האיש העשירי – מהרגע שאתה לא רק נמצא, אלא חסר כשאינך נמצא
7.10.2026דבר תורהזמן קריאה · 9 דקות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורהזמן העברה משוער: 10-9 דקות
זמן העברה משוער: 10-9 דקות
יש שאלה מעניינת שאפשר לשאול את חתן בר־המצווה היום: מה באמת השתנה בך מאתמול להיום? הרי אם נסתכל מבחוץ, קשה לראות שינוי. אתמול היית כמעט בן שלוש־עשרה, והיום אתה בן שלוש־עשרה. לא נעשית פתאום גבוה בעשרים סנטימטר, לא קיבלת בן־לילה חכמה של אדם בן ארבעים, ובוודאי שלא השתנו ברגע אחד כל ההרגלים שלך. ובכל זאת, על פי התורה התרחש כאן שינוי עצום. בפרקי אבות נאמר: „בן שלוש עשרה למצוות.” עד היום הלכת בדרך של חינוך למצוות, והיום אתה נכנס לעולם של חיוב ואחריות אישית. ויש לזה גם ביטוי מאוד מוחשי בבית הכנסת: מעכשיו, כאשר מתקיימים התנאים ההלכתיים, אתה יכול להצטרף למניין של עשרה גדולים.
תארו לעצמכם בית כנסת קטן בשעת בוקר. הגיעו תשעה אנשים. כולם כבר עומדים עם הטלית והתפילין, השעה מתקדמת, אחד צריך להגיע לעבודה, אחד ממהר להסיע את הילדים, ואדם אחר צריך לומר קדיש לעילוי נשמת אביו. תשעה אנשים נמצאים בחדר, אבל עדיין חסר משהו. אי אפשר לומר את הדברים שבקדושה שדורשים ציבור של עשרה. מחכים. פתאום הדלת נפתחת ונכנס אדם אחד נוסף. מבחינה חשבונית הוא בסך הכול עוד אדם. אבל ברגע שהוא נכנס, המציאות משתנה. עכשיו יש מניין. אפשר לומר קדיש וקדושה, אפשר להתפלל תפילת ציבור, ובמקום ובזמן הראויים אפשר לקרוא בתורה. הרמב״ם כותב שדברים אלו אינם נעשים בפחות מעשרה גדולים. כלומר, לפעמים אדם אחד אינו רק „עוד אחד”. הוא האדם שהופך תשעה אנשים לציבור.
וזה אחד הדברים היפים שאפשר לומר לחתן בר־המצווה. עד היום בוודאי היית חלק מבית הכנסת, חלק מהמשפחה וחלק מהקהילה. התפללת, למדת, ענית אמן, קיימת מצוות כחלק מן החינוך שקיבלת. אבל עכשיו מתחיל שלב חדש. התורה אינה אומרת רק: מעכשיו יש לך יותר חובות. היא אומרת משהו עמוק הרבה יותר: מעכשיו יש מצבים שבהם הנוכחות שלך יכולה להשלים דבר שהיה חסר.
וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין ילדות לבגרות. ילד מטבעו גדל בתוך עולם שבו אחרים דואגים לו. ההורים שואלים אם אכל, אם ישן, אם לקח את מה שהוא צריך, אם הכין שיעורים. המורים מלמדים אותו. המשפחה נותנת לו. הקהילה בונה עבורו מקום. וזה טבעי ונכון. אבל בשלב מסוים מתחילה להתחלף השאלה. במקום לשאול רק „מה נותנים לי?”, אדם מתחיל לשאול „מה אני נותן?” במקום לחשוב רק „מי ידאג לי?”, הוא מתחיל לשאול „למי אני יכול לדאוג?”. במקום להיכנס לחדר ולבדוק אם יש שם משהו בשבילי, הוא יכול להתחיל לשאול: האם משהו בחדר הזה יהיה טוב יותר מפני שאני כאן?
