טוען תוכן…
חז"ל אמרו:
"כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז, א).
רש"י מסביר שמדובר באדם שאינו מדקדק עם מי שמצער אותו ואינו עומד על כך שכל פגיעה תיענה בדיוק לפי מידתה. כלומר, הוא מסוגל לפעמים להניח את החשבון ולעבור הלאה.
זהו יסוד עמוק מאוד בעבודת המידות.
בני אדם פוגעים זה בזה.
לפעמים בכוונה.
ולעתים הרבה יותר קרובות – מחוסר תשומת לב.
מישהו שכח.
מישהו דיבר בצורה לא רגישה.
מישהו לא החזיר טובה.
מישהו לא התנצל כפי שציפינו.
מישהו קיבל החלטה שלא התאימה לנו.
אם ננהל חשבון מדויק על כל מילה, כל יחס וכל חוסר התחשבות – החיים יהפכו למערכת אינסופית של חובות.
המעביר על מידותיו יודע שלא כל חוב חייב להיגבות.
ויתור אינו חולשה
אחת הסיבות שקשה לוותר היא התחושה:
"אם אוותר – הוא יחשוב שאני פראייר."
אבל יש הבדל עצום בין אדם שאינו מסוגל לעמוד על שלו לבין אדם שמסוגל – ובוחר שלא לעשות זאת.
חולשה אומרת:
"אני לא יודע להגיב."
ויתור אומר:
"אני יכול להגיב, אבל החלטתי שהעניין אינו שווה את המחיר."
זה כוח.
לפעמים דרוש הרבה יותר כוח לשתוק מאשר לענות.
הרבה יותר ביטחון למחול מאשר להחזיר.
והרבה יותר שליטה לוותר מאשר להוכיח שניצחנו.
מה בעצם אנחנו רוצים כאשר פגעו בנו?
כשאדם נפגע, לעיתים הוא רוצה אחד מארבעה דברים:
תיקון – שהדבר לא יחזור.
הבנה – שהאדם השני יבין מה עשה.
התנצלות – שיכיר בפגיעה.
תשלום רגשי – שהשני ירגיש רע כפי שאני הרגשתי.
שלושת הראשונים יכולים להיות בריאים.
הרביעי כבר מסוכן.
כדאי לשאול:
מה אני באמת מחפש?
אם אני רוצה תיקון – אפשר לדבר.
אם אני רוצה הבנה – אפשר להסביר.
אם אני זקוק להתנצלות – אפשר לבקש.
אבל אם המטרה היא לגרום לאחר לסבול, אנחנו כבר לא מתקנים את המצב.
אנחנו רק ממשיכים אותו.
איך חוסר ויתור נראה בחיי היום־יום?
"אני התקשרתי בפעם שעברה."
"אני הזמנתי אותו פעמיים."
"הוא לא בירך אותי."
"אני תמיד עושה בשבילו."
"אפילו תודה לא קיבלתי."
כל משפט בפני עצמו יכול להיות נכון.
אבל כאשר האדם מנהל פנקס מתמיד של יחסים, כל קשר הופך לחשבון.
"הוא לא התקשר אליי – גם אני לא אתקשר."
"היא לא הזמינה אותי – אני לא אזמין אותה."
"הוא ענה לי יבש – אני אראה לו."
זו נקמה קטנה ושקטה.
לא תמיד היא נראית דרמטית.
אבל היא מזינה את הפגיעה.
האדם התנצל.
אבל לא בדיוק במילים שרצינו.
"אבל הוא לא באמת הבין."
"אבל הוא לא אמר את זה כמו שצריך."
"אבל הוא לא סבל מספיק."
לפעמים צריך שיחה נוספת.
אבל לפעמים הכבוד מחפש תנאים בלתי אפשריים למחילה.
העניין לכאורה הסתיים.
אבל בכל ויכוח חדש הוא חוזר.
"גם לפני שנתיים עשית..."
אם כבר החלטנו למחול, צריך להיזהר שלא להשתמש בעבר כנשק בכל הזדמנות.
מה ההבדל בין ויתור למחילה?
ויתור יכול להתרחש גם בלי פגיעה גדולה.
אני מוותר על מקום.
על תור.
על נוחות.
על העדפה.
על כך שהדברים ייעשו בדיוק בדרך שלי.
מחילה עוסקת יותר בפגיעה שכבר התרחשה.
אני מחליט שלא להחזיק את האדם השני לנצח בתוך הרגע שבו הוא פגע בי.
לעיתים אפשר למחול ועדיין להציב גבול.
אפשר לומר:
"אני לא רוצה לשמור טינה, אבל הדבר הזה לא יכול לחזור."
זו אינה סתירה.
להעביר על המידות אינו להתעלם מעוול
זהו אחד האיזונים החשובים ביותר.
אין חובה לוותר במקום שבו הוויתור יאפשר פגיעה מתמשכת.
אם אדם מנצל.
אם יש אלימות.
אם יש פגיעה משמעותית.
אם יש נזק לאחרים.
אם יש צורך להציב גבול ברור.
אין להשתמש במושג "העברה על המידות" כדי להכשיר פגיעה.
גם כאשר מחליטים לא לשמור טינה, אפשר וצריך לפעמים לומר:
"עד כאן."
המבחן אינו:
"האם הגבתי?"
אלא:
"מאיזה מקום הגבתי?"
מתוך רצון לתקן?
או מתוך רצון לנקום?
איך לומדים לוותר?
לא כל נושא שווה דיון.
שאל:
האם הדבר יהיה חשוב בעוד שבוע?
בעוד חודש?
בעוד שנה?
אם לא – אולי כדאי לחסוך את המאבק.
לפעמים רצינו דבר מסוים – וקיבלנו אותו בדרך אחרת.
הילד עשה את המטלה, אבל לא בדיוק בסדר שרצינו.
בן הזוג טיפל בעניין, אבל בדרך שלו.
האם המטרה הושגה?
אם כן, אולי אין צורך להילחם על הצורה.
לפעמים אדם לא פגע בכוונה.
הוא שכח.
לא שם לב.
היה טרוד.
לא הבין.
אין צורך להפוך כל טעות לאמירה על היחס שלו אלינו.
כאשר נפגענו, המוח מתחיל לחפש:
"גם בפעם הקודמת..."
"ותמיד הוא..."
"עכשיו הכול ברור."
כך אירוע אחד הופך לכתב אישום על כל האישיות.
נסו לטפל במקרה הנוכחי בלי להפוך אותו להוכחה שכל האדם רע.
גם כאשר אנחנו צודקים.
אם כבר הבין.
כבר התנצל.
כבר תיקן.
אין צורך להמשיך ללחוץ עד שירגיש מושפל.
מטרת התיקון אינה לנצח אדם.
אפשר למחול ועדיין לומר:
"אמון צריך להיבנות מחדש."
המחילה משחררת את הטינה.
האמון עוסק בשאלה מעשית של התנהלות לעתיד.
זו הבחנה חשובה מאוד.
אם מחכים רק לפגיעות גדולות, קשה להתאמן.
לכן כדאי לתרגל ויתור בדברים קטנים:
לתת לאחר לבחור מסעדה.
מקום.
זמן.
דרך.
מוזיקה.
סדר.
הנפש מתרגלת לכך שלא הכול חייב להיעשות לפי רצוני.
מקורות: ראש השנה יז, א, רש"י שם, דברי חז"ל על המעביר על מידותיו, אורחות צדיקים, שער הרצון ושער הכעס.
