מושגים ביהדות | אות ש

שְׁאִילַת גְּשָׁמִים

התפילה שבה מבקשים על ירידת הגשמים, באמירת "ותן טל ומטר לברכה" בברכת "ברך עלינו" שבתפילת שמונה עשרה. בארץ ישראל מתחילים להזכיר ולבקש גשמים בז' בחשוון ומפסיקים בבוקר יום טוב ראשון של פסח.

שׁוֹבָבִים תַּ"ת

ראשי תיבות של פרשות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה. בתקופה זו, מתחילת פרשת שמות ועד סוף פרשת תצוה, יש הנוהגים, בעיקר בקרב חסידים ואנשי מעשה, להתענות בימי חמישי ולומר סליחות.

שְׁבוּת

מלאכה או פעולה שאסרו חכמים בשבת וביום טוב, אף שאינה אסורה מן התורה, כדי לשמור על קדושת השבת ולהרחיק את האדם מאיסורי תורה או מפעולות הדומות למלאכות האסורות.

שֶׁבַע דְּנֶחָמָתָא

שבע הפטרות של נחמה הנקראות בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, החל מהשבת הראשונה שלאחר תשעה באב. הפטרות אלו עוסקות בנחמות ובגאולת ישראל.

שֶׁבַע בְּרָכוֹת

שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובסעודות הנישואין במשך שבעת ימי המשתה, כאשר מתקיימים התנאים לאמירתן. הברכות הן: "שהכל ברא לכבודו", "יוצר האדם", "אשר יצר את האדם בצלמו", "שוש תשיש", "שמח תשמח", "אשר ברא ששון ושמחה" וברכת "בורא פרי הגפן", הפותחת את סדר הברכות תחת החופה. בסעודות שבע ברכות ברכת הגפן נאמרת בסיום סדר הברכות.

שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ

שבע מצוות שנצטוו בהן בני נח: איסור עבודה זרה, איסור קללת ה', איסור שפיכות דמים, איסור גילוי עריות, איסור גזל, איסור אכילת אבר מן החי ומצוות מינוי דיינים.

שֶׁבַע מִצְווֹת דְּרַבָּנָן

שבע מצוות שקבעו חכמים: קריאת הלל, ברכות, נטילת ידיים, הדלקת נר שבת, עירובין, הדלקת נרות חנוכה ומקרא מגילה בפורים.

שִׁבְעָה

שבעת ימי האבלות שלאחר פטירת אחד משבעת הקרובים שחייבים להתאבל עליהם: אב, אם, בן, בת, אח, אחות ואשה. בימי השבעה נוהגים דיני אבלות שונים, ובהם איסור רחיצה, תספורת, לבישת בגדים מכובסים ועוד.

שִׁבְעָה נְקִיִּים

שבעה ימים רצופים שבהם הזב או הזבה צריכים להיות נקיים מכל ראייה המטמאת אותם, קודם שיוכלו לטבול ולהיטהר. אם נראית ראייה המטמאת באחד מימי הספירה, ישנם מצבים שבהם יש להתחיל את הספירה מחדש.

שִׁבְעַת הַמִּינִים

שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

שִׁבְעַת טוֹבֵי הָעִיר

נציגי הציבור וראשי הקהילה שנבחרו או מונו לנהל את ענייני הציבור ואת צורכי הקהילה.

שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים

שבעת הימים שבהם משה רבנו חנך את המשכן, מכ"ג באדר ועד א' בניסן. בכל יום הוקם המשכן מחדש, ומשה שימש בו ככהן גדול והקריב את קרבנות המילואים. ביום השמיני, א' בניסן, החלה עבודת המשכן בידי אהרן ובניו.

שִׁבְעָה קְרוּאִים

מספר העולים לתורה בשבת: בשבת רגילה חייבים לעלות לפחות שבעה קרואים, מלבד המפטיר. ביום שני וביום חמישי, במנחה של שבת ובתעניות עולים שלושה; בראש חודש ובחול המועד ארבעה; ביום טוב חמישה; ביום הכיפורים שישה; ובשבת שבעה.

שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית

השבת שבה מתחילים מחדש את מחזור קריאת התורה, בשבת הראשונה שלאחר שמחת תורה, וקוראים בה את פרשת בראשית. נקראת גם על שם פרשת בראשית הפותחת את התורה.

שַׁבָּת הַגָּדוֹל

השבת שלפני חג הפסח. אחד הטעמים לשמה הוא הנס שנעשה בשבת שלפני יציאת מצרים, כאשר בני ישראל לקחו את השה שהיה אלוהי מצרים וקשרו אותו לכרעי מיטותיהם כדי להכינו לקרבן פסח, והמצרים לא יכלו לפגוע בהם. טעם נוסף הוא ההפטרה העוסקת בביאת אליהו הנביא וב"יום ה' הגדול והנורא". נהוג שרב הקהילה דורש בשבת זו בענייני חג הפסח.

