פסוקים מוכרים אלה מתארים את מצוות התשובה. קיימת מחלוקת מפורסמת האם מצוות התשובה נכללת במניין תרי"ג מצוות או שאינה נחשבת מצווה בפני עצמה. שורש המחלוקת נעוץ בהבנת הפסוקים החותמים את פרשת התשובה (שם, יא–יד):
באופן פשוט ניתן להבין שכאשר התורה אומרת "הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", היא מתייחסת למצוות התשובה שבה עסקה התורה בפסוקים שלפני כן. כך גם מסביר הרמב"ן (שם):
"וטעם כי המצוה הזאת. על כל התורה כולה והנכון כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום' אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן… וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות."
אם כן, הרמב"ן סובר שהתשובה היא אכן מצווה בפני עצמה ונכללת בין שאר תרי"ג המצוות, וכך סובר גם רבינו יונה.
לעומתם, הרמב"ם אינו מונה את התשובה כחלק מתרי"ג המצוות. וכך מתאר הרמב"ם את תהליך התשובה:
"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא… וידוי זה מצות עשה" (משנה תורה, הלכות תשובה א, א).
לפי הרמב"ם, הווידוי הוא המצווה, ואילו התשובה עצמה אינה נחשבת למצווה. בדומה לרמב"ם, מביא בעל ספר החינוך דברים דומים (מצווה שסד):
"שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו ענין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כן וכן, כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו... משרשי המצוה, לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהיה מכשול נכשל בו."
העניין בווידוי, לפי ספר החינוך, הוא ההוצאה של המחשבה אל המעשה, אל הדיבור. אדם יכול לחשוב מחשבות ולחזור בתשובה בלבו; לומר לעצמו בלב שהוא מתחרט. אך כאשר האדם מוציא את הדברים החוצה באמצעות הדיבור, הדבר נותן משמעות חזקה יותר למחשבותיו.
האמירה הזאת מבטאת את אמונתו של האדם בכך שיש השגחה פרטית, ושהקב"ה יודע שהוא חטא. כאשר האדם אומר את הדברים בפיו, הם מחייבים אותו יותר וגורמים לו להיזהר יותר בהמשך.
לפי הרמב"ן, שאומר שהמצווה המוזכרת בפסוקים היא מצוות התשובה, יש להקשות: הרי נאמר "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". אם הכוונה היא באמת למצוות התשובה, סדר הפסוק היה צריך להיות הפוך – להקדים את הלב לפה, וכך היה ראוי לומר: "בלבבך ובפיך לעשותו". שהרי תהליך התשובה מתחיל בלב: יש חרטה על החטא, הרהור תשובה וקבלה בלב, ורק לאחר כל זאת ניתן לומר את הווידוי בפה.
מהות הווידוי
לפי הרמב"ם, שאינו מונה את התשובה כאחת המצוות, יש להבין למה התורה התכוונה באומרה "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".
ניתן לומר, כמו הפירוש הראשון שהביא הרמב"ן בדבריו, שמדובר כאן על כל התורה כולה. התורה היא היא המצווה אשר ציווה ה' את ישראל, ועליה מתאים לומר "בפיך ובלבבך", שהרי את התורה אנו צריכים לקיים גם בפה וגם בלב: הפה הוא הצד המעשי של קיום המצוות, והלב הוא האמונה שלנו בתורה ובשורשי המצוות.
אף שנראה שדעת הרמב"ם מתאימה יותר לפסוקים, על עצם דבריו עדיין קשה. הרמב"ם, כאמור, מציין שהמצווה היא הווידוי ולא התשובה. אולם אם נקרא את לשונו כאשר הוא מתאר מהו הווידוי, נגלה דבר אחר:
"כיצד מתודין? אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח" (הלכות תשובה א, א).
הווידוי, על פי הרמב"ם, הוא למעשה החזרה בתשובה! הרי בווידוי הזה שמזכיר הרמב"ם מתחרט האדם על העבר, מבקש מחילה ומקבל על עצמו לעתיד שלא יחזור על כך. אם כן, קשה מאוד לומר שלפי הרמב"ם התשובה אינה מצווה אלא רק הווידוי נחשב למצווה, שהרי ברור שבתוך הווידוי כולל הרמב"ם את כל תהליך התשובה.
