מדוע יציאת מצרים היא יסוד האמונה?

מדוע הקדוש ברוך הוא אומר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי את העולם"?

עשרת הדיברות נפתחים בהכרזה: "אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).

הבחירה להזכיר דווקא את יציאת מצרים מלמדת על מקומה המרכזי באמונת ישראל.

רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, עומד על רעיון זה בדרך מיוחדת. כאשר מלך כוזר שואל את החבר היהודי במה הוא מאמין, החבר משיב שהוא מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים.

המלך מתפלא על התשובה. מדוע לא פתח החבר בכך שהוא מאמין בבורא העולם, המנהיג את הבריאה כולה?

החבר מסביר שאמונת ישראל אינה נשענת רק על התבוננות שכלית בבריאת העולם, אלא גם על ההתגלות האלוקית ועל המאורעות שהתרחשו לעיני עם ישראל ונמסרו במסורת מדור לדור.

בריאת העולם היא יסוד האמונה, אך האדם לא נכח בשעת הבריאה. לעומת זאת, יציאת מצרים התרחשה בתוך ההיסטוריה האנושית, לעיני עם שלם, והניסים שנעשו בה גילו את שליטתו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

"מי ה׳ אשר אשמע בקולו?" – השאלה שעמדה במרכז המאבק עם פרעה

כאשר משה ואהרן הגיעו אל פרעה ודרשו ממנו לשלח את בני ישראל, השיב פרעה: "מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה׳ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב).

דברים אלו מגלים שהמאבק בין משה לפרעה לא היה רק מאבק על שחרור עבדים. פרעה סירב להכיר בסמכותו של הקדוש ברוך הוא, וממילא לא ראה עצמו מחויב להישמע לציוויו.

פרעה היה מלך חזק, שעמד בראש הממלכה המצרית ושלט בחייהם של בני ישראל. בעיניו, הכוח והשלטון היו נתונים בידו, ולא הייתה סיבה שיכפיף את רצונו לציווי האלוקי שנמסר לו באמצעות משה.

משום כך, כאשר הקדוש ברוך הוא מודיע למשה על תחילת המכות, נאמר: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה׳ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם" (שמות ז, ה).

מילים אלו עומדות כנגד הכרזתו של פרעה "לא ידעתי את ה׳". בתחילה פרעה מסרב להכיר במלכות ה׳, ובהמשך באות המכות ומגלות שאין כוח אנושי המסוגל לעמוד בפני רצונו.

אולם הידיעה הנדרשת כאן אינה רק ידיעה על עצם מציאותו של הבורא. פרעה נדרש להכיר בכך שהקדוש ברוך הוא שולט בעולם, משגיח על הנעשה בו, ושאין שלטונו של מלך בשר ודם יכול לבטל את רצונו.

שלושה יסודות באמונה שהתגלו בעשר המכות

הרמב"ן, בפירושו לשמות (יג, טז), מבאר באריכות את משמעות האותות והמופתים שנעשו במצרים.

לדבריו, במשך הדורות התפתחו בקרב בני האדם תפיסות שונות שסתרו את האמונה. היו שכפרו בבורא העולם, היו שהודו בקיומו אך כפרו בידיעתו את פרטי המעשים, והיו שהאמינו שהבורא יודע את הנעשה בעולם, אך סברו שאינו משגיח על מעשי בני האדם ואינו מנהיג את חייהם.

ניסי יציאת מצרים נועדו לגלות את שגיאותיהן של תפיסות אלו. כאשר הקדוש ברוך הוא משנה את מהלך הטבע, מודיע מראש על התרחשות המכה ומבחין בין ישראל למצרים, מתגלים יסודות מרכזיים באמונה.

הרמב"ן מבאר שלוש לשונות המופיעות במכות, שכל אחת מהן מדגישה יסוד אחר.

"בזאת תדע כי אני ה׳" – מציאות הבורא

במכת דם אומר הקדוש ברוך הוא לפרעה: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳" (שמות ז, יז).

