חיוב מעשר כספים

תשובה

ההלכה היא שמצווה מן המובחר לתת חמישית מהרווחים לצדקה, ומידה בינונית לתת מעשר מן הרווחים, והנותן פחות, מקיים את מצוות הצדקה כמידת עין רעה (שו”ע יו”ד רמט, א).

ונחלקו הפוסקים בשאלה מהו מקור המצווה לתת מעשר כספים. לדעת מיעוט הפוסקים החיוב מן התורה (כן משמע מתוספות תענית ט, א). ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט”ז יו”ד שלא, לב). ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב”ח שם).

אלא שצריך להדגיש, שלמרות שיש אומרים כי המקור למעשר כספים הוא במנהג, אין זה אומר שהנותן מעשר מקיים מצווה קלה שיסודה במנהג. שהרי ברור כי עצם מצוות הצדקה היא מן התורה, שנאמר (דברים טו, ז-ח): “לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ”. כלומר, כאשר אפשר יש לספק את צרכיו של כל עני ועני, “דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ”. אלא שבדרך כלל צורכי העניים מרובים, ואין אפשרות לספק את צורכי כולם, ועל כן קבעה ההלכה, שמידה בינונית לתת מעשר. נמצא אם כן שהמצווה לתת מעשר כספים היא ההגדרה כיצד לקיים את מצוות התורה כפי המידה הבינונית.

כלומר אף שיש אומרים שהמקור לנתינת מעשר הוא ממנהג, המנהג בא לפרש את מצוות התורה, והנותן פחות ממעשר אינו מקיים את מצוות התורה אפילו כמידה בינונית אלא כמידת בעל עין רעה.

מכל מקום ישנה משמעות הלכתית לשאלת מקור החיוב לתת מעשר כספים, והיא לגבי אדם שמצבו הכלכלי דחוק, שאם נפסוק שנתינת מעשר כספים מהתורה – גם כשמצבו דחוק, כל זמן שהוא אינו אנוס, חובה עליו לתת מעשר למי שעני ממנו או להחזקת לימוד תורה. אך אם נפסוק כדעת רוב הפוסקים שנתינת מעשר כספים הוגדרה על ידי חכמים – הרי שמי שמצבו דחוק פטור מנתינת מעשר ויסתפק בנתינת מתנה קטנה למי שעני ממנו, אבל מי שמצבו דחוק במקצת יהיה חייב במעשר כספים. ואם נפסוק שנתינת מעשר כספים היא מנהג, גם מי שמצבו דחוק מעט יהיה פטור ממעשר כספים, והמנהג חל רק על אדם רגיל שמתפרנס כממוצע.