טעמי המקרא

אמר ר' שמעון ב"ל התורה שניתנה למשה, עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה (ד"ר פ"ג) ומשה העתיק ממנה כסופר המעתיק מספר קדום (רמב"ן בראשית א'). הקב"ה מקריא לו ומשה היה קורא וכותב (ב"ב ט"ו ע"א). א"כ משה היה כשומע מפי הקורא בכתב והקב"ה מקריא לו למשה רבנו עם קול והדר, בנעימה ובזמרה  כדי שיבחינו העניינים לשמע אוזניו של משה על צד השלמות. כל עניין על פי נעימתו.

אמרו חז"ל במכילתא: "והאלוקים יעננו בקול, בקול ובנעימה שהיה משה שומע, בו היה משמיע את ישראל.." וכן בתרגום יונתן "ומן קדם ה' הוה מתעני לו בקול נעים ומשבח ונעימתא מעליא".
לעניין זה אחת הן, תורה נביאים או כתובים, שכולם ניתנו למשה בסיני עם חלופי נעימותיהם כאמרם  ז"ל: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו הראשונים" (דברים כ"ו י"ד) שתקנו הניגונים. שלא יאמר ניגון של תורה לנביאים, ושל נביאים לתורה ולכתובים, ושל כתובים לתורה ולנביאים, אלא כל ניגון כמו שהוא, שהכל "הלכה למשה מסיני" שנאמר "יעננו בקול" (ספר חסידים ש"ב). ועוד אמרו: "יודע נגן- במקרא" (מדרש שמואל י"ט י"ח).

הן הן טעמי תורה שנמסרו למשה, כן מסר משה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. כן נשתלשלה הקבלה ההיא דור אחר דור. הבן לומד מפי אביו, והתלמיד שומע מפי הרב את המאמרים, עם כל תקון המבטא וההטעמה הראויים להם, כאשר קבל גם הוא מאביו או מרבו. אלו נתנו את כתבי הקדש לבניהם ולתלמידיהם ועזבום לקרוא בהם מתוך הכתב לבד, כי אז היה להם כדברי הספר החתום, אלא קראו לפניהם, ושנו עמהם בקול דברים בנעימה וזמרה, ומסרו להם ע"י כך טעמי התורה, והמתיקו להם דבש אמריה עד שנכנסו הדברים בלבם ונפשם והיו להם כדורבנות ומסמרות נטועים.

"רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב והבינו במקרא אלו פסקי טעמים". ופרש"י ה"נגינות" קרויין "טעמים" (מגילה ג' ע"א)) נעוצים המה הנגון והטעם זה בזה, כי כוונת אלו המבינים את העם בקראם לפניהם מתוך הכתב שבספר תורת האלקים הייתה לעורר את לבב העם לרעיון הגנוז במליצה המקראית שבתורה הקדושה.