ואולי לכן הדוגמה של המניין כל כך חזקה. יכולים להיות בבית הכנסת תשעה אנשים חשובים מאוד, מבוגרים ממך בהרבה, תלמידי חכמים ואנשים עם ניסיון חיים. ובכל זאת, אם אתה הוא העשירי, דווקא עכשיו כולם צריכים אותך. לא מפני שאתה חשוב יותר מהם, אלא מפני שבלעדיך חסרה היחידה השלמה. התורה מלמדת בכך שיעור נפלא: הערך של אדם אינו נמדד רק לפי כמה הוא גדול בפני עצמו, אלא גם לפי מה נעשה שלם בזכותו.
יש אנשים שחיים שנים ושואלים בעיקר עד כמה הבחינו בהם. האם נתנו להם מספיק כבוד, האם הקשיבו להם, האם העריכו אותם. אבל אפשר לחיות אחרת. אפשר להיכנס לכל מקום עם שאלה אחרת: מה חסר כאן שאני יכול להשלים? בבית אולי חסרה עזרה. בכיתה אולי יש ילד שיושב בצד ואף אחד לא מדבר איתו. בבית הכנסת אולי חסר אדם שיגיע בזמן. אצל חבר אולי חסרה מילה טובה. אצל ההורים אולי חסר לפעמים מישהו שיעשה דבר פשוט בלי שיצטרכו לבקש ממנו שוב ושוב. ופתאום האדם מגלה שלא צריך לחכות עד שיהיה גדול ומפורסם כדי להיות משמעותי. הרבה פעמים המשמעות נמצאת דווקא בדבר הקטן שאף אחד אחר לא עשה ברגע שבו היה צריך אותו.
ויש כאן עוד נקודה חשובה. כשיש תשעה ומחכים לעשירי, אף אחד לא שואל אם העשירי הוא האדם הכי מוכשר בחדר. לא בודקים אם הוא יודע את כל הש״ס, אם הוא עשיר או אם כולם מכירים אותו. ברגע הזה צריך דבר אחד: שהוא יהיה שם. לפעמים אחת המעלות החשובות ביותר בחיים אינה להיות האדם המרשים ביותר, אלא להיות האדם שאפשר לסמוך עליו. אדם שאם אמר שיגיע — מגיע. אם קיבל משימה — עושה אותה. אם חבר צריך אותו — לא נעלם. אם בבית צריך עזרה — לא תמיד מחכה שיקראו לו. אם יש דבר נכון לעשות — אינו בודק קודם אם מישהו אחר יעשה אותו במקומו.
וזה מסר עצום דווקא לבר־מצווה. העולם מלמד לפעמים צעירים שכדי להיות חשוב צריך להיות מפורסם, בולט או יוצא דופן. צריך הרבה עוקבים, הרבה מחיאות כפיים, הרבה אנשים שיראו אותך. התורה מלמדת משהו אחר לגמרי. לפעמים כל הקדושה של ציבור תלויה באדם אחד שפשוט הגיע. הוא לא נשא נאום, לא עשה רעש ולא קיבל שום פרס. הוא פשוט היה שם בזמן שהיה צריך אותו — ובזכותו יכול היה להיאמר קדיש.
יש אנשים שכל חייהם מחפשים את המקום שבו יראו אותם.
אפשר לגדול להיות אדם שמחפש את המקום שבו צריכים אותו.
וזה הבדל עצום.
וזה נכון גם ביחס למצוות עצמן. עד עכשיו קיימת מצוות מתוך חינוך, וזה דבר יקר מאוד. אבל מעכשיו המצווה כבר פונה אליך באופן אישי. חז״ל אומרים: „גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.” יש מעלה מיוחדת במעשה שאדם עושה לא רק מפני שהתחשק לו או מפני שמישהו הזכיר לו, אלא מפני שהוא יודע: זו האחריות שלי.
