חלק א | כאשר החולה נוטה למות
14.9.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 3 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מדריך מקיףגם כאשר מצבו של החולה קשה מאוד, כל עוד הוא חי חובה להתייחס אליו כאדם חי לכל דבר.
אין לראות בחולה סופני כאדם שכבר "נפטר", ואין לעשות פעולות שנועדו להכין את גופו לקבורה בעודו בחיים.
ילקוט יוסף מדגיש שגם חולה סופני חייב לקבל את הטיפול הרפואי הנצרך לו, ואסור לעשות פעולה שמטרתה לקרב את קיצו. [1]
לכן כאשר החולה נמצא בבית חולים או תחת טיפול רפואי, אין להסיק מדיני הגוסס שיש להפסיק טיפול רפואי על דעת בני המשפחה.
שאלות הנוגעות להפסקת טיפול, מכשירי הנשמה, תרופות, הזנה, החייאה וכדומה הן שאלות חמורות בדיני נפשות, ויש לקבל בהן הוראה פרטנית מרב מובהק הבקי בהלכה וברפואה ובהתאם למצב הרפואי המדויק.
כאשר החולה נוטה למות ויש חשש ממשי שמא ימות, ראוי לעוררו לומר וידוי.
אולם יש לעשות זאת בעדינות רבה.
אין לומר לאדם וידוי רק מפני שהוא חולה, כאשר עצם אמירת הדברים עלולה להפחיד אותו ולגרום לו לחשוב שמותו קרוב.
ילקוט יוסף פוסק שכאשר החולה נוטה למות אומרים לו להתוודות, ומרגיעים אותו שאין הווידוי סימן ודאי למיתה, שכן רבים התוודו והמשיכו לחיות.
אם אינו מסוגל לומר את הווידוי בפיו – יתוודה בלבו.
אם אינו יודע נוסח וידוי, ניתן לומר לו שיאמר:
"מיתתי תהא כפרה על כל עוונותי." [2]
בילקוט יוסף מובא נוסח הווידוי:
"מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל החטאים והעוונות והפשעים שחטאתי ופשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן, וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים." [3]
אם החולה רוצה ויכול להאריך בווידוי – רשאי.
העיקר הוא שהדברים ייאמרו מתוך תשובה, אמונה והכנעה לפני הקב"ה, ולא מתוך בהלה.
אין לומר לחולה "אתה עומד למות" כדי לגרום לו להתוודות.
אם חוששים שעצם הדיבור על מיתה יגרום לו חרדה, יש לעשות זאת בחכמה ובעדינות.
אין לומר דברים העלולים לשבור את לבו של החולה ולהחמיר את מצבו. [2]
לכן כאשר יש ספק כיצד לדבר עם החולה, נכון שאדם רגוע המכיר אותו, או רב שהחולה נותן בו אמון, יעשה זאת.
אין לומר את הדברים בצורה שעלולה להביא אנשים הנמצאים בחדר לבכי ולשבירת לב החולה.
לכן כאשר החולה נמצא ממש סמוך לפטירה, יש להשתדל ליצור סביבו אווירה שקטה ככל האפשר.
אין צורך שכל בני המשפחה יהיו סביב מיטתו אם הדבר גורם לצעקות, בהלה או בכי בלתי נשלט.
הכבוד הגדול ביותר באותה שעה הוא לאפשר לו להיות בסביבה שקטה, מכובדת ורגועה.
[1] ילקוט יוסף, הלכות ביקור חולים ואבלות, מהדורת תשס"ד, סימן ב, סעיף ב, עמ' סט: חובת הטיפול בחולה, לרבות חולה סופני, ואיסור לקרב את קיצו.
[2] ילקוט יוסף, הלכות אבלות, מהדורת תשס"ד, סימן ד, סעיף א, עמ' פח: דין וידוי החולה והזהירות שלא לשבור את לבו.
[3] שם, סימן ד, סעיף ב, עמ' פח: נוסח וידוי שכיב מרע.