היאור, שהיה מקור מרכזי לחיים ולשגשוג במצרים, הפך לדם על פי דבר ה׳. בכך התגלה שהכוחות הקיימים בעולם אינם עצמאיים ואינם שולטים מכוח עצמם, אלא כפופים למי שברא אותם.

מטרת המכה הייתה להביא להכרה בכך שמאחורי המציאות עומד בורא המנהיג אותה כרצונו.

מדוע נדרשו עשר מכות ולא מכה אחת?

לאחר שהבנו את מטרת המכות, מתעוררת שאלה נוספת: אם הקדוש ברוך הוא ביקש להוציא את ישראל ממצרים, מדוע לא עשה זאת באמצעות מכה אחת מכרעת?

הרי מכת בכורות הביאה לבסוף את פרעה לשלח את בני ישראל. לכאורה, היה אפשר להביא אותה מיד בתחילת התהליך ולהימנע מכל המכות שקדמו לה.

התורה עצמה מגלה שאחת ממטרות ריבוי המכות הייתה גילוי האותות והנפלאות לדורות הבאים.

לפני מכת ארבה נאמר: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳" (שמות י, ב).

האור החיים הקדוש מבאר שהמכות נועדו לחקוק את יסודות האמונה בלב ישראל. ריבוי האותות וגודל הפלא שבהם הביאו לכך שהמאורעות ייזכרו ויסופרו מדור לדור.

אפשר להבין את הדברים גם מתוך התבוננות באופיין השונה של המכות. מכת דם פגעה במים, מכת צפרדע הביאה ריבוי של בעלי חיים, מכת דבר פגעה בבהמות, מכת ברד כללה תופעות יוצאות דופן של אש ומים, ומכת חושך כיסתה את מצרים באפלה.

בכל מכה התגלה צד נוסף של שליטת הקדוש ברוך הוא בבריאה.

לו היה מתרחש נס אחד בלבד, הייתה מתגלה בו יכולת אלוקית מסוימת. אולם ריבוי המכות הראה שאין תחום בבריאה העומד מחוץ לשלטונו של הקדוש ברוך הוא.

מדוע התורה מדגישה את ההבדל בין ישראל למצרים?

בכמה מן המכות התורה מדגישה שהקדוש ברוך הוא הבדיל בין ישראל למצרים.

במכת ערוב נאמר שהמכה לא תבוא על ארץ גושן שבה ישבו בני ישראל. במכת דבר נאמר: "וְהִפְלָה ה׳ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם" (שמות ט, ד).

גם לפני מכת בכורות מודיע משה לפרעה: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה, לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה׳ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמות יא, ז).

מה משמעות ההבחנה הזאת?

אילו היו המכות פוגעות בכל תושבי מצרים באותה צורה, היה אפשר לנסות ולראות בהן אסונות טבע כלליים. אולם כאשר המכה פגעה במצרים ובמקביל התגלתה הבחנה מכוונת ביחס לישראל, הודגשה ההשגחה האלוקית.

הקדוש ברוך הוא לא רק שולט בכוחות הטבע, אלא גם מנהיג את המאורעות בהתאם לרצונו ולתכליתם.

אך יש כאן יסוד נוסף. ההבחנה בין ישראל למצרים גילתה את הקשר המיוחד שבין הקדוש ברוך הוא לעמו.

קריעת ים סוף – כיצד הנס חיזק את אמונת ישראל?

לאחר יציאת מצרים היה אפשר לחשוב שתהליך הגאולה הסתיים. בני ישראל כבר השתחררו מן השעבוד ויצאו מארצו של פרעה.

אולם זמן קצר לאחר מכן חזר פרעה לרדוף אחריהם, וישראל מצאו את עצמם בין ים סוף לבין הצבא המצרי.

דווקא במצב זה התרחש נס קריעת ים סוף. בני ישראל עברו בתוך הים ביבשה, ואילו המצרים שרדפו אחריהם טבעו במים.