החזרה בתשובה היא ערך בסיסי בחיינו כאנשים מאמינים. כך עולה מן הפסוק המפורסם:
עצם העובדה שהקב"ה נותן לנו את האפשרות לחזור בתשובה מעניקה לנו את היכולת והכוח לעבוד אותו. שהרי אילו האדם לא היה יכול לחזור בתשובה, ועל כל חטא שהיה מבצע היה יודע שאין דרך חזרה, הוא היה מפסיק להתאמץ והיה משליך מעליו את עבודת ה', שהרי הדרך כבר אבודה בשבילו ולא ניתן לו לתקן את אשר עשה. יסוד התשובה הוא זה שמביא אותנו לידי יראת שמיים.
וזה בדיוק מה שאומר הרמב"ם: הווידוי הוא המצווה ולא התשובה, מפני שעל התשובה לא צריך לצוות. היא חלק מהותי מאיתנו; היא הדבר שבזכותו אנו יכולים לעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו. היא היסוד. לכן אנו מצווים רק על הווידוי – להוציא את תהליך התשובה שאנחנו עוברים החוצה.
אך לפי רש"י, הווידוי הוא שונה לגמרי. הגמרא במסכת יומא (לו, ב) אומרת:
"כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי… דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עונות – אלו הזדונות… פשעים – אלו המרדים… לכל חטאתם – אלו השגגות... ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות? אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי."
חכמים אומרים שיש להקדים בווידוי את השגגות לזדונות, ורש"י מסביר שם שאם היו מקדימים את הזדונות לשגגות, והיו הזדונות נמחלים לו, ברור שגם על השגגות ימחלו לו.
ולפי דבריו של רש"י ניתן להבין שכל עניינו של הווידוי הוא בקשת מחילה על חטאי העבר בלבד. אין כאן תשובה מלאה בכל גדריה, אין כאן חרטה וקבלה לעתיד, אלא רק בקשת מחילה.
לכאורה, יש כאן מחלוקת בין רש"י לרמב"ם לגבי מהותו ותוכנו של הווידוי: האם באמירת הווידוי אנו מתכוונים גם על החרטה על העבר והקבלה לעתיד, כפי שאומר הרמב"ם, או שמא תפקידו של הווידוי הוא בקשת סליחה בלבד, כפי שיוצא מדברי רש"י? ומכאן עולה נפקא מינה נוספת – האם מצוות התשובה קיימת בכלל?
שוב יום אחד לפני מיתתך
הגמרא במסכת שבת (קנג, א) מביאה את דבריו של רבי אליעזר:
"רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? – אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים."
חלה עלינו מצווה בכל יום ויום ובכל רגע ורגע לחזור בתשובה. החזרה בתשובה אינה שייכת רק לימים הנוראים. עלינו לחיות את כל חיינו בתודעה של תשובה, מפני שאיננו יודעים מתי נמות, חס ושלום, ודבר זה דורש מאיתנו חזרה בתשובה מתמדת.
כך גם הרמב"ן מדריך את בנו באיגרת הרמב"ן: "תפשפש במעשיך בוקר וערב, ובזה יהיו כל ימיך בתשובה".
הפירוש הזה הוא פירוש מעשי, שמסביר שהאדם צריך לחזור בתשובה בכל רגע ורגע בגלל החשש שמא זהו יומו האחרון. אבל ניתן לתת לחשיבות התשובה בכל יום ויום משמעויות נוספות ועמוקות יותר.
לדוגמה, אם נלך לפי הרמב"ן ונאמר שבאמת יש מצווה של חזרה בתשובה, ואף ראינו שלפי הרמב"ם מצוות התשובה קיימת ונכללת היא בתוך מצוות הווידוי, הרי שאם אדם לא חזר בתשובה, הוא ביטל מצוות עשה, וזה דבר חמור ביותר.
עניין נוסף הוא שאם הקב"ה נתן לאדם את ההזדמנות לחזור בתשובה ואין הוא מנצל אותה – אין לך מרידה גדולה מזו. אדם שאינו חוזר בתשובה כאילו אומר שלא אכפת לו מהמצב שבו הוא נמצא. הוא חטא, ולא אכפת לו מן החטא, ואם כן, החטא מקבל עוצמה הרבה יותר גדולה.
שהרי אם אדם, חס ושלום, חטא, ואם הוא מתחרט על כך, החרטה מביאה לידי ביטוי את ההבנה שיש השגחה פרטית בעולם, ושהוא מבין שהוא צריך לתת דין וחשבון לפני הקב"ה. החרטה הזאת היא למעשה ביטוי לאמונה בריבונו של עולם.
אך אם האדם נשאר לעמוד בחטאו, אינו מנסה לחזור בתשובה ואין בו חרטה על מעשיו, הוא למעשה עומד מול הקב"ה ואומר לו: "לא אכפת לי ממך". בכך הוא מעצים את החטא ופותח במרד מול ריבונו של עולם.
לצאת מטמטום הלב
עניין נוסף נובע ממושג המופיע במסכת אבות: "מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה" (אבות ד, ב).
כאשר אדם עושה עבירה, ניתן להתייחס למעשהו כאל דבר מקומי: הוא נכשל בנקודה מסוימת. אך אם אדם נמצא במצב של עבירה ואינו מתחרט על כך, הסיכוי שהוא ייגרר לעבירה נוספת גדול מאוד, מפני שאותו אדם נמצא במציאות רוחנית רחוקה מהקב"ה. העבירה מרחיקה אותו מן הקדושה.
ומהצד השני – "מצווה גוררת מצווה". עלינו להתעסק במצווה ממש ולהתכוון בה, לא לבצעה כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא להיות ממש בתוך המצווה. מתוך ההתעסקות במצווה יבואו עוד ועוד מצוות.
אנחנו מכירים את זה גם בחיי העולם: מעשה חיובי אחד גורר אדם למעשה חיובי נוסף וכן הלאה. וכאמור, אם אדם שקוע בתוך עבירה, תיווצר מציאות של "עבירה גוררת עבירה". על כן מוטלת עלינו חובה לחזור בתשובה, לנתק את עצמנו מתוך המציאות הלא טובה של החטא. החזרה בתשובה מסוגלת לחלץ את האדם השקוע בחטא.
וזה מסביר לנו יפה את המציאות ש"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" – אדם שהצליח לצאת מן המציאות של החטא ולהרים את עצמו כלפי מעלה, זו בהחלט מעלה אדירה.
דבר אחרון ומאוד חשוב ניתן ללמוד מעניין המאכלים האסורים, שעליהם כותבת התורה:
על פסוק זה אמרו חז"ל: "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא לט, א). העבירה גורמת טמטום באדם. טמטום הוא אטימות. ברגע שאדם עובר עבירה, העבירה משפיעה עליו ואוטמת אותו; היא אוטמת אותו מן החיבור אל הקדושה.
לכן, במידה שהאדם אינו חוזר בתשובה בכל יום, המציאות הזאת של הריחוק מהקב"ה מפריעה לו להתקדם בקדושה. ולכן עיקר העניין הוא לעשות תשובה כדי להשתחרר מאותה אטימות שדבקה בנו לאחר החטא.
תשובה שמחייבת את הכלל
דיברנו על מצוות התשובה המופיעה בפרשתנו, וראינו מחלוקת בין הרמב"ם וספר החינוך לבין רבינו יונה והרמב"ן, האם התשובה מוגדרת כמצווה או לא.
כמו כן, ראינו שעל אף שהרמב"ם אינו מונה את התשובה כמצווה בפני עצמה, הרי היא כלולה בתוך מצוות הווידוי. שם מתוודה האדם על חטאי העבר, מתחרט עליהם, מבקש עליהם מחילה ומקבל שלא לחזור עליהם בעתיד – ואלו ממש כל חלקי תהליך התשובה.
לעומת זאת, ראינו את דברי רש"י, שעל פיהם מטרת הווידוי היא בקשת מחילה בלבד, בלי תשובה, חרטה וקבלה לעתיד.
ראינו גם את דברי הגמרא שאומרת שיש מצווה על האדם לחזור בתשובה בכל יום ויום, שמא ימות מבלי שעשה תשובה, חס ושלום. כמו כן ראינו הסברים נוספים מדוע חשוב כל כך לחזור בתשובה בכל יום.
לסיום נחזור לדבר על תחילתה של הפרשה, שבה מוזכרת הברית שכורת הקב"ה עם עם ישראל. זו ברית שכל ישראל היו נוכחים בה, ולא רק מי שהיה פיזית במדבר:
בפסוק זה מופיעות נקודות על המילים "לנו ולבנינו", ורש"י מסביר (שם):
"ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר פן יש בכם איש וגו' ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה."
רש"י מסביר שהפסוק מצווה על ישראל להעניש את מי שעובר עבירות, אך מכיוון שאין האדם יכול לדעת מה אדם אחר עושה בין ארבע קירותיו, בנסתר, דברים נסתרים אלו יהיו באחריותו של ה'. הציווי הוא אך ורק על החטאים הגלויים לעיני כול.
הניקוד על המילים בפסוק מציין שהציווי הזה יחול רק לאחר שיחצו את הירדן וייכנסו ישראל אל הארץ.
בעניין הזה יש מחלוקת: מה עניינה של ארץ ישראל לגבי העונש שעליו הזהיר אותנו הקב"ה בעניין הנגלות?
רש"י כבר ענה לנו שבעצם העניין אינו ארץ ישראל, אלא עצם קבלת הברית שהייתה במעמד הר גרזים והר עיבל. באמצעות ברית זו נעשו כל ישראל ערבים זה לזה. נוצרה ערבות הדדית בעם ישראל, ולכן עלינו לדאוג שהאחר לא יחטא.
המהר"ל, בספרו "נתיבות עולם", בנתיב הצדקה פרק ו, אומר אחרת: ארץ ישראל היא הכלי המחבר את עם ישראל לעם אחד. כל עוד עם ישראל אינו נמצא בארצו, אין לנו את אותה ערבות הדדית ואין לנו את אותו חיבור. ברגע שהגענו לארץ ישראל נוצר חיבור של עם; הארץ היא זו שחיברה אותנו.
כאשר יש חיבור, יש השפעה של האחד על השני. ארץ ישראל מחייבת אותנו לערבות הדדית. הערבות ההדדית צריכה לגרום לכך שיהיה אכפת לי מחטא שחוטא חברי, אבל אין זה מספיק – לא רק שאני צריך להתחרט על החטא של חברי, אלא אני חייב גם לנסות לגרום לכך שהוא לא יחזור על החטא הזה בעתיד.
בארץ ישראל אנחנו נמצאים במציאות של עם שבונה את עצמו. לנו, כבני תורה, יש מחויבות – "הַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ". עלינו לדאוג לא רק לעצמנו, אלא לכל החברה; עלינו להשפיע ולהפיץ את התורה.
יש לנו עם שלם, שלפעמים אפילו מתנגד לתורה, ולכן עלינו לפעול בנועם ובעדינות, להשתדל לקיים ולעשות את כל דברי התורה הזאת – קודם כול אנחנו בעצמנו, ולאחר מכן גם להשפיע על כל הסביבה שלנו ועל כל העם שלנו.
מרגע שעם ישראל חזר לארצו, חלה על כולנו חובה של ערבות הדדית. והערבות הזאת מחייבת קודם כול אותנו לחזרה בתשובה אמיתית. עלינו לשאוף להיות טובים יותר, לעסוק בטוב ולעשות טוב.
חזרה בתשובה אינה רק להזכיר את חטאי העבר, אלא גם לנסות להבין את הסיבות שבגללן חטאנו. הרבה פעמים החטא קרה מפני שלא היינו עסוקים בעשייה חיובית, בלימוד ובבניין רוחני.
וכמובן, כפי שראינו שעל האדם לשוב בכל יום בתשובה, על אחת כמה וכמה שעלינו להתאמץ בכך בימי התשובה, להתחזק בהם עוד ועוד. ועצם החיזוק שלנו אינו נשאר רק אצלנו – הוא משפיע על העם כולו. וזו החובה שלנו.
