מדוע יעקב אבינו חזר בשביל כמה פכים קטנים? הסוד שהתגלה בנס חנוכה

אחד המעשים התמוהים ביותר בחייו של יעקב אבינו מתרחש בלילה שבו הוא עומד להיפגש עם עשו אחיו. יעקב נמצא בדרכו חזרה לארץ ישראל, לאחר שנים רבות בבית לבן. הוא מעביר את משפחתו ואת רכושו את נחל יבוק, ואז מספרת התורה: „ויותר יעקב לבדו” [1]. חז"ל מבארים שיעקב נשאר לבדו מפני שחזר לקחת פכים קטנים שנשכחו מעבר לנחל. לכאורה, הדבר אינו מובן. יעקב אבינו היה אדם עשיר ובעל רכוש רב, ובאותה שעה עמד בפני סכנה גדולה מצד עשו. מדוע היה חשוב לו לחזור בשביל כמה כלים שערכם מועט? האם היה ראוי לסכן את עצמו כדי שלא להפסיד חפצים קטנים כל כך? ועוד יש להבין, מדוע דווקא לאחר שחזר על הפכים הקטנים התרחש המאבק המופלא בינו לבין שרו של עשו?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בדברי חז"ל שנאמרו על המעשה הזה: „מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם” [2]. במבט ראשון הדברים מפתיעים מאוד. הרי דווקא מן הצדיקים היינו מצפים שלא יעניקו חשיבות מיוחדת לרכושם. אדם השקוע בחומריות עשוי לרדוף אחר כל פרוטה, אך מדוע יעקב אבינו, שהקדיש את חייו לעבודת ה', החשיב כל כך את הפכים הקטנים?

אלא שחז"ל הוסיפו והסבירו שהסיבה לכך היא שצדיקים אינם פושטים את ידיהם בגזל. כלומר, יחסו של הצדיק לממון שונה לחלוטין מיחסו של אדם הרואה בכסף תכלית בפני עצמה. הצדיק אינו מחשיב את הממון מפני שהוא מאפשר לו להתגאות בעושרו או להרבות תענוגים, אלא מפני שהוא מבין שכל דבר שהגיע לידיו ביושר הוא אפשרות נוספת לעשות באמצעותו את רצון ה'.

נחשוב על אדם המקבל מחברו מתנה יקרה. ייתכן שמבחינה כספית אין למתנה ערך גדול במיוחד, אך הוא שומר עליה בקפדנות מפני שהיא מזכירה לו את הקשר עם מי שנתן אותה. הערך שלה אינו נמדד רק בסכום שאפשר לקבל תמורתה, אלא במשמעות שהיא נושאת עבורו.

כך, במדרגה עמוקה הרבה יותר, התייחס יעקב אבינו לרכושו. הוא לא ראה בפכים הקטנים חפצים חסרי ערך רק מפני שמחירם נמוך. כל חפץ היה בעיניו דבר שהקב"ה זימן לו ושאפשר להשתמש בו למטרה ראויה. לכן גם דבר קטן יכול היה להיות יקר בעיניו, מפני שלא רצה לזלזל באפשרות נוספת לעבוד את הקב"ה.

וכאן מתגלה יסוד גדול בהבדל שבין יעקב לעשו. במדרש מתואר שיעקב ועשו חילקו ביניהם את העולם הזה ואת העולם הבא, כאשר עשו ביקש את העולם הזה ויעקב את העולם הבא [3]. אולם לכאורה, אם יעקב בחר בעולם הבא, מדוע המשיך לעסוק בעולם הזה? מדוע עבד אצל לבן, עסק בצאנו ורכש ממון רב?

התשובה היא שיעקב לא ויתר על השימוש בעולם הגשמי, אלא על ראייתו כתכלית עצמאית. עשו, בדרך הרעיונית הזאת, מסמל את האדם הרואה בחומריות את מרכז חייו, ואילו יעקב מסמל את האדם המשתמש בחומר כדי להגיע לתכלית הרוחנית. לשניהם יש גוף, רכוש וצרכים גשמיים, אך ההבדל ביניהם הוא בשאלה לשם מה הם משתמשים בכל הדברים הללו.

עבור עשו, הפך הקטן עשוי להיות חפץ שאין טעם להתאמץ עבורו אם שוויו מועט. אולם עבור יעקב, השאלה אינה רק כמה כסף שווה הפך, אלא איזו אפשרות של עבודת ה' טמונה בו. משום כך הוא חוזר לקחת אותו.

וכאן אנו מגיעים למאבק עם שרו של עשו. התורה מספרת שהאיש שנאבק ביעקב לא הצליח להכריע אותו, אך פגע בכף ירכו. לאחר מכן נאמר: „ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו” [4]. חז"ל לימדו שהשמש זרחה ליעקב לרפואתו, ובזוהר מבואר שהשמש הזאת קשורה לאור הראשון שנגנז בתחילת הבריאה [5].

