טוען תוכן…
שלושה יסודות שכל מתפלל צריך לדעת
על דברי הגמרא בברכות (לא, ב) "המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך", כתבו תלמידי רבנו יונה (כב, ב בדפי הרי"ף) וז"ל: "כלומר, צריך שיכוון לבו לאמירת המילות שידע מהו אומר".
וגם בדברי המבי"ט בספרו בית אלקים (שער התפילה פרק ג) כתב: "וענין זאת הכוונה הוא לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו".
[וראה גם בדברי הנודע ביהודה (קמא יו"ד סי' צג) בתוך דבריו: "הנה אנשי כנסת הגדולה הם תיקנו לנו תפילות וברכות וליכא מידי דלא רמיזי בנוסח התפילה והברכה וכו', והכוונה הוא רק פירוש המילות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם על ידי מעשינו". וכעין זה בדברי רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרשה א) שכתב: "ואין רצוני לומר כעת כוונות אשר כל קוץ וקוץ יש בו מסתרי תורה וסודות מרכבה קדושה צירופי שמות מכל העולמות לפתוח תרעין ולפעול ולעלות לגבוה מעל גבוה שומר, רק נאמר פשוט בכוונת הדברים הפשוטה בכל ברכה וברכה מה יש לו לשום אל לב באומרו וזה נמסר לכל אדם"].
יסוד זה שכל מהות תפילת שמונה עשרה הוא כמציאות מוחשית ששכינה כנגדו, מפורש בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (כב, א): "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד".
ובספר הארת התפילה (עמ' קעב) מביא מדברי הזוהר הקדוש "מאן דקאים בצלותא בעי למיכסי עינוי בגין דלא יסתכל בשכינה", ומקשה הזוה"ק: "והיאך יכול להסתכל בשכינתא, אלא לנדע דודאי שכינתא קיימא קמיה".
ולהלן [אות יב] נביא את דברי המבי"ט בספרו בית אלקים (שער התפילה, פרק ה) שביאר את מטבע לשונות הברכה בתפילת שמונה עשרה שהוא רק בלשון נוכח, ללא החלק של לשון נסתר [כפי מטבע לשון כל הברכות שחציו נוכח וחציו נסתר], שזהו משום שכל מהות תפילת השמונה עשרה הוא "כמדבר איש אל חברו שמדבר עמו פנים אל פנים". וכן נביא להלן [אות ו] מדברי המסילת ישרים שבעת תפילת שמונה עשרה האדם יעלה בדעתו שהוא "בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו מקשיב שומע אליו".
ודברים אלו מפורשים במש"כ הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ד הלכה טז): "כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה". וידועים דברי הגר"ח בבריסק (חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות תפילה שם) שלמד שכוונה זו שצריך שידע בכל התפילה שהוא עומד נוכח פני השכינה, מעכבת בכל התפילה לשיטת הרמב"ם [ומכל מקום בשו"ע נפסק למעשה שאין כן ההלכה, ועי"ש בגליונות החזו"א].
ובספר שם דרך (פרשת שמות מאמר "התפילה – אמונה מוחשית בבורא עולם") הרחיב בביאור יסוד זה בדברי הרמב"ן בפרשת שמות ומקומות רבים אחרים, הוא לקמן בחלק המאמרים – מאמר א.
בהמשך דברי תלמידי רבנו יונה (המובאים לעיל בביאור דברי הגמרא "המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך"), כתבו: "ומאי דאמר סימן לדבר ולא אמר שהוא ראיה, מפני שעיקר הכוונה שהוזכרה בפסוק זה אינה על כוונת אמירת המילות אלא על כוונת טהרת הלב".
תלמידי רבנו יונה מציינים לפירושם (כא, א בדפי הרי"ף) על המשנה הראשונה בפרק חמישי של מסכת ברכות "חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת [קודם התפילה] ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום", וז"ל: "שיכוונו שיהיה לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העולם הזה והנאותיהם, כי כשיטהרו לבם מהבלי העולם הזה ויהיה כוונתם ברוממות ה' תהיה תפילתם רצויה ומקובלת לפני המקום. ועל הכוונה זו נאמר תכין לבם תקשיב אזנך".
מתבאר בדבריהם, כי לפני התפילה צריך לטהר את הלב ולהסיר את כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, על ידי שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, והיינו שיחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם.
כדברים אלו כתב גם הרמב"ן בסוף איגרתו הידועה: "והסר כל דברי העולם מלבבך בעת התפילה, והכן לבך לפני המקום, וטהר רעיונך, וחשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך, וכן תעשה כל ימי חייך בכל דבר ודבר ולא תחטא. ובזה יהיו כל מעשיך ישרים ותפילתך זכה וברה ונקיה ומכוונת ומקובלת לפני המקום, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך".
ג' כוונות אלו בתפילה נפסקו להלכה בשו"ע (או"ח סימן צח סע' א):
"המתפלל צריך שיכוין בלבו [א] פירוש המלות שמוציא בשפתיו. [ב] ויחשוב כאלו שכינה כנגדו. [ג] ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו. ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש".
והוסיף הרמ"א:
"ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו" (תלמידי רבנו יונה ריש פרק אין עומדין – המובא כנ"ל).
