איסור שמיעת לשון הרע

לא זו בלבד שדיבור לשון הרע הוא מעשה ירוד שאינו הולם את צלם האלוקים שבו נברא האדם, אלא שכך הדבר גם לגבי שמיעת לשון הרע מפי מישהו אחר. מקור האיסור לשמוע לשון הרע בפסוק "לא תשא שמע שווא" )שמות כ"ג א'(. על פי החפץ חיים עצם תשומת הלב לדברי לשון הרע בשעת האמרם - גם מבלי לקבל אותם - היא עבירה על האיסור "לא תשא שמע שוא" כי יש בזה משום הענקת מידה מסוימת של אמון לדברים שנאמרו.

כשם שאסור לאדם להציג את חסרונותיו של הזולת כנושא לדיבורו, כך גם אין למקד את תשומת הלב בדברי גנאי המסופרים מפי אחרים.

כשם שאסור לגרום נזק לזולת באמצעות הדיבור, כך גם אין להטות אוזן ולשמוע מפי אחרים דיבורים הטומנים בחובם נזק אפשרי.

בקצרה, אסור לשמוע לשון הרע הנאמר על ידי סיפור גנות או על ידי דיבורים מזיקים אחרים. שמיעת לשון הרע, אפילו כשלא מאמינים לדברים, היא עבירה על איסור מדאורייתא .