התורה מתארת את התוצאה הרוחנית של המאורע: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה׳ וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).

לכאורה, מדוע נאמר כאן שבני ישראל האמינו בה׳? הרי הם כבר ראו את עשר המכות ויצאו ממצרים בניסים גלויים.

אפשר להבין שהאמונה אינה רק הכרה ראשונית במציאות ה׳, אלא הכרה שיכולה להעמיק ולהתחזק בעקבות מאורעות נוספים.

ביציאת מצרים ראו בני ישראל את כוחו של הקדוש ברוך הוא להכניע את פרעה ולשחררם מן השעבוד. בקריעת ים סוף הם ראו את ישועתו כאשר לא נראתה להם כל דרך טבעית להינצל.

לכן הנס הביא אותם גם לשירה ולהודאה, כפי שנאמר:

יציאת מצרים ומעמד הר סיני – מהו הקשר ביניהם?

לאחר שראינו את מקומם של ניסי מצרים בבניית האמונה, יש לברר שאלה יסודית: האם הניסים לבדם הם הבסיס לאמונה בתורה ובנבואתו של משה רבנו?

הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה (פרק ח, הלכה א), מבאר שאין הדבר כך.

לדבריו, אמונתם הוודאית של ישראל בנבואת משה רבנו לא התבססה על האותות והמופתים שעשה, משום שמי שמאמין לנביא רק על סמך נס עלול להסתפק שמא הדבר נעשה בדרך שאינה נבואה אמיתית.

הרמב"ם מבאר שהיסוד המכריע לאמונה בנבואתו של משה היה מעמד הר סיני, שבו עם ישראל עצמו שמע את דבר ה׳ וראה את ההתגלות האלוקית.

כאן יש להבחין בין שני עניינים.

ניסי יציאת מצרים גילו את מציאות ה׳, את השגחתו ואת שליטתו בעולם, והכינו את ישראל להכיר במלכותו.

מעמד הר סיני ביסס את האמונה בנבואתו של משה רבנו ובהתגלות האלוקית שבאמצעותה ניתנה התורה לישראל.

שני המאורעות אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.

הרמב"ן – כיצד הניסים הגלויים מלמדים על ההשגחה הנסתרת?

אחד החידושים העמוקים ביותר בדברי הרמב"ן מופיע בסיום פירושו לפרשת בא, על הפסוק "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג, טז).

הרמב"ן מסביר שהניסים הגדולים שנעשו במצרים אינם מטרה העומדת בפני עצמה. הם נועדו ללמד את האדם יסודות באמונה, שימשיכו ללוות אותו גם כאשר אינו רואה ניסים גלויים.

בלשונו: "וּמִן הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים הַמְּפֻרְסָמִים אָדָם מוֹדֶה בַּנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים".

מה משמעות הדברים?

ביציאת מצרים התרחשו מאורעות יוצאי דופן ששינו את סדרי הטבע. המים הפכו לדם, החושך כיסה את מצרים, הים נבקע ועם ישראל ניצל בדרך מופלאה.

אולם בחיי היום־יום העולם מתנהל בדרך כלל בסדר קבוע. השמש זורחת, הגשם יורד, הצמחים גדלים והאדם ממשיך את חייו בתוך המציאות המוכרת לו.

דווקא משום שהסדר הזה קבוע, האדם עלול להתרגל אליו ולשכוח שהוא עצמו תלוי ברצונו של הבורא.

מדוע כל כך הרבה מצוות נקבעו לזכר יציאת מצרים?

כאשר מתבוננים במצוות התורה, מגלים שיציאת מצרים חוזרת ונזכרת במקומות רבים.

אנו מזכירים אותה בקריאת שמע ובברכותיה, מספרים עליה בליל הסדר, אוכלים מצה לזכר הגאולה, מניחים תפילין הכוללות פרשיות העוסקות ביציאת מצרים, ואף מצוות השבת נקשרת בתורה לזיכרון היציאה מבית עבדים.