שַׁבַּת הָאָרֶץ

כינוי לשנת השמיטה, שבה אסורה עבודת האדמה בארץ ישראל ומצוות השמיטה מתקיימות. התורה אסרה במפורש זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, וחכמים אסרו מלאכות נוספות. השנה נקראת גם "שמיטת קרקעות".

שַׁבָּת הַחֹדֶשׁ

כינוי לשבת שבה קוראים בתורה את פרשת החודש, העוסקת בקידוש חודש ניסן ובהכנות לקרבן הפסח. בדרך כלל זו השבת הסמוכה לראש חודש ניסן, ולעיתים היא עצמה חלה בראש חודש ניסן.

שַׁבָּת זָכוֹר

השבת שלפני פורים, שבה קוראים בתורה את פרשת זכור, העוסקת במצוות זכירת מעשה עמלק. מוציאים שני ספרי תורה: בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני את פרשת זכור. מצווה מן התורה לשמוע קריאה זו ולכוון לצאת ידי חובת המצווה.

שַׁבָּת חָזוֹן

השבת שלפני תשעה באב. נקראת על שם ההפטרה "חזון ישעיהו בן אמוץ", שבה ישעיהו הנביא מוכיח את עם ישראל על חטאיהם ומנבא על הפורענות.

שַׁבָּת כַּלָּה

כינוי לשבת הקשורה לחתן ולכלה. בקהילות שונות הכינוי מתייחס לשבת שלפני החתונה, שבה הכלה נמצאת עם חברותיה, או לשבת שבה החתן עולה לתורה. כמו כן, השבת שלפני חג השבועות מכונה "שבת כלה", על שם התורה הנמשלה לכלה, ובקהילות רבות הרב דורש בה בענייני קבלת התורה.

שַׁבָּת מְבָרְכִים

השבת שלפני ראש חודש, שבה מכריזים לפני תפילת מוסף על יום ראש חודש הבא ומברכים את החודש. בשבת שלפני ראש חודש תשרי אין נוהגים בדרך כלל לברך את החודש בנוסח הרגיל.

שַׁבָּת נַחֲמוּ

השבת שלאחר תשעה באב. נקראת על שם ההפטרה "נחמו נחמו עמי", העוסקת בנחמת ירושלים ובגאולת ישראל. זוהי ההפטרה הראשונה מתוך שבע דנחמתא.

שַׁבָּת פָּרָה

השבת שלפני השבת הסמוכה לראש חודש ניסן, שבה קוראים בתורה את פרשת פרה, העוסקת בטהרה מטומאת מת באמצעות אפר פרה אדומה. הקריאה נועדה להזכיר את הצורך להיטהר כדי להיות ראויים להקרבת קרבן הפסח.

שַׁבָּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ

שבת שבה חל ראש חודש. בתפילה אומרים הלל בדילוג, מוציאים שני ספרי תורה, ובספר השני קוראים את קרבן ראש חודש. בהפטרה קוראים "והיה מדי חודש בחדשו", ובתפילת מוסף משנים את נוסח ברכת היום ואומרים "אתה יצרת".

שַׁבָּת שׁוּבָה / שַׁבָּת תְּשׁוּבָה

השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בתוך עשרת ימי תשובה. נקראת "שבת שובה" על שם ההפטרה "שובה ישראל עד ה' אלקיך". נהוג שהרב דורש בשבת זו בפני הציבור בענייני תשובה, יראת שמים ותיקון המעשים.

שַׁבָּת שִׁירָה

השבת שבה קוראים בתורה את פרשת בשלח, ובה קוראים את שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל". נקראת כך על שם השירה שנאמרה לאחר קריעת ים סוף.

שַׁבָּת שְׁקָלִים

השבת שלפני ראש חודש אדר, או שבת שבה חל ראש חודש אדר, שבה קוראים בתורה את פרשת שקלים. בפרשה מוזכרת מצוות מחצית השקל שנועדה להביא את תרומת הציבור לקרבנות בית המקדש.

שֻׁלְחָן עָרוּךְ

ספר ההלכה שחיבר רבי יוסף קארו, ומהווה אחד מספרי היסוד המרכזיים לפסיקת ההלכה. הספר מחולק לארבעה חלקים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, על פי מבנה ארבעת הטורים של רבי יעקב בן הרא"ש. רבי משה איסרליש, הרמ"א, הוסיף עליו את הגהותיו, ובכך התקבל הספר כמקור מרכזי לפסיקת ההלכה בקהילות ישראל.

שׁוּשְׁבִינִים

איש ואשה המלווים את החתן והכלה לחופה ונמצאים עמם בזמן החופה. במנהגים שונים יש פרטים שונים לגבי תפקידם ומעמדם.

