הטעמים בכלל תושבע"פ

הטעמים נחשבים לחלק התושבע"פ, על ידיהם אפשר להבין פירושו של מקרא, שזהו עניינה של תושבע"פ.

כן מפורש בתיקונים ובזהר:

בתקונים ק"כ: "דאורייתא דבכתב – ואתמר דלית להון טעמי, לאורייתא דבע"פ אית טעמי".

בזהר חלק ב' ר"ה: "והא אוקמוה רזא דאינון 'פסוקי טעמא' ומסורת וכל אינון דיוקין ורזין עלאין כולהו אתמסר למזה מסיג אי בכל הני דיוקין אתמסר אורייתא למשה, ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושאן אמאי איהו חסר מכל הני תקונין. אלא – לכל אינון דיוקין וכל אינן טעמי ומסורות כולהו – באורייתא דבע"פ".

כתיבת הטעמים ע"י הסמנים לא הותרה כשם שלא הותרה מתחילה כתיבת התושבע"פ בכללה.

אמנם יש מקום לשאול: מניין שהסמנים היו במציאות ולא נתנו להכתב, אולי לא היו במציאות עד שנתחדשו בדור מאוחר?

באה על כך התשובה בזהר חדש שה"ש ע"ג ע"ב: "ואם תאמר נקודי תקון סופרים? ח"ן! דאפילו כל נביאי דעלמא יהון כמשה דקביל אורייתא מטורא דסיני, ליתלון רשו לחדתא אפילו חדא נקודא זעירא דאת חד אפילו אות זעירא דאורייתא". הווי אומר שסמני הטעמים ניתנו למשה מסיני, אלא שלא ניתנו להיכתב עד שבא רבנו הקדוש והתיר לכתוב את התושבע"פ משום עת לעשות לה'. מאז התחילו לכתוב את הכל, מתחילה את המשנה וההלכה שתקפה עליהם, אח"כ את האגדה (עיין רש"י גיטין ס' ע"ב ד"ה ובדברים שבע"פ ומתוך הגמ' ר"י ור"ל מעייני בספרי דאגדתא). ואחר כך בדור מהדורות התחילו לכתוב ולנקד החומשים שבידי התלמידים ולסמן הטעמים. את ספר התורה המקודש השאירו בהוויתו הקדומה – כתב בלי נקודות וסמני טעמים.