מדוע התורה מבקשת להזכיר לנו את אותו מאורע שוב ושוב?

הרמב"ן מבאר שהקדוש ברוך הוא אינו עושה ניסים גלויים בכל דור לעיני כל אדם. לכן ניתנו לנו מצוות רבות המשמרות את זיכרון הניסים שנעשו לאבותינו.

כאשר אדם מקיים מצווה המזכירה את יציאת מצרים, הוא מחדש את הקשר בינו לבין אותם מאורעות.

כך למשל, בפרשת התפילין נאמר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה׳ מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ט).

בספר דברים, כאשר התורה מצווה על שמירת השבת, נאמר: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת"

כיצד זיכרון יציאת מצרים משפיע על היחס שלנו לאחרים?

עד כה ראינו שיציאת מצרים היא יסוד האמונה במציאות ה׳ ובהשגחתו. אולם התורה מלמדת שזיכרון הגאולה אינו מוגבל לאמונה שבין האדם לבוראו. הוא משפיע גם על הדרך שבה האדם צריך להתנהג כלפי הזולת.

בכמה מצוות התורה מזכירה את העובדה שבני ישראל היו עבדים וגרים בארץ מצרים, וממנה לומדים כיצד יש לנהוג באנשים הנתונים במצבים של חולשה ותלות.

כך נאמר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ).

ובמקום אחר נאמר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י, יט).

התורה אינה מסתפקת בציווי לנהוג כראוי כלפי הגר, אלא מזכירה לישראל שהם עצמם חוו בעבר מציאות של זרות ותלות בארץ אחרת.

משמעות הדברים היא שזיכרון השעבוד אמור לפתח בנו רגישות לסבלם של אחרים.

מי שיודע מהי תחושת חוסר האונים של אדם הנתון לשליטת אחרים, צריך להיזהר במיוחד שלא לנצל את כוחו כדי לפגוע בחלשים ממנו.

מדוע חשוב לספר את ניסי מצרים דווקא לדורות הבאים?

אחת המטרות שהתורה מדגישה ביחס לניסי מצרים היא החובה לספר אותם לבנים ולבני הבנים.

כפי שנאמר: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳" (שמות י, ב).

מדוע התורה מדגישה כל כך את העברת הסיפור מדור לדור?

מפני שהדור שיצא ממצרים ראה את הניסים בעיניו, אך הדורות הבאים לא היו שם. כדי שגם הם יכירו את יסודות האמונה שהתגלו בגאולה, יש צורך במסורת מתמשכת שתשמר את זיכרון המאורעות ואת משמעותם.

זהו אחד היסודות המרכזיים בספר הכוזרי. רבי יהודה הלוי מדגיש את חשיבותה של המסורת הלאומית, שבה עם ישראל מוסר לבניו את המאורעות המכוננים של אמונתו.

אולם התורה אינה מסתפקת בעצם מסירת הידיעות. היא מצווה שהסיפור יהיה חלק מחיי המשפחה, ושכל דור יראה את עצמו כחלק מן העם שנגאל ממצרים.

משום כך ליל הסדר בנוי סביב שאלות ותשובות. הילדים אינם רק מאזינים לסיפור, אלא שואלים, מתעניינים ולומדים את משמעות המאורעות.

המטרה היא שהאמונה לא תישאר רק מסורת הנמסרת מתוך הרגל, אלא תהיה מלווה גם בהבנה ובהתבוננות.

כיצד אפשר להתחזק באמונה באמצעות יציאת מצרים?

לאחר שהבנו מדוע יציאת מצרים היא יסוד האמונה, עולה שאלה מעשית: כיצד יכול אדם בן זמננו להשתמש בזיכרון הגאולה כדי לחזק את אמונתו?

ראשית, באמצעות התבוננות בניסי מצרים ובמשמעותם. כאשר אדם לומד את פרשות יציאת מצרים, אין צורך להסתפק בידיעת סדר המאורעות. ראוי לשאול מה מלמד כל מאורע על הנהגת ה׳, כיצד התגלתה בו השגחתו ומה אפשר ללמוד ממנו לעבודת האדם.

