טוען תוכן…
מקור הדין
כתב האבודרהם: "גרסינן בברכות (לד, א) תנו רבנן, אלו ברכות שאדם שוחה בהן, באבות תחילה וסוף, בהודאה תחילה וסוף. ובירושלמי [כבר העירו שאינו בירושלמי שלפנינו] מפרש הטעם, באבות, ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלקי אדני אברהם (בראשית כד, מח). ובהודאה, ואשתחוה למלך, ומתרגמינן ומודינא למלכא".
צורת הכריעות
בגמרא בברכות (כח, ב) מובא: "המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה".
עוד מובא בגמרא בברכות (יב, א): ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, אמר שמואל מאי טעמא דרב דכתיב (תהלים קמו, ח) ה' זוקף כפופים [כלומר, כשיזכיר שם ה' יהיה זוקף הכפוף, אבודרהם]. מתיבי (מלאכי ב, ה) מפני שמי נחת הוא [פרש"י: לשון הכנעה], מי כתיב בשמי מפני שמי כתיב. רב ששת כי כרע כרע כחיזרא [פרש"י: שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת] כי קא זקיף זקיף כחיויא [פרש"י: בנחת, ראשו תחלה ואח"כ גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשוי, כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחילה ונזקף מעט מעט].
[בספר הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט ורבותיו (במילואים בסוף הספר; עמ' קלד) מביא בשם הגרי"ח זוננפלד, שפעם מצאו את הג"ר זונדל בימי הסוכות באשמורת הבוקר עומד ובידו ארבעת המינים ומנענעם כמו בשעת ההלל, והסביר את מעשהו, כדרך אנשי הצבא המתרגלים את עבודותיהם הצבאיות בכל יום כדי שיהיו בקצב ובדקדוק גדול. כמו כן צריכים אנו להתרגל בעבודת ה' בדקדוק עצום. ובדומה לזה מצאוהו לפני התפילה שעמד ועשה ה"כריעות" של שמונה עשרה בכל הדקדוקים, ואמר שהטעם, כמנהגו בענין הנענועים].
טעם הכריעות וכוונתם
א. תלמידי רבנו יונה (ברכות ו, ב בדפי הרי"ף) ביארו ש"הטעם להיות כורע בברוך ולזקוף בשם, מפני שבשעה שכורע מראה הפחד והיראה שיש מלפניו, וכשזוקף מראה הבטחון שיש לו בו בכל ענייניו שיטיב אליו, וזה תלוי בזה שמי שירא מהשי"ת הוא בוטח בו, כענין שנאמר (משלי יד, כו) ביראת ה' מבטח עוז".
וכטעם זה, מבואר גם בדברי המבי"ט (בית אלקים שער התפילה פרק ח) שכתב שענין הכריעות בתפילה הוא "הוראת הכנעת המתפלל וחשבו שאינו ראוי להתפלל אליו, ולספר גדולותיו ית' כי במה נחשב הוא, ולכן שוחים באבות תחילה וסוף ובהשלמת התפילה, להיות כי אלו השתים ברכות מיוחדות מהשאר בסיפור גדולותיו דרך כלל והתייחד אלוקותו עלינו, משא"כ בשאר הברכות כי כל האמצעיות כל אחת מהן היא ברכה על ענין פרטי".
לפי זה מבאר המבי"ט את הטעם למקום הכריעות בשעה שאומרים "ברוך אתה", וז"ל: "וסיבת זה הוא מה שכתבנו כי בזמן שהאדם מהלל ומברך את שמו ית' ראוי שיעלה על לבו שפלותו להיותו בלתי ראוי לכך אלא מצד רצונו ית' שהוא מתכבד כביכול ומתאוה לתפילתם של צדיקים לטובתם ברחמנותו. ולזה אנו זוקפים בשמו ית' כי מצד רחמנותו שמו הוא שמתרצה בתפילותינו לעלות אותנו ולהקים מעפר דל ובשמו קמנו ונתעודד".
