טוען תוכן…
המילה "ברוך" פירושה שהקב"ה הוא מקור הברכות. כך מבואר באבודרהם ובסידור יעבץ, ש"ברוך" הוא שם תואר המורה על היותו יתברך מקור הברכות, כשם ש"רחום" מורה על היותו מקור הרחמים (אבודרהם, עמ' לג; סידור יעבץ, סולם בית אל אות ב, עמ' כב).
בביאור מהות הברכה להקב"ה מצינו בדברי רבותינו שתי בחינות מרכזיות.
הרשב"א מבאר שענין הברכה הוא
כעין זה מבואר בספר החינוך, שהברכה אינה באה להוסיף דבר לקב"ה, אלא לעורר את האדם להכיר בכך שכל הטובות כלולות בו, והוא המלך שעל ידו הן מגיעות לכל אשר יחפוץ (ספר החינוך, מצוה תל).
נמצא שהברכה מחנכת את האדם להכיר במקור הטוב ולהודות להקב"ה על השפע שהוא מקבל ממנו.
עוד מבואר בדברי רבותינו, שהברכה שאנו מברכים אינה לצורך הקב"ה, שהרי אינו חסר דבר ואינו זקוק לברכותינו. התועלת היא עבורנו – על ידי הברכה אנו זוכים לברכותיו (אבודרהם, עמ' לג; ספר החינוך, מצוה תל).
האבודרהם מבאר על כך את מאמר חז"ל "כל המברך מתברך", ורבנו בחיי כתב שהברכות הן "צורך הדיוט", כלומר צורך האדם. כאשר האדם מברך על מה שנהנה, הוא מעיד שהקב"ה הוא המשגיח עליו ומספק לו את צרכיו, ובזכות הכרה זו השפע והברכה נמשכים לעולם (אבודרהם, עמ' לג; רבנו בחיי, דברים ח, י, על דרך הפשט).
הרשב"א והמבי"ט מוסיפים שהקב"ה קבע בחכמתו שעל ידי תפילותיהם וברכותיהם של ישראל יתרבה טובו למברכים, ונמצא שהברכה היא חלק מהדרך שבה השפע האלוקי יורד לעולם (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ; המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה פרק כ).
לצד פירוש הברכה כלשון הודאה, מצינו ברבותינו ביאור נוסף: "ברוך" הוא לשון תוספת וריבוי (הרשב"א, ביאורי אגדות לברכות ז, א).
כך מבאר הרשב"א, שהברכה היא מלשון "וברך את לחמך" – תוספת וריבוי. רבנו בחיי מבאר על דרך הקבלה שהברכה אינה רק הודאה ואף אינה רק צורך האדם, אלא עניינה תוספת וריבוי של שפע רוחני (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נא; רבנו בחיי, דברים ח, י, על דרך הקבלה).
גם נפש החיים מדגיש ש"ברוך" אינו רק לשון שבח, אלא עניינו תוספת וריבוי של השפעה בעולם. על ידי הברכות והתפילות אנו מתקנים ומכינים את העולמות לקבל את השפע והקדושה העליונים, ומתוך כך הברכה נמשכת גם על עם ישראל (נפש החיים, שער ב פרקים ב, ד).
לפי שתי הבחינות הללו, משמעות "ברוך" היא שהקב"ה הוא מקור הברכות: מצד אחד אנו מודים ומכירים שהוא מקור כל הטוב, ומצד שני הברכה היא הדרך שבה השפע והטוב נמשכים ממקורם לעולם.
אתה | לעמוד לפני ה' כנוכח
המילה "אתה" מלמדת על לשון נוכח – כאדם המדבר עם מי שעומד לפניו.
בסידור אוצר התפילות מבואר שכאשר האדם אומר "ברוך אתה", עליו לכוון בלבו שהקב"ה נמצא כנגדו, רואה את מעשיו ויודע את מחשבותיו, ולצייר לעצמו כאילו הוא עומד פנים אל פנים לפני מלך. הכרה זו מביאה את האדם לידי מורא, חרדה וריכוז בתפילתו (אוצר התפילות, עמ' כג; בשם ספר חסידים).
הרשב"א מבאר שבנוסח הברכות משתקפות שתי יסודות באמונה: מחד גיסא, הקב"ה נמצא ומנהיג את העולם, ומאידך גיסא, עצמותו ומהותו אינן מושגות לנו.
כלומר: הקב"ה נגלה מצד פעולותיו, אך נסתר מצד עצמותו.
לכן בחלק הראשון של הברכה אומרים "ברוך אתה" – בלשון נוכח, המבטאת את ההכרה שהקב"ה נמצא ופועל עמנו; ואילו בהמשך הברכה מופיעה לשון נסתר, כדי ללמד שאף על פי שאנו מכירים במציאותו ובהנהגתו, עצמותו אינה מושגת לנו (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נב; אוצר התפילות עמ' כג).
