מדוע במקדש היו שבעה נרות ובחנוכה מדליקים שמונה? הסוד של „אז ישיר”

ישנו הבדל בולט בין מנורת המקדש לבין נרות חנוכה. במקדש עמדה מנורה ובה שבעה קנים, והתורה ציוותה להאיר את שבעת נרותיה. לעומת זאת, בחנוכה אנו מדליקים ביום הראשון נר אחד ומוסיפים בכל לילה נר נוסף, עד שבלילה השמיני אנו מדליקים שמונה נרות [1]. לכאורה, אם נרות חנוכה נועדו להמשיך את אור מנורת המקדש, כפי שמבאר הרמב"ן, היה ראוי לשמור על אותו מספר של נרות. מדוע דווקא בחנוכה מופיע המספר שמונה? מהי המשמעות של הוספת נר בכל לילה, ומדוע אין מדליקים את כל שמונת הנרות כבר מן הלילה הראשון?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן במשמעותם של המספרים שבע ושמונה בתורה. המספר שבע חוזר פעמים רבות בתיאור סדרי הבריאה. שבעת ימי השבוע, שבע שנות השמיטה ושבעת השבועות של ספירת העומר מבטאים מחזורים שלמים. בדרך פנימיות התורה, המספר שבע מסמל את סדר ההשפעה המתגלה בתוך העולם, ואילו המספר שמונה מבטא את המדרגה הבאה, זו שמתחילה לאחר שהמחזור הקודם הושלם.

אולם יש כאן עומק נוסף. המספר שמונה אינו רק מדרגה גבוהה מן השבע, אלא הוא מבטא את תחילתו של מחזור חדש, הנבנה על גבי מה שכבר הושלם. האדם אינו אמור להישאר לנצח במדרגה שכבר השיג, גם אם מדובר במדרגה גבוהה מאוד. עליו לקבל את ההשפעה, להפנים אותה ולהשתמש בה כדי להתקדם למדרגה נוספת.

נחשוב על תלמיד שהשלים לימוד של מסכת. במשך חודשים ארוכים למד דף אחר דף, בירר סוגיות, חזר על הדברים וקנה ידיעות רבות. כאשר הוא מגיע לסיום המסכת, יש לפניו שתי אפשרויות. הוא יכול להסתפק בתחושת ההצלחה ולראות בלימוד שהשלים את סוף הדרך, והוא יכול להבין שהידיעות שרכש הן בסיס למדרגה הבאה. דווקא לאחר שהשלים את הלימוד הקודם, הוא מסוגל להתחיל סוגיות חדשות מתוך עומק ובשלות גדולים יותר.

כך גם בעבודת ה'. כל מדרגה שאדם רוכש אמורה להיעשות חלק מאישיותו, ומתוכה עליו להתקדם. אם הוא למד לקיים מצווה מסוימת בהתמדה, עליו לשאוף להוסיף בה כוונה ואהבה. אם הצליח לתקן מידה אחת, נפתחת לפניו האפשרות לעסוק במידה נוספת. אין הכוונה שעליו לחיות בתחושה מתמדת שכל מה שעשה אינו מספיק, אלא להפך, עליו לשמוח במה שכבר רכש ומתוך כך לקבל כוח לעלות למדרגה חדשה.

וזהו הסוד של המספר שמונה. לאחר שהמספר שבע מסמל את השלמת המחזור, השמונה מבטא את התגובה של האדם למה שקיבל ואת התנועה אל השלב הבא. הוא אינו מבטל את השבע, אלא מוסיף עליו קומה חדשה.

רעיון נפלא נרמז גם במילה „אז”, הפותחת את שירת הים: „אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'” [2]. המילה „אז” מורכבת מן האות א', שערכה אחת, ומן האות ז', שערכה שבע. בדרך רמז, יש כאן ביטוי למהלך של שבע ועוד אחת. לאחר שהקב"ה השלים את פעולת הישועה, התעוררה מצידם של ישראל תגובה חדשה, תגובה של שירה והודאה.

מהי משמעות הדבר? כאשר אדם מקבל מתנה מחברו, אפשר להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון הוא עצם הנתינה. הנותן פועל ומעניק דבר בעל ערך, והמקבל זוכה ליהנות ממנו. אולם לאחר מכן נדרש שלב נוסף: התגובה של המקבל. הוא יכול להשתמש במתנה ולהמשיך בחייו בלי להקדיש מחשבה למי שנתן אותה, והוא יכול להכיר בטובה, להודות עליה ולהפוך את המתנה לאמצעי המחזק את הקשר ביניהם.