וכן מובא באבודרהם טעם ראשון לענין הכריעות: "כדי שיזכור לפני מי הוא עומד וכי סופו להיות עפר". ומבואר כן גם ביערות דבש (ח"א דרשה א) שכתב: "דרך כלל בכל הכריעות הענין הנגלה לכוף קומתו לעפר כי ה' משפיל גאים ומגביה שפלים, ולכך זוקף בה'. וישים ללבו בזה ההכנעה, והעיקר כי יש לאדם לראות מקום שילך אל עפר, כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
בנותן טעם לענין זה, מביא בספר הארת התפילה (עמ' קעא) לבאר על פי דברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הצדקה) שצורת האדם במעי אמו ששוכב בתנוחה ש"ב' עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו" (כדברי הגמרא במסכת נדה ל, ב) מבטא את תכלית האדם בעולמו להיות עבד לבוראו. וכפי שמצאנו שהתורה לא תיארה את שלמותו של משה רבנו אלא בשלמות ש"וימת שם משה עבד ה'" (דברים לד, ה). ודבר זה מתכוונים להראות על ידי הכריעות בתחילת התפילה, להורות על כניעה ועבדות לבורא, בהכרה שכל הכוחות ממנו יתברך, ולכן זוקף כשאומר ה', מפני שה' זוקף כפופים וכל הרוממות בידו.
עוד יש להוסיף ביאור בענין תכלית הכריעות להראות על ההכנעה, על פי המבואר בדברי המדרש (תנחומא וירא פרשה א) שי"ח ברכות בשמונה עשרה הם "כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם מתפלל וכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, שנאמר (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמכה". וביאר הגר"ש שוואב בספרו עיון תפילה (עמ' רצה) וז"ל: "הכוונה כמו שביארנו [ראה להלן אות ז] שהתפילה היא במקום קרבן, שבשעת התפילה אנו מקריבים את כל מציאותינו להקב"ה ואנו כורעים בכל העצמות למסור את כל מבנה הגוף לקרבן לה'. ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה י"ח ברכות כנגד י"ח חוליות המעמידות את כל המציאות הגשמית של האדם, שהמתפלל מוסר את עצמו להיות קרבן לה'. ולכך מתחילים התפילה בכריעה, להורות שמקריבים את כל עצמיות להקב"ה".
ב. טעם אחר, כתב האבודרהם: "לרמוז כדי למשוך ברכות מלמעלה למטה".
ג. טעם נוסף, מבואר בדברי תוספות רבי יהודה החסיד בברכות (לד, א ד"ה באבות) שכתבו: "באבות תחילה וסוף, שכן דרך ארץ כשבאים לפני המלך שמשתחווים".
ובדומה לטעם זה מבואר גם בדברי החיי אדם (הלכות תפילה כלל כג סע' א) שכתב: "התפילה היא דומה לשואל בקשה ממלך בשר ודם, שמתחילה צריך לכרוע ולהשתחוות לסדר שבחו ואחר כך שואל צרכיו. ואחר כך כשרוצה לפטור, כורע ומשתחווה עוד ונוטל רשות לפטור ממנו. וכן ג' ברכות ראשונות הוא סידור שבחו של מקום. ולכן צריך לכרוע ולהשתחוות בתחילת הברכה ובסוף הברכה, דהיינו כשמתפלל ברכה ראשונה שהיא ברכת אבות, ובסוף אותה ברכה במגן אברהם. ומאתה חונן עד שמוע תפילה הוא מבקש צרכיו. ובג' אחרונות רוצה ליטול רשות לפטור, ולכן צריך לכרוע ולהשתחוות גם כן בתחילת ברכת מודים, ובסוף הברכה שהיא ברוך אתה ה' הטוב שמך".
ד. טעם אחר כתב בפירוש יפה תאר (על הירושלמי ברכות סימן יח): "מפני כבודו של אברהם אבינו שמשתחווים לה' שבחר בו. ובמודים תחילה וסוף מפני שמזכיר לשון הודאה ודרך הודאה בהשתחוויה".
ולפי המבואר להלן שאמירת הפסוק "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" כפתיחת התפילה, נטבעה בגלל הפחד ויראה לעמוד לפני הבורא בתפילה עד שהפה נאלם דום ומוכרחים לבקש מהקב"ה שיפתח את השפתים כדי שיוכל להתפלל – מוטעם ומבואר היטב, שהמשך ביטוי הפחד וההכנעה לפני הבורא, בא לידי ביטוי בכריעה המלווה את תחילת התפילה.
