אפילו סלע יכול להשתנות

בפרשתנו אנו נתקלים במושג חוקה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". רבים מהמפרשים דנים במשמעותו, וידועים במיוחד דברי רש"י (במדבר יט, ב): לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל לוֹמַר: "מָה הַמִּצְוָה הַזֹּאת? וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ?" לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ "חֻקָּה" – גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ.

וכפי שמפרש התרגום: "דא גזירת אורייתא דפקיד ה'". כלומר, "חוקה" מבטאת דבר החקוק בסלע, שאינו ניתן לשינוי או להרהר אחריו.

המוות הוא הביטוי החריף ביותר לכך שבעולמנו הכול משתנה ומתחלף, ושום דבר איננו יציב, כיוון שהוא מערער את ביטחונו של האדם בעצם קיומו וקיום קרוביו. בתוך עולם כזה יש צורך בדבר יציב וחזק שעליו ניתן להישען, וזוהי "חֻקַּת הַתּוֹרָה" – אותו חוק אלוקי, על-אנושי, נצחי, שלא ישתנה לעולם. הקשר לחוק האלוקי הוא הקשר ליציבות, לסלע הקיום. זו היכולת להיות שייך לעולם גדול מאיתנו בהרבה, לעולמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא היה הווה ויהיה. היציבות הזאת היא הנותנת לנו כוח וקיום.

בפרשתנו אנו נתקלים בעוד סלע אטום, שבמבט ראשוני נראה שגם הוא אינו יכול להשתנות. הקב"ה אומר למשה רבנו (במדבר כ, ח): "קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם – וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם".

משה מצווה להראות שהסלע יכול להשתנות, שהעוצמה האדירה החומרית היא ברת שינוי, שהכוח הרוחני של הדיבור יכול לבקוע את הסלע ולהוציא ממנו את המים של הסלע – "וְנָתַן מֵימָיו". גם דבר שנראה כסלע מוצק ודומם מכיל בתוכו חיים וחיוניות.

אלא שמשה רבנו לא מקיים את דבר ה': "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם".

ועל כך מגיעה תגובה אלוקית חריפה מאוד: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.

התגובה האלוקית מעוררת שאלות: מה הקשר בין ההכאה בסלע לאי הכניסה לארץ? מדוע התגובה האלוקית מדברת על חוסר אמונה?

נראה לומר שלפני הכניסה לארץ, רצה הקב"ה להראות לישראל שכל המציאות החומרית ניתנת לשינוי, שגם סלעים יכולים להוציא מים. ואולי, כפי שאמרו רבים, יש כאן רמז שגם מאנשים קשים ואטומים כביכול, אפשר להוציא כוחות אדירים באמצעות דיבור וחינוך.

משה רבנו לא האמין מספיק ביכולת לשנות, ולכן אמר: "שמעו נא המורים" ופנה אל העם בדיבור קשה ולא בשכנוע, וגם בסלע הוא היכה. תגובה זו של משה היא הפך העבודה הנדרשת בארץ ישראל, שבה אנו נדרשים לעבודת קידוש החומר, ולא לשבירתו על ידי ההכאה בו. על כן נגזר עליו שלא להיכנס לארץ.

בתחילת הפרשה אנו פוגשים את הדבר שבאמת חקוק בסלע, את החוק האלוקי שלא ישתנה לעולם: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א טו, כט), ובסופה אנו פוגשים את מה שביכולתו להשתנות, גם אם למראית עין נראה אחרת.