וזו אולי דרך יפה להבין בר־מצווה. לא רק „מעכשיו חייבים אותי”, אלא: מעכשיו סומכים עליי. הקב״ה נותן לך מצוות ואומר כביכול: יש כאן חלק בתורה שאף אחד אחר לא יכול לקיים במקומך. את התפילין שלך אתה צריך להניח. את הברכות שלך אתה צריך לברך. את הדרך שבה אתה מדבר עם ההורים, עם חברים ועם אנשים סביבך — אתה בוחר. עד היום הכינו אותך לאחריות הזאת. מכאן היא מתחילה להיות שלך.
וזה מחבר אותנו שוב לאותו אדם עשירי. אדם בוגר מתחיל להבין שהעולם אינו בנוי רק מאנשים שאמורים לדאוג לו. הוא עצמו חלק מן המשפחה, חלק מן הקהילה וחלק מעם ישראל. ולכן יש לו אחריות למה שקורה סביבו.
כשאדם מתחיל לחשוב כך, היום־יום כולו נראה אחרת. הוא רואה הזדמנויות שפעם היה עובר לידן. הוא מבין שלפעמים חיוך אחד שלו יכול לשנות לחבר את היום. שלפעמים אם הוא יקום ויעזור בבית, מישהו אחר לא יצטרך לשאת הכול לבד. שלפעמים אם הוא יהיה הראשון לומר „די, בואו נפסיק לריב”, כל האווירה תשתנה. שלפעמים אם הוא יגיע בזמן, תשעה אנשים אחרים לא יצטרכו לחכות.
לא תמיד צריך לעשות דבר ענק.
צריך ללמוד לזהות את הדבר החסר — ולהיות מוכן להיות האדם שמשלים אותו.
ויש כאן גם שיעור בענווה. להיות „העשירי” אינו אומר שכל העולם תלוי בי ושבלעדיי שום דבר לא יכול לקרות. הרי מחר יכול להגיע אדם אחר. המסר הוא אחר: ברגע הזה יש לי הזדמנות להיות נחוץ. אני חלק ממשהו גדול ממני, והחלק שלי חשוב דווקא מפני שהוא מצטרף לאחרים.
וזה גם היופי של מניין. אדם אינו מתפלל שם מפני שהוא לבדו כל הציבור. הוא אחד מעשרה. כל אחד הוא רק אחד — ובכל זאת בלי אחד מהם אין עשרה. זה מלמד איך אפשר להיות גם צנוע וגם משמעותי באותו זמן. לא לחשוב שאני הכול, אבל גם לא לומר שאני שום דבר.
אולי זו אחת המתנות הגדולות שהיום הזה נותן לך: להבין שאתה אחד, אבל ה״אחד״ שלך חשוב.
ולכן, לחתן בר־המצווה, אפשר לאחל היום ברכה קצת אחרת. לא רק שתצליח. לא רק שתלמד הרבה. לא רק שתגדל בתורה, במצוות ובמעשים טובים — אף שכל אלה בוודאי חשובים. אלא שתהיה בכל מקום האדם העשירי.
לאו דווקא במספר.
ברעיון.
האדם שכאשר הוא נכנס, משהו נעשה שלם יותר. שבבית יידעו שאפשר לסמוך עליך. שבין החברים תהיה מן האנשים שמוסיפים ולא מן האנשים שרק מחכים לקבל. שבבית הכנסת הנוכחות שלך תהיה משמעותית לא מפני שתעשה רעש, אלא מפני שכאשר אתה נמצא יש עוד תפילה, עוד רצינות ועוד קדושה.
שתדע להיות האדם שמגיע.
האדם שרואה.
האדם שעוזר לפני שמבקשים.
האדם שאינו תמיד שואל „מי יעשה?”, אלא לפעמים פשוט אומר: „אני.”
ואם בעוד שנים ישאלו מה באמת השתנה ביום בר־המצווה שלך, אולי זו תהיה אחת התשובות היפות ביותר: זה היום שבו לא רק נוספו לי מצוות. זה היום שבו התחלתי להבין שהנוכחות שלי יכולה להיות משמעותית גם בשביל אחרים.
עד היום הייתי בעיקר מי שמקבל.
מכאן אני מתחיל גם לתת.
