חלק ד | עניית אמן, קדיש, מניין וברכות ששומעים מאחרים

חלק ד | עניית אמן, קדיש, מניין וברכות ששומעים מאחרים | למעשה

האם האונן עונה אמן

אונן השומע אדם אחר מברך אינו צריך לענות "אמן".

לכתחילה אין לו לענות אמן בזמן אנינותו. [1]

אם כבר מסר את הנפטר לטיפול החברה קדישא והיא מטפלת בכל ענייני הקבורה, מי שעונה אמן אחר ברכה יש לו על מי לסמוך, ואין מוחין בידו. [1]

יש אומרים שאונן יכול לשמוע ברכה מאדם אחר ולהתכוון לצאת בה ידי חובה.

ויש חולקים, מפני שהכלל "שומע כעונה" גורם לכך שהדבר נחשב כאילו בירך בעצמו.

לכן אין להשתמש בדרך זו כהיתר כללי לכל הברכות בזמן האנינות. [2]

למרות שהאונן פטור מן המצוות ואינו מתפלל כרגיל, המנהג הוא שהאונן אומר קדיש בעת ההלוויה, משום שהקדיש נאמר לעילוי נשמת הנפטר. [3]

נהגו שהאונן יאמר את הקדיש יחד עם אדם אחר מן הקהל.

אם אין אחר שיכול לומר איתו, רשאי לומר את הקדיש לבדו כאשר יש מניין כדין. [3]

ככלל, אונן אינו מצטרף למניין. [4]

לכן אם בהלוויה אין עשרה אנשים גדולים מלבד האונן, אין לו לומר קדיש.

אולם אם הנפטר כבר נמסר לחברה קדישא והיא מטפלת בכל ענייני ההלוויה והקבורה, ילקוט יוסף מקל לצרף את האונן למניין לצורך אמירת קדיש. [4]

זהו דין מיוחד בקדיש, ואין להסיק ממנו שהאונן רשאי להתפלל ולברך את כל הברכות.

לאחר הקבורה, האבל מצטרף למניין ככל אדם. [4]

אונן המתגורר סמוך לבית הכנסת ושומע קדיש או קדושה אינו חייב לעזוב את המקום.

אולם כל עוד הוא אונן אינו עונה עמהם כרגיל. [5]

[1] ילקוט יוסף, הלכות אבלות, מהדורת תשס"ד, סימן ז, סעיפים ג–ד, עמ' קיט: עניית אמן על ידי אונן ודין מי שמסר את מתו לחברה קדישא.

[2] שם, סימן ז, סעיף ה, עמ' קכ: מחלוקת אם אונן יכול לצאת ידי חובה בשמיעת ברכה מאחר.

[3] שם, סימן ז, סעיף יז, עמ' קלג: מנהג אמירת קדיש על ידי אונן בעת ההלוויה.

[4] שם, סימן ז, סעיף כח, עמ' קנז: צירוף אונן למניין וקדיש לאחר מסירת הנפטר לחברה קדישא.