לכאורה, מדוע נזקק יעקב דווקא לאור הגנוז כדי להתרפא? הרי הקב"ה יכול היה לרפא אותו בכל דרך שירצה. מהו הקשר בין הפגיעה בירך לבין האור המגלה את פנימיות המציאות?

הדברים מתבארים מתוך מהותו של המאבק. שרו של עשו מייצג את הניסיון לראות את העולם הגשמי כמציאות העומדת בפני עצמה. לפי המבט הזה, רכוש הוא רק רכוש, הצלחה היא רק הצלחה חומרית, וכוחו של האדם נמדד בעיקר לפי מה שהוא מסוגל להשיג בעולם הזה. לעומתו, יעקב מגלה שהחומר אינו מנותק ממקורו הרוחני, ושאפשר להשתמש בכל דבר גשמי כדי לעבוד את הקב"ה.

הפגיעה בירך מסמלת בדרך פנימית ניסיון לפגוע דווקא בחיבור שבין העולם הרוחני לבין החיים המעשיים. הירך והרגליים הן החלקים המוליכים את האדם ממקום למקום ומאפשרים לו לפעול בעולם. כאשר כוח זה נפגע, נוצר קושי להוציא את הרצון ואת ההכרה אל הפועל. אולם יעקב זכה לרפואה באמצעות אור הגנוז, האור המלמד לראות את המשמעות הפנימית של המציאות. הוא לא היה זקוק רק לריפוי גופני, אלא לגילוי שהקשר בין הקדושה לבין עולם המעשה לא נפסק.

וכאן מתגלה קשר מופלא לנרות החנוכה. השל"ה הקדוש מצא רמז בין הפגיעה ב„כף” ירכו של יעקב לבין „פך” השמן שנמצא בימי החשמונאים. אותן שתי אותיות מופיעות בשתי המילים, אך בסדר הפוך. בדרך רמז, מה שנראה בתחילה כפגיעה בכוחו של יעקב נעשה מקור להתגלות האור אצל בניו [6].

החשמונאים עמדו מול אותה שאלה שעמדה לפני יעקב אבינו: האם העולם הגשמי הוא התכלית, או שהוא כלי לגילוי רצון ה'? היוונים ביקשו להרחיק את ישראל מן התורה והמצוות ולהעמיד במרכז את כוחם החומרי של בני האדם. החשמונאים, שהיו בני שבט לוי, עמדו מולם במסירות נפש והראו שיש דבר חשוב יותר מן הכוח הצבאי ומן ההצלחה הגשמית.

לאחר הניצחון הם מצאו פך שמן קטן וטהור. מבחינה חיצונית היה לפניהם שמן המספיק ליום אחד בלבד. אולם הקב"ה גילה באמצעותו שהמציאות אינה מוגבלת רק למה שאפשר לחשב לפי הכמות הנראית לעין, והשמן דלק שמונה ימים.

וכך נוצר חיבור נפלא בין שני הפכים. יעקב חזר על פכים קטנים מפני שהכיר במשמעות הרוחנית של כל דבר גשמי שניתן לו, ובניו החשמונאים זכו למצוא פך קטן שגילה לכל ישראל שהאור הרוחני אינו מוגבל לכמות החומרית הנראית לעיניים.

יעקב לא חזר על הפכים הקטנים מפני שהכסף היה חשוב בעיניו יותר מן הקדושה, אלא מפני שגם בפך הקטן ביותר ראה אפשרות לגלות קדושה. מאותן פכים קטנים נמשך, בדרך רמז, פך השמן שהאיר את חשכת יוון.

זהו מסר גדול לחיינו. פעמים רבות אנו מחפשים הזדמנויות גדולות לעבודת ה', אך מזלזלים בדברים קטנים הנמצאים לפנינו. אנו מחכים לרגע שבו נוכל לעשות מעשה מרשים, ללמוד שעות רבות או להשפיע על אנשים רבים, ובינתיים איננו מבחינים במצוות הקטנות המזדמנות לנו בכל יום.

אולם יעקב אבינו מלמד אותנו שאין לבחון את ערכו של מעשה רק לפי גודלו החיצוני. מילה טובה הנאמרת לאדם בזמן הנכון, מטבע הניתנת לצדקה, זמן קצר של לימוד או ויתור קטן למען שלום הבית עשויים להיות בעלי משמעות גדולה מאוד. לא מפני שאנו יודעים מראש מה תהיה תוצאתם, אלא מפני שכל מעשה טוב מחבר חלק נוסף מן החיים אל רצון ה'.

וזוהי גם אחת המתנות של חנוכה. פך קטן אחד הזכיר לישראל שהקדושה אינה נמדדת לפי גודל הכלי, אלא לפי האור שהוא מסוגל לשאת. כאשר האדם לומד להתייחס כך למעשיו, הוא מפסיק לזלזל בדברים הקטנים ומתחיל לראות גם בהם הזדמנות להתקרב אל הקב"ה.

כך אנו ממשיכים את דרכו של יעקב אבינו: לא לברוח מן העולם הגשמי, ולא להפוך אותו לתכלית החיים, אלא להשתמש בכל מה שקיבלנו כדי לגלות בתוכו את אור ה'.