שיר של יום ראשון | קשר המזמור ליום ראשון

הַיּוֹם יוֹם רִאשׁון בְּשַׁבָּת, שֶׁבּו הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לְדָוִד מִזְמוֹר, לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ. מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה', וּצְדָקָה מֵאֱלֺקֵי יִשְׁעוֹ. זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' צְבָא-וֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה (תהלים פרק כד).

כחלק מעבודת בית המקדש, היו הלויים שרים לאחר ניסוך היין של התמיד שיר של יום, כל יום בשבוע שיר אחר הלקוח ממזמורי תהלים (תמיד לג ב), וקשור לאותו יום.

שאלה

מה הקשר בין מזמור זה ליום הראשון בשבוע דווקא?

תשובות

א.  שאלה זו בעצם ראויה להישאל על שירי כל ימות השבוע, וכבר נתנה הברייתא (ראש השנה לא א) מענה לכל אחד מהם. ביחס ליום הראשון שנינו שם, "רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא, בראשון מה היו אומרים 'לה' הארץ ומלואה', על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו". במילים אחרות, ביום זה יסד ה' את כל יסודות הבריאה, שמהם התפתח העולם כולו בששת ימי בראשית [1].

ב.  לפני בריאת העולם לא היה המושג 'יום' קיים כלל, ורק ביום הראשון לבריאה נבראה מציאות הזמן המתחלק לימים [2], ככתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הרי שהתואר 'יום ראשון' נולד באותו יום של תחילת הבריאה. אי לכך מן הראוי להזכיר בו את בריאת העולם במילים "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה" וגו', כי בו נוצר המושג 'זמן'.

ג.  ביום הראשן של הבריאה לא התחדש בבריאה שום דבר פיזי, אלא יום ולילה בלבד, ובמילים אחרות אור וחושך [3]. כל צבאות השמים והארץ נבראו בימים הבאים, ואפילו המלאכים הרוחניים לא נבראו אלא ביום השני. לפיכך ביום הראשון שבו היה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, מודגשת במיוחד קדמוניות הבורא שאין לה ראשית ותכלית, והוא הבורא את הכל, כפי שמסיים המזמור, "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". הכינוי 'צבאות' מבטא את עובדת היותו אלוקי כל צבאות מעלה ומטה. (ראה אבן עזרא).

ד.  בחנוכת בית המקדש, כאשר ביקש שלמה המלך להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו השערים זה בזה, ולא איפשרו לו את הכנסת הארון למקומו. פתח ואמר "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד", ואת שאר הפסוקים שבסוף מזמור זה (שבת ל א) [4]. גם היום הראשון בשבוע מתקשר לענין המקדש. משה הצטווה על בניית המשכן ביום האחרון של ארבעים הימים האחרונים לשהותו על ההר. יום זה היה יום הכיפורים, שחל באותה שנה ביום שני בשבוע (תוספות בבא קמא פב א ד"ה כדי, טור אורח חיים סימן קלד). למחרת ביום שלישי ציוה משה את בני ישראל על תרומת המשכן, והביאוה ישראל ביום רביעי ויום חמישי, ככתוב (שמות לו ג) "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר", כלומר שני בקרים נוספים לאחר יום שלישי. ביום שישי נטלו חכמי הלב את התרומה ממשה, והחלו את מלאכת המשכן ביום ראשון שלאחריו (על פי הגר"א שיר השירים א ד) [5].

ה.  קשר נוסף של היום הראשון בשבוע למקדש, בית המקדש הראשון שנבנה על ידי שלמה נחרב ביום זה (ערכין יא ב). יתכן שכזכר למקדש זה שרו הלויים בבית שני את המזמור הזה, שסיומו נאמר על ידי שלמה בחנוכתו הראשונה.

ו.  קשר נוסף, אמנם היום הראשון של החודש יכול לחול בכל יום מימות השבוע, אך יתכן שהיום הראשון של השבוע מזכיר במידה מסויימת את היום הראשון לחודש. ראש חודש הוא יום בעל משמעות מיוחדת במשכן ובבית המקדש, כדלהלן:

א. לדעת רבי חנינא (תנחומא פקודי סימן יא) מלאכת המשכן הסתיימה בראש חודש אדר.

ב. משה הקים את המשכן ביום הראשון של חודש ניסן (שמות מ יז).

ג. בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו ייחנך בראש חודש (יחזקאל מה יח).

ד. בראש חודש תשרי, חמישים ושלש שנים לאחר חורבן בית ראשון, החלו ישראל להעלות עולות על המזבח שנבנה במקום המקדש, אף שעדיין לא הושלם בנין הבית (עזרא ג ו).

ה. בראש חודש אלול היה דבר ה' אל חגי הנביא, לצוות את זרובבל בן שאלתיאל מושל יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול על המשך בנין בית שני, לאחר הפסקה ממושכת של שבע עשרה שנה (חגי פרק א).

ז. על בסיס התשובה הקודמת שהיום הראשון בשבוע מזכיר את היום הראשון של החודש, אך באופן אחר. מזמור זה מתאר אדם שלם בתורה ומצוות כמי שראוי לעלות בהר ה'. "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה". ניתן למצוא קשר בין ראש חודש לתורה ועבודת ה' בכמה מקומות בכתובים, כדלהלן:

א. בראש חודש תשרי עקד אברהם אבינו את יצחק בנו יחידו על המזבח, כמצות ה' אליו (פסיקתא רבתי פיסקא מ) [6].

