הקדמה ומבוא להלכות לשון הרע

לשון הרע הנה השורש לפגעים חברתיים רבים. היא גורמת לפירוד ומחלוקת, צער ועגמת נפש בין בני אדם. מביאה אל קיצם קשרי נישואים ומטילה שנאה בין ידידים. שנאת חינם, קינאה ומדון מתפשטים באמצעותה כמו מחלות באמצעות חיידיקים וזיהןם. בגלל רכילות מאבדים אנשים את משרתם ומקור פרנסתם ואין זו גוזמא לומר כי היא ממיתה חיים בטרם עת.

למרבה הפלא, עוצמת ההרס והחורבן הבאים בעטיה של הלשון הרע ידועה ומוכרת לכל, ואף על פי כן אין הלשון נרתעת. תמיד מוצאים תירוצים והיתרים להצדיק את הרכילות: "אמרתי זאת רק בצחוק", "זה לא פוגע בו", "זה ממש לא לשון הרע", "ממילא כולם יודעים על כך", ועוד כהנה וכהנה אמתלאות לרוב, הבאות להשקיט מצפון נוקף ולהתיר מילים אסורות.

בלעדי הלימוד בספר "חפץ חיים" אין לאדם כמעט אפשרות לדעת מה נחשב לשון הרע ומה אינו כן. איזהו דיבור מותר ואיזהו אסור.

החפץ חיים הסביר בהקדמתו עד כמה קשה לשון הרע שהוא השורש לשנאת חינם, ואמרו חז"ל (יומא ט:) כי שקולה שנאת חינם כנגד שלש העבירות החמורות, עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. וקבעו חז"ל כי בעוון שנאת חינם חרב בית מקדשינו וגלינו מארצנו, היוצא מזה כי כדי שנהיה ראויים לגאולה, הרי אנחנו מוכרחים קודם כל לתקן את החטא הזה.