אסור להשתמש לאורה | לא כל דבר יקר חייב להיות שימושי
10.10.2026דבר תורהזמן קריאה · 4 דקות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורהזמן קריאה משוער: 10-8 דקות
זמן קריאה משוער: 6-5 דקות
יש הלכה מיוחדת בנרות חנוכה: אסור להשתמש לאורם. לא קוראים לידם, לא סופרים כסף בעזרתם, ולא עושים בהם שימוש רגיל. אנחנו אומרים זאת גם ב„הנרות הללו”: „ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד”.
וזו הלכה שמעלה שאלה מסקרנת: למה דווקא כאן אסור ליהנות מן האור? הרי בדרך כלל אור נועד בדיוק בשביל זה — להאיר כדי שנוכל להשתמש בו.
התשובה ההלכתית היא שנרות חנוכה הם נרות של מצווה, וצריך שיהיה ניכר שהם הודלקו לשם המצווה ולא לצורך פרטי. אבל דווקא מכאן נפתח רעיון עמוק מאוד: יש דברים שהדרך לכבד אותם היא לא להשתמש בהם.
כלומר, יש דברים שאם נהפוך אותם מיד לכלי לצורך שלנו, נפספס את הערך האמיתי שלהם.
נר חנוכה לא אומר לאדם: „קח את האור הזה ותפיק ממנו משהו”. הוא אומר: עצור. תסתכל. תזכור.
וזה הפוך כמעט מההרגל שלנו.
אנחנו חיים בעולם שמרגיל אותנו לשאול על כל דבר: מה יוצא לי מזה? למה זה מועיל? איך זה מקדם אותי? כמה זמן זה חוסך? איזו תוצאה זה נותן? אפילו דברים יקרים מאוד עלולים להימדד רק לפי מידת השימושיות שלהם.
אבל חנוכה מציב מולנו אור ואומר: הפעם לא משתמשים.
למה? כי אם תהפוך גם את האור הזה לכלי, תפספס את מה שהוא בא לומר.
הנר נועד לפרסם את הנס, להזכיר את הישועה, לעורר הכרת הטוב. ואם מיד נשתמש בו לקריאה או לעבודה, הוא יהפוך מעדות לנס לעוד מנורה שימושית. לכן ההלכה שומרת על הגבול: האור הזה הוא לא בשבילך במובן הרגיל. אתה לא מנצל אותו. אתה עומד מולו.
מכאן אפשר ללמוד משהו גדול על החיים. יש דברים שהערך שלהם אינו במה שאנחנו מפיקים מהם, אלא בעצם הקשר איתם.
ילד, למשל, אינו „פרויקט”. אם כל זמן איתו נמדד רק לפי מה הוא למד, במה התקדם ואיזו תוצאה חינוכית יצאה מהמפגש, משהו בקשר הולך לאיבוד. לפעמים הילד צריך פשוט להרגיש שאבא או אמא רוצים להיות איתו גם בלי מטרה נוספת.
אותו דבר בזוגיות. אם כל שיחה נועדה לפתור בעיה, לתאם משימות או להספיק משהו, נשכח לפעמים שיש ערך גם בעצם הישיבה יחד. לא כל קשר צריך כל הזמן לייצר תוצאה.
וגם בעבודת ה׳. אדם יכול להגיע לתפילה ולמדוד אותה מיד: האם הרגשתי? האם התקדמתי? האם יצא לי משהו מזה? אבל תפילה איננה רק כלי להשגת תחושה. לימוד תורה איננו רק דרך להגיע לידע. יש ערך בעצם העמידה לפני ה׳ ובעצם העיסוק בתורה.
וזה בדיוק מה שנר חנוכה מלמד. לא כל אור נועד לשימוש. יש אור שנועד להזכיר לך מול מה אתה עומד.
יש כאן גם עומק במושג קדושה. דבר קדוש הוא דבר שלא משתמשים בו בכל צורה שרוצים. יש לו גבולות. דווקא האיסור להשתמש בו אומר: זה לא עוד חפץ רגיל שעומד לרשותי.
וזה נכון לא רק לחפצים של מצווה, אלא גם לאופן שבו אנחנו מתייחסים לדברים היקרים בחיינו. ברגע שהכול הופך לכלי, אנחנו מתחילים למדוד גם אנשים לפי התועלת שלהם, זמן לפי ההספק שלו, קשר לפי התוצאה שלו, ואפילו רוחניות לפי התחושה שהיא נותנת.
חנוכה עוצר אותנו בדיוק במקום הזה.
הוא אומר: יש רגעים שבהם צריך להיות מסוגלים פשוט לראות.
לראות את הנרות בלי לעשות איתם משהו. לראות אדם שאנחנו אוהבים בלי לבקש ממנו משהו. להיות עם ילד בלי לנצל את הזמן לעוד שיעור. לשבת בסעודת שבת בלי לבדוק כל רגע מה עוד צריך להספיק. לפתוח ספר וללמוד גם אם אין מבחן בסוף.
יש דברים שהערך שלהם מתחיל דווקא כשהם מפסיקים להיות אמצעי.
וזו אולי הסיבה שהנוסח „אלא לראותם בלבד” כל כך חזק. הוא לא אומר שהנרות חסרי שימוש. להפך. יש להם תפקיד גדול מאוד, אבל התפקיד שלהם אינו שימושי במובן הרגיל. הם נועדו לעצב זיכרון, הכרה, קדושה.
לפעמים הדבר הכי משמעותי שאדם יכול לעשות הוא לא „להשתמש”, אלא להיות נוכח.
ומכאן אפשר לקחת שאלה פשוטה לחיים: איזה דבר יקר בחיים שלי הפכתי בטעות רק לכלי?
אולי זמן עם המשפחה הפך לרשימת משימות. אולי תפילה הפכה רק לבקשות. אולי לימוד הפך רק למדידת הספק. אולי קשר עם אדם קרוב נשפט רק לפי כמה הוא מועיל לי.
נרות חנוכה מזכירים שיש ערכים שצריך להחזיר להם את המקום שלהם.
המסר לחיים: ההלכה שאוסרת להשתמש באור נרות חנוכה מלמדת שלא כל דבר יקר נועד לשרת אותנו. יש דברים שהכבוד שלהם הוא דווקא בכך שאנחנו עוצרים מולם ולא הופכים אותם מיד לכלי. לפעמים הדרך לראות באמת מה יקר לנו היא להפסיק לשאול מה אנחנו מרוויחים ממנו.
מקור מרכזי: שבת כא–כב ע״א בסוגיית השימוש בנרות חנוכה. שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרע״ג סעיף א, שאסור להשתמש בנרות חנוכה אפילו בתשמיש קל, כדי שיהיה ניכר שהם נרות של מצווה.