ב. בראש חודש ניסן, שבועיים לפני יציאת מצרים, ציוה ה' את משה על קידוש החודש ומצוות הפסח (שמות יב א), שהן שתי המצוות הראשונות שהצטוו עליהן ישראל.

ג. בראש חודש אלול עלה משה אל ההר בפעם השלישית, כדי לקבל את הלוחות השניים.

ד. בראש חודש ניסן שחל ביום הקמת המשכן, נאמרו לישראל שמונה פרשיות שונות: פרשת כהנים, פרשת לוים, פרשת טמאים, פרשת שילוח טמאים, פרשת אחרי מות, פרשת שתויי יין, פרשת נרות, ופרשת פרה אדומה (גיטין ס א-ב).

ה. בראש חודש שבט הקהיל משה רבינו את כל העם, שלשים ושבעה ימים לפני מותו, כדי לבאר להם את התורה (דברים א ג).

ח.  ארבעת הפסוקים האחרונים שבמזמור זה מתארים פניה אל השערים שיפתחו לפני ה', ודו שיח בינם לבין הפונה. לשאלת השערים "מי זה מלך הכבוד", משיב הפונה, ה' עזוז וגבור ה' איש מלחמה", ולאחר מכן "ה' צבאות הוא מלך הכבוד". לאור התשובות הקודמות, שהיום הראשון בשבוע מכוון כנגד היום הראשן לחודש, יתכן שנקבע מזמור זה ליום ראשון משום שראש חודש ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, וראש חודש תשרי הינו ראש השנה למלכי אומות העולם (ראש השנה ג א).

ט.  קשר נוסף בין מזמור זה לראש חודש, כמובא לעיל (תשובה ז) בראש חודש אלול עלה משה אל ההר בפעם השלישית, כדי לקבל את הלוחות השניים . יתכן שלכך רומזים דברי המזמור "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו".

י.  יום פטירתו של דוד המלך היה בחג השבועות שחל באותה שנה בשבת [7]. מאחר שאין מלינים את המת בירושלים, סביר להניח שקבורתו היתה בליל יום ראשון שלאחריה. כאמור לעיל, בכתובים שבסוף מזמור זה ניסה שלמה לשכנע את שערי המקדש שיפתחו, כדי שיוכל להכניס את הארון לקודש הקדשים. אך לא נענה עד שקרא את הכתוב (דברי הימים ב' ו מב), "ה' אלוקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך". באותה שעה השחירו פני כל שונאי דוד מרוב בושה כשולי קדירה, וידעו כל העם שמחל לו הקדוש ברוך הוא על מעשה בת שבע (שבת ל א).

יא.  בפנקסו של רבי יהושע בן לוי נמצא כתוב, אדם שנולד ביום ראשון יהיה בעל טבע אחד, ולא יהיה בו כלום מטבע שונה. אין הכוונה שבהכרח יהיה רע ולא יהיה בו כלום מן הטוב, שהרי רב אשי נולד ביום זה. אף לא יתכן לפרש בכוונת הדברים שיהיה טוב ולא יהיה בו כלום מן הרע, שהרי העיד רב אשי שבאותו יום נולד עמו דימי בר קקוזתא שהיה ראש הגנבים. אלא פירוש הדברים הוא, שכל אדם שיוולד ביום זה יהיה או טוב כרב אשי, או כולו רע כקקוזתא. טעם הדבר הוא משום שביום זה נבראו האור והחושך, והקדוש ברוך הוא שם גבול ביניהם, שלא יכנס אחד מהם לתחומו של חבירו (שבת קנו א). גם האדם השלם המתואר במזמור זה, "נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה", הינו אדם שכולו טוב ולא דבק זו שמץ מן הרע.

[1] הבריאה הראשונית היא החומר ההיולי [-היסודי] של השמים, והחומר ההיולי של הארץ, שבתחילת בריאתם היו מופשטים מכל צורה. ואחריהם לא נתחדשה שום בריאה יש מאין, אלא הלבישם הבורא צורות שונות, ומהם יצר הבורא ועשה את כל הנבראים (רמב"ן בראשית א א).

[2] כמבואר בגמרא (חגיגה יב.), ביום הראשון נבראה מידת היום והלילה. וכן כתב הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ב פרק ל), שהזמן הוא בריאה לכשעצמה.

[3] ראה לעיל בהערה לתחילת המאמר במובא מהרמב"ן, שרק החומר ההיולי נברא ביום הראשון.

[4] הגמרא מוסיפה שאף על פי כן לא נענה, עד שאמר ה' אלוקים, אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך" (דברי הימים ב' ו מב).

[5] אמנם לדברי הגר"א שם החלה מלאכת המשכן יום לאחר שנטלו האומנים את התרומה ממשה, והיה זה ביום ט"ו תשרי, אך לשיטת התוספות יום זה חל בשבת, והרי מלאכת המשכן אינה דוחה שבת, ובהכרח התחילו במלאכה רק ביום ראשון.

[6] אך ראה בריקאנטי (בראשית כב יד) שכתב שהיתה העקידה ביום הכיפורים.

[7] כדברי הגמרא (שבת ל א): אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, "הודיעני ה' קיצי" (תהלים לט ה). אמר לו, גזירה היא מלפני שאין מודיעים קיצו של בשר ודם. "ומידת ימי מה היא"? (שם), גזרה היא מלפני שאין מודיעים מידת ימיו של אדם. ו"אדעה מה חדל אני" (שם), אמר לו בשבת תמות. אמות באחד בשבת, אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמות בערב שבת, אמר לו, "כי טוב יום בחצריך מאלף" (שם פד יא), טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.