל כאשר תוקפים את האישיות, האדם שמולנו מתחיל להגן על עצמו במקום לטפל בבעיה.
במשך שבוע אסור להשתמש בזמן כעס במשפט:
"אתה כזה..."
במקום זאת השתמש בנוסחה:
"כשקרה , זה גרם ל, ואני מבקש ש___."
לדוגמה:
"כשהכלים נשארו על השולחן, הרגשתי שהעבודה נשארה עליי. אני מבקש שבפעם הבאה תפנה אותם."
האם דיברתי היום על ההתנהגות – או הגדרתי את האדם?
הוויכוחים נעשים ממוקדים יותר ופחות אישיים.
כעס אוהב לאסוף ראיות.
"גם בשבוע שעבר..."
"וגם אצל ההורים שלי..."
"וגם לפני שנה..."
פתאום ויכוח על דבר אחד הופך למשפט על כל מערכת היחסים.
בכל ויכוח השבוע דון רק במקרה הנוכחי.
אם עולה זיכרון ישן, שאל:
האם הוא באמת נחוץ כדי לפתור את מה שקורה עכשיו?
אם לא – השאר אותו בחוץ.
האם היום השתמשתי בעבר כדי לחזק את הכעס בהווה?
פחות ויכוחים הופכים לדיון על "כל מה שהיה אי פעם".
כעס מייצר תלונות:
"למה אתה אף פעם לא..."
"כמה פעמים צריך לומר..."
"אי אפשר ככה..."
אבל תלונה אינה תמיד מסבירה לאדם השני מה אנחנו רוצים.
בכל פעם שאתה עומד להתלונן, נסה להפוך את המשפט לבקשה ברורה.
במקום:
"אתה אף פעם לא מודיע!"
אמור:
"אם אתה מתעכב, אני מבקש שתשלח לי הודעה."
האם אמרתי היום מה אני רוצה שיקרה – או רק מה מפריע לי?
האדם שמולך יודע יותר בבירור מה אתה מבקש ממנו.
עבודת הכעס אינה נמדדת רק במספר הפעמים שלא כעסנו.
גם למה שקורה אחרי הכישלון יש חשיבות.
אם התפרצנו, אפשר להשאיר את הפגיעה ימים.
ואפשר לחזור מהר.
אם דיברת שלא כראוי, נסה לתקן באותו יום.
נוסחה פשוטה:
"הנושא עדיין מפריע לי, אבל הדרך שבה דיברתי לא הייתה נכונה. אני מצטער."
כך לא מבטלים את הבעיה, אבל לוקחים אחריות על צורת התגובה.
האם יש אדם שאני צריך לתקן מולו משהו לפני שהיום מסתיים?
הזמן שבין הטעות לתיקון מתקצר.
יש כעסים שאפשר למנוע עוד לפני שהם מתחילים.
אם אתה יודע שאתה קצר רוח בבוקר – אל תקבע שיחות מורכבות באותו זמן.
אם אתה נהיה עצבני כשאתה רעב – דאג לאכול לפני סידורים ארוכים.
אם אתה לחוץ כאשר אתה יוצא מאוחר – צא מוקדם יותר.
בחר השבוע טריגר אחד שניתן למנוע מראש.
כתוב:
"אני נוטה לכעוס כאשר..."
ומתחת:
"השבוע אני משנה מראש את..."
לדוגמה:
"אני נוטה לכעוס כשאני ממהר בבוקר."
"השבוע אני מכין בגדים וציוד בערב."
איזה כעס היום יכולתי למנוע מראש?
אתה מגלה שעבודת המידות אינה רק תגובה נכונה יותר – אלא גם יצירת תנאים טובים יותר.