שׁוּשַׁן פּוּרִים

יום ט"ו באדר, שבו חוגגים את פורים בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. שמו נובע מכך שבשושן הבירה חגגו את הפורים בט"ו באדר, ולכן ערים המוגדרות כמוקפות חומה חוגגות ביום זה.

שֵׁכָר מְדִינָה

משקה חשוב ונפוץ במדינה, שאינו יין. במקרים מסוימים ניתן להשתמש בו במקום יין, כגון בהבדלה, כאשר הוא נחשב משקה חשוב במקום.

שִׁלּוּחַ הַקֵּן

מצוות עשה לשלח את האם כאשר מוצאים קן ציפור ובו ביצים או אפרוחים, קודם שנוטלים אותם, שנאמר: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". אסור לקחת את האם יחד עם הבנים.

שִׁיר הַיִּחוּד

פיוט העוסק בייחודו ובגדולתו של הקב"ה, הבנוי משבעה חלקים המכונים "ימים". יש קהילות הנוהגות לומר חלק ממנו בכל יום, ובקהילות שונות אומרים את כולו ביום הכיפורים או בהושענא רבה. המנהג המקובל ברבות מהקהילות הוא לאומרו בליל יום הכיפורים לאחר תפילת ערבית.

שִׁירַת הַיָּם

השירה שאמרו משה ובני ישראל לאחר קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל עברו ביבשה בתוך הים והים שב וכיסה את המצרים. אנו אומרים את שירת הים בכל יום בפסוקי דזמרה, וקוראים אותה בתורה בפרשת בשלח ובשביעי של פסח.

שִׁיר הַכָּבוֹד

פיוט העוסק בכבודו ובגדולתו של הקב"ה, הפותח במילים "אנעים זמירות". נוהגים לשיר אותו בקהילות רבות בשבת, בסוף תפילת מוסף או לפני קריאת התורה.

שִׁיר הַשִּׁירִים

אחת מחמש המגילות, שחיבר שלמה המלך. המגילה מתארת בדרך משל את האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל, באמצעות משל של אהבת איש ואשה. נוהגים לקרוא אותה בפסח, ובקהילות רבות קוראים אותה גם בשבתות.

שִׁיר שֶׁל יוֹם

מזמור תהילים שנקבע לכל אחד מימות השבוע, כפי שהיו הלויים אומרים בבית המקדש בזמן הקרבת קרבן התמיד. לכל יום נקבע מזמור אחר, והמנהג הוא לומר את שיר של יום בסיום תפילת שחרית.

שִׁיר שֶׁל פְּגָעִים

כינוי למזמור צ"א בתהילים, "יושב בסתר עליון". נקרא כך מפני שנחשב למזמור של שמירה והצלה מפגעים וממזיקים.

שִׁכְחָה

שיבולים או עומר שהשאיר בעל השדה בשעת הקציר או איסוף העומרים ושכח לקחתם, אסור לו לחזור ולקחתם, ועליו להשאירם לעניים. דין שכחה נוהג גם בפירות האילן ובכרם, בתנאים הקבועים בהלכה.

שְׂכַר פְּסִיעוֹת

שכר רוחני שניתן על ההליכה לבית הכנסת, ובפרט כאשר אדם בוחר ללכת לבית כנסת רחוק יותר במקום לבית כנסת קרוב, מתוך רצון להרבות בפסיעות לצורך מצווה.

שָׁלוֹם זָכָר

סעודה הנערכת בליל שבת הראשון לאחר לידת בן זכר. מקור המנהג בדברי חז"ל: "כיון שבא זכר לעולם בא שלום לעולם". במקומות רבים נוהגים לאכול מאכלים עגולים, כדרך מאכלי אבלים, זכר לכך שהתינוק שכח את התורה שלמד קודם לידתו.

שְׁלֹשֶׁת יְמֵי הַגְבָּלָה

שלושת הימים שלפני חג השבועות, ג', ד' וה' בסיוון. נקראים כך על שם שלושת הימים שבהם הצטוו בני ישראל להתכונן ולהתקדש לקראת מעמד הר סיני ומתן תורה.

שָׁלוֹשׁ סְעוּדוֹת

מצווה לאכול שלוש סעודות בשבת: סעודה אחת בליל שבת ושתי סעודות ביום השבת. בסעודות השבת יש לאכול פת, ובסעודה שלישית, במצבים מסוימים, ניתן לצאת ידי חובה במזונות. את הסעודה השלישית אוכלים לאחר זמן מנחה, ויש הנוהגים לסמוך אותה לשקיעת החמה ולהאריך בה בדברי תורה ובשירה.

שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת

כינוי לשני עניינים: א. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, שבאמצעותן דורשים חז"ל ומסיקים דינים מן התורה; ב. שלוש עשרה מידות הרחמים, המתארות את הנהגת הרחמים של הקב"ה ונאמרו למשה לאחר חטא העגל, ומשמשות בתפילות ובבקשות רחמים.

שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עִקָּרִים

שלושה עשר עיקרי אמונה שסידר הרמב"ם, הכוללים את יסודות האמונה היהודית.

שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ

עיקרון בדיני שליחות, שלפיו שלוחו של אדם יכול לבצע פעולה משפטית או הלכתית עבור המשלח, ובמקרים המתאימים נחשבת פעולת השליח כאילו נעשתה על ידי המשלח עצמו.

שְׁמוֹ"ת

ראשי תיבות של "שניים מקרא ואחד תרגום". מצווה לקרוא את פרשת השבוע פעמיים מתוך המקרא ופעם אחת בתרגום אונקלוס.

שְׁנֵי מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם

מצווה לקרוא את פרשת השבוע פעמיים במקורה ופעם אחת בתרגום אונקלוס. מלבד שמיעת קריאת התורה בבית הכנסת, יש לקרוא את פרשת השבוע בעצמו. חז"ל אמרו: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום, מאריכים לו ימיו ושנותיו".

שְׁמִיטָה / שְׁמִיטַת קַרְקָעוֹת

השנה השביעית במחזור השמיטה, שבה אסורה עבודת האדמה בארץ ישראל ומצווים להפקיר את פירות הארץ. התורה אסרה זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, וחכמים אסרו מלאכות נוספות. שנת השמיטה נקראת גם "שבת הארץ".

שְׁמִיטַת כְּסָפִים

מצווה שבסוף שנת השמיטה משמטת חובות כספיים מסוימים שחייב אדם לחברו, כך שהמלווה אינו רשאי לגבות את החוב שהשביעית השמיטה.

שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת

שנה שיש בה שלושה עשר חודשים, כלומר חודש אדר נוסף. מטרת העיבור היא להתאים בין שנת הלבנה לשנת החמה, כדי שחגי ישראל יישארו בעונות השנה המתאימות. במחזור של תשע עשרה שנים יש שבע שנים מעוברות.

שָׁנָה פְּשׁוּטָה

שנה שיש בה שנים עשר חודשים, בניגוד לשנה מעוברת שבה יש שלושה עשר חודשים.

שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת

נשים שאסרו חכמים להינשא להן או לקיים עמן יחסי אישות, אף שאינן בכלל העריות האסורות מן התורה, כדי ליצור הרחקה וסייג מן העריות. בין הדוגמאות: אם אמו ואם אביו, כלת בנו וכלת בתו. איסור זה נקרא גם "איסור מצווה", משום שמצווה לשמוע לדברי חכמים.

שְׁנַת הַיּוֹבֵל

השנה החמישים לאחר שבעה מחזורי שמיטה. בשנת היובל נוהגות מצוות מיוחדות, ובהן שחרור עבדים עבריים, החזרת קרקעות לבעליהן, שמיטת קרקעות ותקיעת שופר ביום הכיפורים. דיני היובל מן התורה נוהגים כאשר רוב ישראל יושבים בארץ ישראל, ובזמן הזה אינם נוהגים מן התורה.

שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת

חלוקת שעות היום לשנים עשר חלקים שווים, כאשר אורך כל "שעה זמנית" משתנה בהתאם לאורך היום. לפי השיטה המקובלת מחשבים את הזמן שבין הזריחה לשקיעה ומחלקים אותו לשנים עשר חלקים, ויש שיטות המחשבות מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. לשעות זמניות יש משמעות בזמנים שונים בהלכה.

שַׁעֲטְנֵז

איסור לבישת או התכסות בבגד העשוי משילוב של צמר ופשתן. התורה אומרת: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו". אפילו שילוב של חוטי צמר ופשתן בתוך בגד אחד עלול לאסור את הבגד, בהתאם לדיני שעטנז.

שְׁקִיעַת הַחַמָּה

הזמן שבו גלגל השמש שוקע ונעלם מן האופק. השקיעה היא זמן בעל משמעות בעניינים הלכתיים רבים, ובין היתר בקביעת תחילת וסוף זמנים שונים של היום.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם

קרבן מנחה שהיו מקריבים בבית המקדש בחג השבועות. הקרבן היה מורכב משתי כיכרות לחם העשויות מחיטים, והיה מיוחד בכך שהיה עשוי חמץ, בניגוד לרוב מנחות הציבור שלא היו חמץ. הקרבת שתי הלחם התירה את הבאת מנחות ומנחות חדשות מן התבואה החדשה.

שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ

נוסח הנאמר בזימון בסעודת שבע ברכות: "נברך שהשמחה במעונו", ובו מזכירים את השמחה הקשורה בנישואי חתן וכלה.