בתפילת שמונה עשרה מצינו דבר מיוחד: הברכות נאמרות בלשון נוכח – "אתה גבור", "אתה קדוש", "אתה חונן", "מודים אנחנו לך" וכדומה.
המבי"ט מבאר שהדבר נובע ממהותה של תפילת שמונה עשרה: האדם עומד כמי שמדבר לפני השכינה ממש, פנים אל פנים. לכן כל תפילת שמונה עשרה בנויה בלשון נוכח (המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה פרק ה).
לעומת זאת, בברכות אחרות, כגון ברכות המצוות, נשמר המעבר בין לשון נוכח ללשון נסתר, כדי לבטא את שתי הבחינות – הקב"ה נגלה מצד הנהגתו, אך נסתר מצד עצמותו (המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה פרק ה).
הוי"ה – היה, הווה ויהיה
בשם הוי"ה אנו נדרשים לכוון שתי בחינות.
הטור והשולחן ערוך מבארים שכאשר מזכירים את שם הוי"ה, יש לכוון בפירוש הקריאה – "אדנות", שהוא אדון הכל, ובפירוש הכתיבה – שם הוי"ה, המורה על היותו היה, הווה ויהיה. היינו, שם הוי"ה מבטא את מציאותו הנצחית של הקב"ה ואת היותו מקור ההוויה כולה (טור ושולחן ערוך, או"ח סי' ה).
חז"ל מבארים שבעולם הזה שם הוי"ה נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, ואילו לעתיד לבוא יהיה השם נקרא ככתיבתו (פסחים נ, א).
הצל"ח והמהרש"א מבארים שבעולם הזה אין גילוי מלא של מידת הרחמים, שכן הנהגת העולם כוללת גם את מידת הדין. לכן השם נכתב בשם הוי"ה, המורה על מידת הרחמים וההטבה, אך נקרא "אדנות", המבטא את הנהגת ה' בעולם כפי שהיא נגלית לנו.
לעתיד לבוא יתברר לעיני הכל שכל הנהגת ה' – גם מה שנראה לנו כדין – הייתה למעשה חלק מהטבה שלמה, ואז יהיה גילוי מלא של שם הוי"ה (צל"ח, פסחים נ, א; מהרש"א, קידושין עא, א; ביאור הגר"א, חידושי אגדות ברכות ס, א).
למעשה, מבואר בדברי הפוסקים שהכוונה הבסיסית בשם הוי"ה היא בפירוש הקריאה – אדנות, ובקריאת שמע יש לכוון בנוסף גם את משמעות הכתיבה – שהיה, הווה ויהיה (ביאור הגר"א; משנה ברורה, סי' ה ס"ק ג; טור ושולחן ערוך, או"ח סי' ה).
הוי"ה ואלקים – הנסתר והנגלה
הגר"א מבאר ששני השמות הוי"ה ואלקים כוללים יסוד מרכזי בהבנת הנהגת ה': הקב"ה נסתר מצד עצמו ונגלה מצד מעשיו.
שם הוי"ה מורה על עצמותו יתברך, ואילו שם אלקים מורה על השגחתו והנהגתו את הבריאה.
לכן בתורה אנו מוצאים את שם אלקים בפרשת בראשית, המתארת את בריאת העולם והנהגתו, בעוד שם הוי"ה מבטא את הבחינה של הקב"ה מצד עצמו (הגר"א, אדרת אליהו, דברים א, ו; סידור הגר"א, עמ' כב).
נפש החיים מבאר שכל הכוחות הקיימים בבריאה מקבלים את כוחם וחיותם מהקב"ה בכל רגע. דיבורו ומאמרו של הקב"ה אינם רק פעולה שהתרחשה בעבר, אלא הם מקור החיות המקיים את הבריאה בכל רגע ורגע.
לכן שם אלקים מבטא את הקב"ה כבעל כל הכוחות, המעניק לכל דבר את כוחו וחיותו ומנהיג אותו כרצונו.
לעתיד לבוא תזדכך השגת האדם, והוא יראה באופן ברור כיצד דבר ה' הוא שמחיה ומקיים את כל הבריאה (נפש החיים, שער ג פרקים י–יא; הגר"א, אדרת אליהו, בראשית א, א).
אף שאנו מבחינים בין שם הוי"ה לשם אלקים, אין כאן חלילה שתי הנהגות או שתי רשויות. "הוי"ה הוא האלקים" – הכל אחד.
מצד השגתנו והאופן שבו הנהגת ה' מתגלה לנו, אנו מכנים אותו "אלקים"; אך מצד עצמותו יתברך – הכל בחינת הוי"ה.
זהו גם יסוד הכוונה בפסוק הראשון של קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – הקב"ה הוא מקור כל הכוחות והחיות של הבריאה, ואף על פי שיש בעולם כוחות וברואים רבים, כולם בטלים ואינם חוצצים כלל כנגד אחדותו הפשוטה (נפש החיים, שער ג פרק יא).