נמצא שהנתינה אינה מגיעה לשלמותה רק בעצם קבלת החפץ. כאשר המקבל מגיב בהכרת הטוב, נוצר קשר חי בין הנותן למקבל. המתנה אינה נשארת דבר העומד בפני עצמו, אלא נעשית ביטוי של אהבה ושל קרבה.

וכאן מתגלה משמעותה של ההודאה. בתיקוני הזוהר נקשרת בחינת ההודאה למדרגה השמינית ולשירת „אז ישיר” [3]. בדרך רעיונית, המספר שבע מסמל את השפע שהקב"ה מעניק לנו, ואילו המספר שמונה מסמל את התגובה המתעוררת מצדנו לאחר קבלת השפע. הקב"ה מעניק לנו חיים, חכמה, כוח ואפשרות להתקרב אליו, ואנו נדרשים להשיב באמצעות תודה, שירה ועבודת ה'.

עתה נוכל להבין את ההבדל שבין מנורת המקדש לנרות חנוכה. מנורת המקדש, שבה שבעה נרות, מבטאת את ההשפעה האלוקית המאירה את העולם. אור הקדושה מתגלה מן המקדש ומאיר לישראל את הדרך. לעומתה, שמונת ימי החנוכה מבטאים את השלב שבו ישראל נדרשים להגיב לאותו אור. לאחר שהקב"ה העניק להם את התורה ואת המקדש, הם מבקשים להמשיך את ההארה גם אל תוך מציאות של גלות והסתר.

ולכן דווקא בחנוכה אנו מוסיפים והולכים. בכל לילה אנו מגלים אור במקום נוסף, ומבטאים בכך שהתגובה שלנו לשפע האלוקי אינה פעולה חד־פעמית. מה שהצלחנו להאיר אתמול נעשה בסיס למה שנוכל להאיר היום, ומה שנוסיף היום יכין אותנו להתקדמות של מחר.

אפשר למצוא ביטוי נוסף למשמעות המספר שמונה גם במצוות ברית מילה. התורה מצווה למול את הבן ביום השמיני [4]. לאחר שבעת הימים הראשונים לחייו מגיעה מצווה המכניסה את גופו עצמו לברית עם הקב"ה. בדרך רמז, זהו המעבר מקבלת החיים אל הקדשתם לעבודת ה'. האדם אינו מסתפק בעצם העובדה שניתנו לו חיים, אלא נדרש להפוך אותם לחיים שיש בהם שליחות ותכלית.

שבעת נרות המקדש מסמלים את האור שאנו זוכים לקבל, ושמונת ימי החנוכה מלמדים מה עלינו לעשות באור הזה. לא די לקבל שפע מן הקב"ה, אלא צריך להשיב לו באמצעות חיים של תורה, הודאה ומעשים טובים.

וזהו המסר המעשי של מצוות ההדלקה. כאשר אנו עומדים מול החנוכייה, עלינו לשאול לא רק על מה אנו מודים, אלא גם כיצד אנו מתכוונים להגיב לטובה שקיבלנו. אדם יכול להודות על הזכות ללמוד תורה, אך ההודאה תעמיק כאשר יקבע זמן נוסף ללימוד. הוא יכול להודות על הכוחות שקיבל, אך התודה תהיה שלמה יותר כאשר ישתמש בהם כדי לעזור לאחרים.

כך הופכת ההודאה מתגובה של מילים בלבד לכוח המניע את החיים. בכל פעם שאנו מקבלים שפע מן הקב"ה, אנו נדרשים לשאול כיצד נוכל להשתמש בו כדי להתקרב אליו עוד יותר.

וזהו סודו של המספר שמונה: לא סוף הדרך, אלא תחילתה של קומה חדשה. לאחר שהאור האלוקי ניתן לנו, מתחילה העבודה שלנו להמשיך ולהגדיל אותו. וככל שאנו מוסיפים לגלות את האור בחיינו, כך אנו זוכים להפוך את השפע שקיבלנו למקור של התקדמות, הודאה וקרבת אלוקים.