למשל, כאשר אנו לומדים על ההבחנה בין ישראל למצרים במכות, אנו יכולים להתבונן במשמעות ההשגחה האלוקית. כאשר אנו לומדים על קריעת ים סוף, אנו יכולים להתחזק בהכרה שאין כוח בעולם העומד בפני רצון ה׳.

שנית, באמצעות קיום המצוות מתוך מודעות למשמעותן. כאשר אדם מניח תפילין, מזכיר את יציאת מצרים בקריאת שמע או מקיים את מצוות הפסח, ראוי שיזכור שהמעשים הללו אינם רק חובות מעשיות, אלא גם אמצעים לחיזוק האמונה.

שלישית, באמצעות הכרת הטוב. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו להתבונן בחסדי ה׳ ולא לראות את הטובות שאנו מקבלים כדברים מובנים מאליהם.

אדם יכול להקדיש בכל יום רגע קצר למחשבה על הטובות שזכה להן. אין הכוונה שעליו להתעלם מקשיים או להעמיד פנים שאין בחייו ניסיונות, אלא שלא ישכח לצד הקשיים גם את החסדים המלווים אותו.

רביעית, באמצעות העברת האמונה לדור הבא. כאשר ההורים מספרים לילדיהם על יציאת מצרים ומסבירים להם את משמעות המצוות, הם אינם רק מלמדים את הילדים. הם גם מעמיקים בעצמם את הבנת הדברים.

יציאת מצרים – מאמונה בבורא לחיים של אמונה

כאשר מחברים את כל היסודות שהתגלו ביציאת מצרים, מתקבלת תמונה שלמה.

עשר המכות גילו את מציאות ה׳ ואת שליטתו בכוחות הבריאה. ההבחנה בין ישראל למצרים גילתה את השגחתו המיוחדת על עמו. קריעת ים סוף חיזקה את אמונת ישראל והביאה אותם לשירה ולהודאה. מעמד הר סיני השלים את תהליך הגאולה באמצעות ההתגלות האלוקית וקבלת התורה.

אולם התורה אינה מסתפקת בכך שנדע את הדברים הללו. היא מצווה אותנו לזכור אותם ולקיים מצוות המזכירות אותם, כדי שהאמונה תמשיך להשפיע על חיינו.

מכאן נלמד שהאמונה אינה רק תשובה לשאלה מי ברא את העולם. היא גם הדרך שבה האדם מבין את מקומו בעולם ואת אחריותו כלפי בוראו וכלפי הזולת.

כאשר אדם מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ומשגיח עליו, הוא מבין שחייו אינם חסרי תכלית. הכוחות שניתנו לו, הזמן העומד לרשותו והאפשרויות שנפתחו בפניו הם דברים שעליו להשתמש בהם בדרך ראויה.

כאשר הוא זוכר שהקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל מבית עבדים, הוא מבין שהחירות אינה רק זכות אלא גם אחריות, ושעליו להשתמש בה כדי לקיים את רצון ה׳.

וכאשר הוא זוכר שהגאולה הובילה לקבלת התורה, הוא מבין שהאמונה אינה מסתיימת בהכרה במציאות הבורא, אלא צריכה לבוא לידי ביטוי בדרך החיים.

זהו עומקה של יציאת מצרים כיסוד האמונה. היא אינה רק מאורע שהתרחש בתחילת תולדות עם ישראל, אלא מקור שממנו אנו לומדים כיצד לחיות מתוך אמונה, הכרת הטוב וקיום רצון ה׳.

העיקר שצריך לזכור

יציאת מצרים היא יסוד מרכזי באמונת ישראל, מפני שבאמצעות הניסים שנעשו בה התגלו מציאות ה׳, השגחתו ושליטתו בעולם.