אלקים – בעל כל הכוחות
הטור והשולחן ערוך מבארים שבשם "אלקים" יש לכוון שהקב"ה הוא תקיף ובעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם, בעליונים ובתחתונים.
(טור ושולחן ערוך, או"ח סי' ה)
המילה "אל" קשורה לכוח ולחוזק, ומכאן משמעות השם אלקים – הקב"ה הוא כוח הכוחות כולם, וכל הכוחות הקיימים בעולם מקורם בו ותלויים בו.
(טור ושולחן ערוך, או"ח סי' ה; נפש החיים, שער א פרק ב)
הרמב"ן מבאר ש"אלקים" עניינו בעל הכוחות כולם, והגר"א מוסיף שהקב"ה הוא זה שנותן לכל אחד מן הנבראים את כוחו המיוחד.
(רמב"ן, בראשית א, א; הגר"א, אדרת אליהו, בראשית א, א)
נמצא שכאשר האדם מזכיר "אלקים", עליו לזכור שהכוח אינו עומד בפני עצמו: כל כוח שבעולם נובע מהקב"ה ומתקיים מכוחו.
(עלת תמיד, פרק ה; נפש החיים, שער א פרק ב)
אלקינו – האלוקים המשגיח עלינו
המילה "אלקינו" מוסיפה על משמעות "אלקים" נקודה מיוחדת: הקב"ה אינו רק בעל כל הכוחות ומנהיג כל העולם, אלא הוא אלקינו – משגיח עלינו בהשגחה פרטית.
כך מבואר בנפש החיים ובדברי הגר"א: הקב"ה הוא בעל הכוחות כולם, מקור חיותנו וחיות כל הבריאה, והוא משגיח על עם ישראל בפרטות, ובמקביל משגיח על כל העולם כולו ומנהיגו.
(נפש החיים, שער ג פרק יא; הגר"א, אדרת אליהו, דברים א, ו; סידור הגר"א, עמ' כב)
חז"ל דרשו את "ה' אלקינו" שבפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שאף על פי שכבר נאמר "ה' אחד", הוזכר "אלקינו" כדי ללמד שהקב"ה ייחד את שמו על ישראל ביותר.
דבר זה מבטא את הקשר המיוחד שבין הקב"ה לעמו ואת אהבתו לישראל.
(מכילתא, פרשת משפטים; ילקוט שמעוני, רמז תתלג)
בספר הארת התפילה מבואר יסוד נוסף: אף שאין הקב"ה מייחד את שמו על הצדיקים הפרטיים בחייהם, הוא מייחד את שמו על כלל ישראל.
הטעם לכך הוא שבכל יהודי קיימת נקודה פנימית של שלמות, ובמבט על כלל ישראל – שהם כגוף אחד – ישנה בחינה של כלל שאינו מופקע מן הקדושה. לכן ניתן לומר "אלקינו", שהקב"ה מייחד את שמו על כלל ישראל.
(הארת התפילה; רש"י, בראשית כח, יג; סידור הגר"א, שיח יצחק)
כאשר אנו אומרים "ברוך אתה ה' אלקינו", אנו מבטאים כמה יסודות עמוקים באמונה ובתפילה:
"ברוך" – הקב"ה הוא מקור כל הברכות, וכל הטוב מגיע ממנו; והברכה שאנו מברכים היא גם הדרך לזכות ולהמשיך את ברכתו.
(אבודרהם, עמ' לג; ספר החינוך, מצוה תל; שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ; נפש החיים, שער ב פרקים ב, ד)
"אתה" – הקב"ה עומד כנגדנו, ואנו מדברים לפניו כמי שעומד לפני המלך.
(אוצר התפילות, עמ' כג; המבי"ט, בית אלקים, שער התפילה פרק ה)
"הוי"ה" – הקב"ה הוא היה, הווה ויהיה, ומורה על עצמותו ומציאותו הנצחית.
(טור ושולחן ערוך, או"ח סי' ה)
"אלקים" – הוא בעל כל הכוחות ומנהיג את כל הבריאה.
(טור ושולחן ערוך, או"ח סי' ה; רמב"ן, בראשית א, א; נפש החיים, שער א פרק ב)
"אלקינו" – הוא אלקינו, המשגיח עלינו בפרטות ומייחד את שמו על כלל ישראל.
(הגר"א, אדרת אליהו, דברים א, ו; מכילתא, פרשת משפטים; ילקוט שמעוני, רמז תתלג)
כך הופכת פתיחת הברכה כולה להצהרה של אמונה: הקב"ה הוא מקור הברכה, עומד כנגדנו ושומע אותנו, הוא מקור ההוויה כולה, בעל כל הכוחות ומנהיג הבריאה, והוא משגיח עלינו ומייחד את שמו על עמו ישראל.