עד היום שאלתי איפה המקום שלי.
מכאן אני רוצה להתחיל לשאול איזה מקום מחכה דווקא לי.
ואולי זו אחת ההגדרות היפות ביותר של אדם בוגר:
לא אדם שרק תופס מקום בעולם —
אלא אדם שמצליח, שוב ושוב, למלא מקום שהיה חסר בלעדיו.
ולסיום, ביום המיוחד הזה, אני רוצה קודם כול להודות לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי להגיע ליום בר־המצווה, ליום שבו אני זוכה להיכנס בעזרת ה' לעול תורה ומצוות, ולהתפלל שאזכה באמת להיות ראוי לאחריות ולזכות הגדולה שקיבלתי היום.
אני רוצה להודות מכל הלב לכל מי שבא לשמוח איתי ולכבד אותי ביום המיוחד הזה. למשפחה היקרה, לסבים ולסבתות, לדודים ולדודות, לבני המשפחה, לחברים ולכל האורחים שהקדישו מזמנם ובאו להיות איתי. הנוכחות שלכם כאן משמחת ומרגשת אותי מאוד, ואני מודה לכל אחד ואחד מכם.
תודה מיוחדת לרבנים ולמורים שלי, שלימדו ומלמדים אותי תורה, שמכוונים אותי, שמקדישים מזמנם כדי לעזור לי ללמוד, להבין ולהתקדם. אני מתפלל שאזכה לקחת איתי במשך כל החיים לא רק את הדברים שלמדתי מכם, אלא גם את האהבה לתורה, את המידות הטובות ואת הדרך הטובה שאתם משתדלים להנחיל לי.
ומעל הכול, אני רוצה לומר תודה לאבא ולאמא שלי.
אבא ואמא, קשה לסכם בכמה מילים את כל מה שאתם עושים בשבילי. תודה על כל השנים שבהן אתם מלווים אותי, דואגים לי, מלמדים אותי, מעודדים אותי וגם יודעים לכוון אותי כשצריך. תודה על כל הדברים הגדולים שאתם עושים בשבילי, וגם על כל אותם דברים קטנים שלפעמים אני אפילו לא שם לב אליהם, אבל הם נמצאים שם בכל יום.
תודה על האהבה, על הסבלנות, על ההשקעה ועל כל מה שאתם נותנים לי. תודה שאתם מלמדים אותי לא רק במילים אלא גם בדוגמה האישית שלכם, מה חשוב באמת בחיים.
אני יודע שיום בר־המצווה אינו רק יום שבו אני נעשה גדול יותר. הוא גם יום שבו אני צריך להתחיל לקחת יותר אחריות על עצמי, על המעשים שלי ועל הדרך שבה אבחר ללכת. ואני רוצה לומר לכם שאני מקווה ומתפלל שאזכה לעשות לכם הרבה נחת, שתמיד תוכלו לשמוח בי ולהיות גאים בדרך שבה אלך.
אני מתפלל שהקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח להמשיך לגדול בתורה, במצוות ובמידות טובות, לכבד תמיד את ההורים ואת המשפחה, להיות חבר טוב ואדם טוב, ולזכור שלא מספיק רק לדעת מה נכון, אלא צריך גם לחיות ולעשות את מה שנכון.
יהי רצון שאזכה לגדול בדרך התורה והמצוות, מתוך בריאות, שמחה והצלחה, שאזכה תמיד לבחור בדרך טובה וישרה, ושאזכה בעזרת ה' לגרום נחת להורי, למשפחתי ולכל מי שמלווה אותי.
ותודה שוב לכולכם שבאתם לשמוח איתי. אני מאחל לכולנו שנזכה תמיד להיפגש רק בשמחות, מתוך בריאות, נחת ושפע של ברכה, ושכל אחד ואחת מכם יזכה לכל הישועות והברכות.
מקורות: פרקי אבות ה, כא; רמב״ם, הלכות תפילה ח, ד; שולחן ערוך, אורח חיים סימן נה; קידושין לא ע״א.