הרמב"ן מבאר שניסי מצרים נועדו ללמד את האדם שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, יודע את הנעשה בו ומשגיח על ברואיו. מתוך הניסים הגלויים אנו לומדים להכיר גם בהנהגת ה׳ המלווה את המציאות כאשר אין אנו רואים ניסים יוצאי דופן.

ספר הכוזרי מדגיש שיציאת מצרים היא יסוד מרכזי במסורת אמונת ישראל, משום שהגאולה התרחשה לעיני העם ונמסרה מדור לדור. הרמב"ם מוסיף שהאמונה הוודאית בנבואת משה רבנו התבססה במעמד הר סיני, שאליו הובילה יציאת מצרים.

משום כך התורה חוזרת ומזכירה את הגאולה במצוות רבות. זיכרון יציאת מצרים מחזק את ההכרה במלכות ה׳, מעורר אותנו להודות על חסדיו ומלמד אותנו להשתמש בחירותנו כדי לחיות על פי התורה.

המסר המרכזי הוא שיציאת מצרים אינה רק הוכחה לגדולתו של הקדוש ברוך הוא, אלא יסוד המלמד אותנו כיצד לחיות באמונה: להכיר בהשגחת ה׳, לזכור את חסדיו, לקיים את מצוותיו ולהעביר את האמונה לדורות הבאים.

מקורות והרחבות

[1] יציאת מצרים כיסוד האמונה וכפתיחה לעשרת הדיברות: שמות פרק כ פסוק ב, "אנכי ה׳ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מאמר ראשון, סימנים יא–כה, בעניין יסוד אמונת ישראל במאורעות יציאת מצרים ובהתגלות האלוקית שנמסרה במסורת העם.

[2] שאלת פרעה ומטרת גילוי מלכות ה׳ במצרים: שמות פרק ה פסוק ב, "מי ה׳ אשר אשמע בקולו". שמות פרק ז פסוק ה, "וידעו מצרים כי אני ה׳". שמות פרק ז פסוק יז, "בזאת תדע כי אני ה׳".

[3] שלושת יסודות האמונה שהתגלו בניסי מצרים: שמות פרק ז פסוק יז, "בזאת תדע כי אני ה׳". שמות פרק ח פסוק יח, "למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ". שמות פרק ט פסוק יד, "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". שמות פרק ט פסוק כט, "למען תדע כי לה׳ הארץ". רמב"ן, שמות פרק יג פסוק טז, בדבריו על הניסים הגלויים, המבאר כיצד האותות והמופתים מלמדים על מציאות הבורא, חידוש העולם, ידיעתו, השגחתו ויכולתו.

[4] מטרת ריבוי המכות והעברת יסודות האמונה לדורות: שמות פרקים ז–יב, תיאור עשר המכות. שמות פרק י פסוקים א–ב, "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך". אור החיים הקדוש, שמות פרק י פסוק ב, המבאר שתכלית ריבוי האותות והמופתים הייתה לחקוק את יסודות האמונה בלב ישראל ולהביא לכך שייזכרו ויסופרו לדורות הבאים.

[5] ההשגחה המיוחדת על ישראל וההבחנה בינם לבין מצרים: שמות פרק ד פסוק כב, "בני בכורי ישראל". שמות פרק ח פסוקים יח–יט, ההבחנה בין ארץ גושן לארץ מצרים במכת ערוב. שמות פרק ט פסוקים ד–ז, ההבחנה בין מקנה ישראל למקנה מצרים במכת דבר. שמות פרק יא פסוק ז, "למען תדעון אשר יפלה ה׳ בין מצרים ובין ישראל".

[6] קריעת ים סוף וחיזוק אמונת ישראל: שמות פרק יד פסוקים יג–לא, סיפור קריעת ים סוף והצלת ישראל. שמות פרק יד פסוק לא, "וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו". שמות פרק טו פסוקים א–כא, שירת הים וההודאה על הישועה.

[7] הקשר בין יציאת מצרים לקבלת התורה והאמונה בנבואת משה: