מזמור ו׳ | לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית (אשכנז)

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

כיצד מזמור שמתחיל בפחד ובבכי מסתיים בביטחון ובישועה?

מזמור ו׳ הוא אחת התפילות האישיות והנוגעות ללב בספר תהילים. דוד מתאר בו מצב של חולשה קשה, פחד עמוק מפני המוות, כאב שאינו נותן לו מנוחה ואויבים המוסיפים על סבלו. בתחילת המזמור הוא מבקש מן ה׳ שלא יוכיח אותו בכעס ושלא ייסר אותו בחמה. בהמשך הוא מתחנן לרפואה ולהצלה, מתאר את הלילות שבהם מיטתו נרטבת מדמעותיו, ומספר כיצד עיניו נחלשו מרוב צער. אולם לפתע, לאחר שבעה פסוקים של מצוקה ותחינה, חל שינוי חד בלשונו: „סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כִּי שָׁמַע ה׳ קוֹל בִּכְיִי”.

כיצד קרה השינוי הזה? הרי המזמור אינו מספר שבאותו רגע דוד התרפא ממחלתו, ואינו מתאר כיצד הוכרעו אויביו. ובכל זאת, דוד עובר מלשון של בקשה ללשון של ביטחון. בתחילה הוא אומר „חָנֵּנִי” ו„רְפָאֵנִי”, ואילו בסופו הוא מכריז „שָׁמַע ה׳ תְּחִנָּתִי”.

דווקא המעבר הזה הוא מן היסודות העמוקים של המזמור. דוד מתאר אדם שמצבו החיצוני קשה, אך בתוך תפילתו מתרחשת גם תנועה פנימית. הוא אינו מסתיר את פחדיו, אינו מעמיד פנים שהוא חזק ואינו מתבייש בדמעותיו. הוא מביא את כל כאבו לפני ה׳, ומתוך התפילה מתחזק בביטחונו שעזרתו באה ממנו.

המזמור אינו מבטיח שכל אדם שיתפלל יראה מיד את הישועה שביקש, ואין להסיק ממנו שהתפילה מחליפה השתדלות מעשית או טיפול רפואי. הוא מלמד כיצד אפשר להתפלל מתוך כאב אמיתי, ובכל זאת לשמור על תקווה, אמונה והכרה בכך שאין האדם לבדו במצוקתו.

על איזו צרה נאמר המזמור – מחלה גופנית או מצוקה רוחנית?

כותרת המזמור מייחסת אותו לדוד, אולם אינה מציינת מאורע מסוים בחייו. מתוך הפסוקים עצמם עולה בבירור שהמשורר נתון במצב קשה. הוא אומר „כִּי אֻמְלַל אָנִי”, מבקש „רְפָאֵנִי ה׳”, מתאר את עצמותיו הנבהלות ואת נפשו המפוחדת, ואף חושש מן המוות. לצד כל אלה מופיעים אויבים וצוררים, המוסיפים על סבלו.

רד״ק מבאר שאפשר שדוד אמר את המזמור בעת מחלתו, ואפשר שחיבר אותו כתפילה שכל אדם הנתון במחלה קשה יוכל לומר. זוהי הבחנה חשובה, משום שהיא מראה שספר תהילים אינו רק תיאור של חוויותיו האישיות של דוד. פעמים רבות הוא נותן מילים לאנשים אחרים, שיכולים למצוא במזמור ביטוי למה שעובר עליהם.

אבן עזרא מציע שתי אפשרויות. לפי אחת מהן, דוד חיבר את המזמור בשעת מחלתו ולאחר מכן נרפא. לפי האפשרות האחרת, המזמור מתאר בדרך נבואית את מצבו של עם ישראל בגלות, כאשר ישראל משולים לאדם חולה ומדוכא. לפי פירוש זה, בקשת הרפואה היא גם בקשה לגאולה וליציאה ממצב של שפלות.

המלבי״ם מפרש את המזמור כמתאר שתי צרות שפגעו בדוד בעת ובעונה אחת. הראשונה היא המחלה הגופנית שהחלישה אותו, והשנייה היא אויביו, שניצלו את חולשתו והוסיפו לצערו. לדעתו, הפסוקים הראשונים עוסקים בעיקר במחלה, ובהמשך עובר המשורר לתאר את סבלו מצד אויביו.

נמצא שלמזמור כמה רבדים משלימים. בפשטו הוא מתאר אדם חולה ומדוכא המבקש רפואה והצלה. בפירוש הלאומי הוא נעשה תפילה של עם ישראל הנתון בצרה. ומבחינת עבודת האדם, אפשר ללמוד ממנו כיצד לפנות אל ה׳ כאשר הגוף נחלש, כאשר הנפש מפוחדת או כאשר נסיבות החיים מכבידות על האדם.

מדוע המזמור נקרא „על השמינית”?

כותרת המזמור היא „לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד”. המילה „למנצח” מתייחסת לפי פירושי המפרשים למי שהיה ממונה על המשוררים או על ביצוע המזמור בנגינה. „בנגינות” מלמד שהמזמור נועד להיאמר בליווי מוזיקלי או על פי נעימה מסוימת. אולם מה פירוש „על השמינית”?

רש״י מבאר שהכוונה לכינור בעל שמונה נימים, כלומר שמונה מיתרים, שנקרא „שמינית”. הוא מביא לכך ראיה מן האמור בספר דברי הימים על הלויים שניגנו בכינורות „על השמינית לנצח”. רד״ק מביא אף הוא את הפירוש שהשמינית היא כלי נגינה בעל שמונה מיתרים. אבן עזרא מוסיף אפשרות נוספת, שלפיה הכוונה לנעימה השמינית מתוך סדרת נעימות שהיו מוכרות למשוררים.

נמצא שהכותרת מתארת בראש ובראשונה את אופן הביצוע המוזיקלי של המזמור. אין הכרח ללמוד ממנה שהמזמור נאמר ביום השמיני לאירוע מסוים או שהיא מתארת דרגה רוחנית מסוימת.

עם זאת, יש בדבר חידוש רעיוני יפה. דווקא מזמור שבו מתוארים כאב, פחד, מחלה ודמעות נמסר לביצוע בנגינה. הדבר מזכיר שלא כל שירה נולדת מתוך שמחה. לפעמים השירה היא הדרך שבה האדם מעניק ביטוי לכאבו, הופך אותו לתפילה ומוצא בתוכה כוח להמשיך.

„אל באפך תוכיחני” – האם דוד מבקש שלא יוכיחו אותו כלל?

הפסוק השני פותח בבקשה „ה׳ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי”. לכאורה, דוד מבקש שלא ייענש על מעשיו. אולם כאשר מעיינים בלשון הפסוק, מגלים שהוא אינו אומר „אל תוכיחני” בלבד, אלא „אל באפך תוכיחני”. כלומר, עיקר בקשתו היא שהתוכחה והייסורים לא יבואו בעוצמה של כעס וחמה.

רד״ק מסביר שדוד מבקש מן ה׳ להוכיח אותו במתינות, באופן שיוכל לשאת את התוכחה. הוא משווה את הדברים לתפילתו של ירמיהו הנביא: „יַסְּרֵנִי ה׳ אַךְ בְּמִשְׁפָּט, אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי” (ירמיהו י׳, כ״ד). גם שם אין בקשה לבטל את האחריות למעשים, אלא שלא תבוא התוכחה בעוצמה שתכלה את האדם.

המלבי״ם מדייק בהבדל שבין „תוכחה” לבין „ייסורים”. לדבריו, תוכחה באה בעיקר להדריך את האדם ולמנוע ממנו לחטוא בעתיד, ואילו ייסורים יכולים לבוא גם בעקבות מעשה שכבר נעשה. הוא מבחין גם בין „אף”, שהוא גילוי הכעס כלפי חוץ, לבין „חמה”, המבטאת כעס פנימי עמוק. לפי פירושו, דוד מבקש שגם אם יהיה עליו לעבור תהליך של תוכחה ותיקון, יהיה הדבר מתוך הנהגה של אהבה ורחמים.

ההבחנה הזאת חשובה גם לחיי האדם. אין צורך לפחד מכל ביקורת או לראות בכל הערה ניסיון להשפיל. תוכחה הנאמרת בדרך נכונה יכולה לעזור לאדם להשתפר. אולם כאשר הביקורת מלווה בכעס מתפרץ, בהשפלה או בתחושה שאין לאדם תקווה להשתנות, היא עלולה להחליש אותו במקום לתקנו.

חשוב להדגיש שהמזמור מבטא את האופן שבו המשורר מפרש את סבלו ומתפלל מתוכו. אין להסיק מכך שכל אדם חולה או סובל נענש על חטא מסוים, או שמותר לאחרים לייחס את מצוקתו לעוונותיו.

מדוע דוד מזכיר גם את עצמותיו וגם את נפשו?

בפסוק השלישי אומר דוד „רְפָאֵנִי ה׳ כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי”, ובפסוק הבא הוא מוסיף „וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד”. החזרה על המילה „נבהלו” מדגישה שהמצוקה אינה מוגבלת לתחום אחד בחייו. גופו סובל, ונפשו מתמלאת פחד.

אבן עזרא מבאר שהעצמות מייצגות את הגוף, ואילו הנפש מתארת את עולמו הפנימי של האדם. לדבריו, נפשו של דוד נבהלה אף יותר מגופו, ולכן הוא מוסיף את המילה „מאד”. רד״ק מסביר שהפחד הנפשי נובע מן החשש שמא ימות מן המחלה.

יש כאן תיאור אנושי עמוק. אדם הנתון במחלה קשה עלול לסבול לא רק מן הכאב הגופני, אלא גם מן המחשבות על העתיד, מן החשש לאבד את בריאותו ומהתחושה שחייו אינם נתונים עוד לשליטתו. לעיתים הפחד עצמו מעצים את תחושת המצוקה.

לכן דוד מבקש רפואה, אך אינו מסתפק בתיאור הגוף. הוא מביא לפני ה׳ גם את נפשו הנבהלת. המזמור מלמד שהאדם הוא שלמות אחת של גוף ונפש, ושבעת מצוקה יש מקום לתת תשומת לב לשניהם. אין חולשה בכך שאדם מודה שהוא מפחד, כשם שאין חולשה בכך שהוא מבקש עזרה.

„ואתה ה׳ עד מתי” – מדוע דוד אינו משלים את שאלתו?

אחד הביטויים החזקים במזמור הוא „וְאַתָּה ה׳ עַד מָתָי”. המשפט נראה כאילו נקטע באמצעו. דוד אינו אומר במפורש „עד מתי תימשך מחלתי” או „עד מתי לא תרפאני”, אלא משאיר את השאלה תלויה באוויר.

רש״י מפרש שכוונתו היא: עד מתי תביט במצוקתי ולא תרפא אותי? רד״ק מבאר שהמשורר שואל עד מתי יימשכו הייסורים מבלי שתבוא רפואה. אבן עזרא מדגיש את פחדה של הנפש ואת הקושי להמשיך לשאת את המצוקה.

מבחינה ספרותית, אפשר לראות בקיצור הזה ביטוי לעוצמת הכאב. יש רגעים שבהם האדם אינו מסוגל לפרט את כל מה שהוא מרגיש. המילים „עד מתי” כוללות בתוכן את כל השאלות שלא הצליח לבטא.

אין זו בהכרח תלונה המבטאת כפירה בהנהגת ה׳. דוד אינו פונה אל גורם אחר ואינו מפסיק להתפלל. להפך, הוא מפנה את שאלתו דווקא אל ה׳, משום שהוא מאמין שבידו להביא את הישועה. כך נעשית גם הזעקה חלק מן התפילה.

מדוע דוד מבקש להישאר בחיים כדי להודות לה׳?

בפסוק השישי אומר דוד „כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ”. לכאורה, הדברים מעוררים קושי. האם אין לנשמה קיום לאחר המוות? האם דוד מלמד שאי אפשר לשבח את ה׳ לאחר פטירת האדם?

רד״ק מבאר שאין זו כוונת הפסוק. לדבריו, הגוף לאחר יציאת הנשמה אינו יכול עוד להודות לה׳ בעולם הזה, אבל הנשמה ממשיכה להתקיים ולשבח את הבורא. דוד מבקש להישאר בחיים מפני שהוא רוצה להמשיך לעבוד את ה׳, לקיים את רצונו ולפרסם את נפלאותיו בפני בני אדם.

רד״ק מקשר את הפסוק גם לדברי חזקיהו המלך לאחר שנרפא ממחלתו: „כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ” (ישעיהו ל״ח, י״ח). ובהמשך אומר חזקיהו „חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ” (שם, י״ט). כלומר, האדם החי יכול להודות לה׳ בעולם הזה ולספר לאחרים את חסדיו.

לפי הפשט, דוד מבקש רפואה והמשך חיים כדי שיוכל להוסיף ולהודות לה׳. הוא אינו רואה את חייו רק כאמצעי ליהנות מן העולם, אלא גם כהזדמנות לעבוד את בוראו ולעשות טוב.

מכאן עולה יסוד חשוב: כל יום של חיים מעניק לאדם אפשרויות שאינן חוזרות באותה צורה. הוא יכול להתפלל, ללמוד, לתקן את מעשיו, לעזור לאחרים ולהביע הכרת טובה. דווקא בשעה שהוא חושש לאבד את חייו, דוד מגלה כמה יקרות לו האפשרויות הללו.

מדוע מתואר הבכי דווקא בשעות הלילה?

בפסוק השביעי מתאר דוד את מצוקתו במילים קשות: „יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי, בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה”. הוא אינו אומר רק שבכה, אלא מתאר את מיטתו כאילו היא שוחה בתוך דמעותיו.

רד״ק מבאר שהלילה הוא זמן שבו המחלה עלולה להכביד על האדם, ולכן הוא נאנח ובוכה. הוא מוסיף אפשרות מיוחדת: לעיתים האדם בוכה דווקא בלילה מפני שבני ביתו ישנים ואין מי שרואה אותו. ביום הוא עשוי להסתיר את כאבו, אך כשהכול שקט והוא נשאר לבדו, מתפרץ הצער שהיה עצור בתוכו.

התיאור אינו צריך להיקרא כפשוטו, כאילו מיטתו של דוד באמת צפה בתוך מים. זוהי לשון הפלגה הממחישה את ריבוי הדמעות ואת עוצמת הסבל. המשורר רוצה שהקורא ירגיש עד כמה המצוקה ממלאת את חייו.

יש בדברים גם ביטוי למציאות אנושית מוכרת. בשעות היום האדם עסוק בפעולות שונות, פוגש אנשים ומוצא לעיתים הסחות דעת. בלילה, כאשר הפעילות פוסקת, הדאגות עשויות להתעצם. דווקא משום כך יש משמעות מיוחדת לתפילה הנאמרת בשעת קושי, כאשר האדם אינו מסתיר את כאבו ומביא אותו לפני ה׳.

מה מכאיב לדוד יותר – מחלתו או התנהגות אויביו?

בפסוק השמיני אומר דוד „עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי”. לאחר שתיאר את סבלו הגופני, הוא מזכיר את אויביו. הדבר מלמד שמצוקתו אינה נובעת רק מן המחלה, אלא גם מן היחס שהוא מקבל מסביבתו.

אבן עזרא ורד״ק מבארים שאויביו של דוד שמחו במחלתו וקיוו שתביא למותו. דוד מתייסר לא רק מן הכאב עצמו, אלא גם מן הידיעה שיש אנשים המביטים בסבלו בשמחה.

המלבי״ם מדגיש שהצער הנגרם לו מצד אויביו קשה לו אפילו מן המחלה. לדבריו, הפסוקים הקודמים עסקו בעיקר בסבל הגופני, וכאן מתברר שההתמודדות החברתית והרגשית מוסיפה עליו כאב גדול.

יש כאן מסר חשוב על היחס לאדם השרוי במצוקה. כאשר אדם חולה, חלש או מתמודד עם קושי, יחס הסובבים אותו יכול להקל על כאבו או להכביד עליו מאוד. מילה של עידוד, ביקור מתוך רגישות או עזרה מעשית עשויים לתת לו כוח, ואילו לעג, השפלה או ניצול חולשתו עלולים לפגוע בו דווקא בשעה שבה הוא זקוק ביותר לתמיכה.

כיצד דוד עובר פתאום מן הבכי אל הביטחון שה׳ שמע את תפילתו?

המהפך הגדול במזמור מתחיל בפסוק התשיעי. לאחר שדוד תיאר את פחדיו, את מחלתו ואת דמעותיו, הוא פונה אל אויביו ואומר: „סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כִּי שָׁמַע ה׳ קוֹל בִּכְיִי”.

רד״ק מציע שתי אפשרויות לביאור המעבר. אפשר שדוד אמר את הדברים לאחר שנרפא ממחלתו, ואפשר שאמר אותם בעודו חולה, מתוך ביטחון שה׳ שמע את תפילתו ועתיד להושיעו. לפי האפשרות השנייה, שינוי הלשון אינו מחייב שהמציאות החיצונית כבר השתנתה.

זוהי הבחנה חשובה. פעמים רבות האדם חושב שביטחון פירושו ידיעה ברורה כיצד יסתיימו הדברים. אולם במזמור אפשר לראות שגם כאשר הישועה עדיין אינה מתוארת בפועל, דוד מסוגל להתחזק בתפילתו ולהאמין שאין בכוח אויביו להכריע את גורלו.

הפסוקים האחרונים כוללים שלוש הכרזות סמוכות: „כִּי שָׁמַע ה׳ קוֹל בִּכְיִי”, „שָׁמַע ה׳ תְּחִנָּתִי”, „ה׳ תְּפִלָּתִי יִקָּח”. החזרה הזאת עומדת כנגד תחושת חוסר האונים של תחילת המזמור. דוד שב ומזכיר שה׳ שומע את תפילתו, כאילו הוא מבקש לחזק בתוכו את הביטחון לאחר תקופה ממושכת של פחד.

הביטחון אינו מוחק את הכאב שהיה קודם. הדמעות המתוארות במזמור נשארות חלק מן הסיפור. אולם בסופו מתברר שהאדם אינו חייב להישאר רק בתחושת חולשתו. התפילה יכולה להפוך עבורו למקור של חיזוק ושל תקווה.

„יבושו ויבהלו מאד כל אויבי” – מי נבהל בתחילת המזמור ומי בסופו?

בפסוקים השלישי והרביעי דוד מתאר את עצמו במילים „כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי” ו„וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד”. אולם בפסוק האחרון הוא אומר על אויביו „יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי”.

החזרה על אותה מילה יוצרת ניגוד מכוון. בתחילת המזמור דוד הוא הנבהל, ובסופו אויביו הם שייבהלו. בתחילה הם נראים חזקים והוא חלש, ובסיום הוא מתאר מציאות שבה כוחם מתערער והם נבוכים.

אבן עזרא מדגיש את ההקבלה הזאת ומסביר שכאשר יראו האויבים את דוד חי ובריא, הם יתמלאו פחד ובושה. רד״ק מבאר שהם יתביישו מפני שקיוו למותו ולבסוף ראו שלא התגשמו מחשבותיהם.

אולם בפסוק האחרון מופיעה גם האפשרות של שינוי מצד האויבים עצמם: „יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע”. לפי רד״ק, הכוונה שהם ישובו לבקש שלום עם דוד כאשר יראו שניצל. מצודת דוד מוסיף שהדבר עשוי להתרחש במהירות, ושדוד ימחל להם על מה שעשו לו.

לפי פירוש זה, המזמור אינו מסתיים רק בהחלפת תפקידים בין מי שפחד לבין מי שמפחד. הוא פותח פתח גם לשינוי ביחסים שבין בני אדם. מי שהתנהגו ברשעות יכולים להכיר בטעותם ולשנות את דרכם.

כך מגיע המזמור לחתימתו. בתחילתו עומד אדם חלש ומפוחד, הנתון למחלה ולצרה. בסופו הוא מתחזק בביטחונו בה׳, ואויביו הם הנבוכים. המהפך העמוק אינו רק בהתגברות על האויבים, אלא גם בכך שדוד אינו נשאר כבול לפחד ששלט בו בתחילת תפילתו.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוק א׳ – כותרת המזמור והוראות הנגינה, המייחדות אותו כשירה המיוחסת לדוד.

פסוקים ב׳–ד׳ – בקשה שה׳ ינהג ברחמים ולא בחמה, תחינה לרפואה ותיאור החולשה הגופנית והפחד הנפשי.

פסוקים ה׳–ו׳ – בקשה להצלה ולחסד, וההכרה בחשיבות החיים כהזדמנות להודות לה׳ ולעבוד אותו.

פסוקים ז׳–ח׳ – תיאור האנחות, הבכי והדמעות, לצד הכאב הנגרם מיחסם של האויבים והשמחה שלהם במצוקתו.

פסוקים ט׳–י׳ – המעבר מן הפחד אל הביטחון בכך שה׳ שמע את הבכי ואת התחנונים ויקבל את התפילה.

פסוק י״א – הבושה והבהלה העתידות לבוא על האויבים, לאחר שיתברר שלא הצליחו להשיג את מבוקשם.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

כותרת המזמור והבקשה לרחמים

הפסוק הראשון מציין את אופן ביצוע המזמור, והפסוק השני פותח בבקשה שה׳ ינהג ברחמים ולא בעוצמה של כעס וחמה. המשורר מכיר בצורך בתיקון, אך מבקש שיוכל לעמוד בו.

פסוק א – המזמור המיועד לנגינה על השמינית

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת[1] עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד[2].

ביאור הפסוק

לַמְנַצֵּחַ – לממונה על המשוררים ועל ביצוע המזמור בשירה. במקדש היו לויים שתפקידם היה לשיר ולנגן, והיו ממונים על סדרי השירה ועל אופן ביצועה. בִּנְגִינוֹת – המזמור נועד להיאמר בליווי נגינה או על פי נעימה מסוימת. עַל הַשְּׁמִינִית – לפי רש״י, הכוונה לכלי נגינה בעל שמונה מיתרים, שנקרא „שמינית”. אבן עזרא מביא גם אפשרות שהכוונה לנעימה השמינית מתוך סדרה של נעימות שהיו מוכרות למשוררים. מִזְמוֹר לְדָוִד – המזמור מיוחס לדוד, והוא מתאר תפילה מתוך מצב של מחלה, פחד וצער. רד״ק מבאר שאפשר שדוד אמר אותו בעת מחלתו, ואפשר שחיבר אותו כתפילה המתאימה גם לאנשים אחרים השרויים במצב דומה. בכך נעשה המזמור תפילה שכל אדם הנתון במצוקה יכול למצוא בה מילים לבטא את כאבו ואת בקשתו לרחמים.

בקצרה

כותרת המזמור מלמדת שהוא נועד להיאמר בשירה ובליווי נגינה. אולם תוכנו עוסק דווקא בכאב ובמצוקה, ומזכיר שגם תפילה הנולדת מתוך קושי יכולה לקבל ביטוי בשירה.

מקורות והרחבות

[1] רד״ק מבאר שהמנצח היה ממונה על המשוררים, ושהמזמורים נמסרו לביצוע בנגינות ובנעימות שונות. גם במזמור ד׳ הוא מאריך להסביר את תפקיד המנצח ואת הנגינה שהייתה מלווה את השירה. (רד״ק, תהילים ד׳, א׳, תהילים ו׳, א׳)

[2] רש״י מפרש ש„השמינית” היא כינור בעל שמונה נימים, כפי שנאמר בדברי הימים „בכנרות על השמינית לנצח”. אבן עזרא מביא אפשרות של כלי בעל שמונה מיתרים או נעימה שמינית. רד״ק מדגיש שהמזמור יכול להתאים לכל אדם הנתון במחלה קשה. (רש״י, אבן עזרא ורד״ק, תהילים ו׳, א׳, דברי הימים א׳ ט״ו, כ״א)

פסוק ב – בקשת תוכחה מתוך רחמים

יְיָ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי[3] וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי[4].

ביאור הפסוק

יְיָ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי – ה׳, אם עליי לקבל תוכחה על מעשיי, אל תביא אותה עליי מתוך עוצמה של כעס שאיני מסוגל לשאת. „תוכיחני” פירושו תעמיד אותי על טעותי ותוכיח אותי על מעשיי. דוד אינו מבקש בהכרח להימנע מכל תוכחה, אלא שלא תבוא באופן שיכלה את כוחו. רד״ק מבאר שהוא מבקש תוכחה במתינות, בדומה לבקשת ירמיהו „יַסְּרֵנִי ה׳ אַךְ בְּמִשְׁפָּט”. וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי – ואל תעניש אותי בייסורים קשים מתוך חמה. המלבי״ם מבחין בין „אף”, שהוא כעס המתבטא כלפי חוץ, לבין „חמה”, המתארת כעס פנימי עמוק. הוא מבחין גם בין תוכחה, שתכליתה להדריך את האדם ולמנוע ממנו לחטוא בעתיד, לבין ייסורים שיכולים לבוא בעקבות מעשה שכבר נעשה. לפי פירושו, דוד מבקש שגם אם יהיה עליו לעבור תהליך של תיקון, הוא יבוא מתוך הנהגה של אהבה ורחמים ולא מתוך כעס מכלה.

בקצרה

דוד אינו מבקש לבטל את האחריות למעשיו, אלא שהתוכחה והייסורים לא יהיו קשים מכפי שיוכל לשאת. המזמור מלמד שתיקון אמיתי צריך לפתוח לאדם דרך להשתפר ולא להביא אותו לייאוש.

מקורות והרחבות

[3] רד״ק מפרש שדוד מבקש שה׳ יוכיח אותו לאט ובמתינות, כדי שיוכל לסבול את התוכחה. הוא משווה זאת לדברי ירמיהו שביקש ייסורים במשפט ולא באף. (רד״ק, תהילים ו׳, ב׳, ירמיהו י׳, כ״ד)

[4] המלבי״ם מבחין בין „אף” לבין „חמה”, ובין „תוכחה” לבין „ייסורים”. לדעתו, התוכחה נועדה להדריך את האדם לעתיד, ואילו הייסורים יכולים להיות קשורים גם למעשי העבר. דוד מבקש ששניהם יהיו מתוך רחמים ולא מתוך חמה. (מלבי״ם, תהילים ו׳, ב׳)

החולשה הגופנית והפחד הנפשי

לאחר הבקשה לרחמים, דוד מתאר את מצבו. הגוף חלש, העצמות נבהלות והנפש מפוחדת. הוא מבקש רפואה והצלה, ומגלה שהמצוקה אינה גופנית בלבד אלא פוגעת גם בשלוותו הפנימית.

פסוק ג – בקשת רפואה מתוך חולשה

חָנֵּנִי יְיָ כִּי אֻמְלַל אָנִי[5] רְפָאֵנִי יְיָ כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי[6].

ביאור הפסוק

חָנֵּנִי יְיָ – ה׳, רחם עליי והענק לי את חסדך. דוד אינו מציג את עצמו כאדם היכול לדרוש רפואה בזכות מעשיו, אלא פונה אל ה׳ בבקשת חנינה ורחמים. כִּי אֻמְלַל אָנִי – מפני שאני חלש, מדוכא וחסר כוח. המילה „אומלל” מבטאת מצב של תשישות והידלדלות הכוחות, ולא רק עצבות. דוד מתאר את עצמו כמי שמחלתו או מצוקתו החלישו אותו מאוד. רְפָאֵנִי יְיָ – הבא לי רפואה והשב לי את בריאותי ואת כוחי. הבקשה לרפואה מתייחסת בפשט הפסוק למחלה הגופנית, אולם היא משתלבת גם במצוקה הנפשית המתוארת בהמשך. כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי – עצמותיי נבהלו ונחלשו מרוב המחלה והכאב. העצמות משמשות כאן ביטוי לגוף כולו, עד שהמשורר מתאר כאילו אפילו יסודות גופו נתונים בבהלה. הוא אינו מתאר חולשה קלה בלבד, אלא מצוקה המורגשת בכל גופו ומערערת את ביטחונו.

בקצרה

דוד מבקש רפואה מתוך הכרה בחולשתו. הוא אינו מסתיר את מצבו ואינו מתבייש לבקש עזרה, אלא פונה אל ה׳ מתוך תחושה אמיתית של צורך ברחמים ובחסד.

מקורות והרחבות

[5] רש״י מפרש ש„אומלל” הוא אדם שנשחת כוחו ונעשה חלש. הוא משווה את המילה ללשון „היהודים האמללים” שבספר נחמיה. רד״ק מבאר שהמשורר מבקש חנינה מתוך חולשתו ומחלתו. (רש״י ורד״ק, תהילים ו׳, ג׳, נחמיה ג׳, ל״ד)

[6] אבן עזרא מבאר שהעצמות מייצגות את הגוף, וכאשר נאמר שהן נבהלו, הכוונה לעוצמת המחלה והחולשה. המלבי״ם מתאר את המחלה כמצב שבו כוחות הגוף מתערערים והאדם זקוק לרפואה. (אבן עזרא ומלבי״ם, תהילים ו׳, ג׳)

פסוק ד – הנפש הנבהלת והזעקה „עד מתי”

וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד[7] וְאַתָּה יְיָ עַד מָתָי[8].

ביאור הפסוק

וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד – לא רק גופי נחלש ונבהל, אלא גם נפשי מתמלאת פחד ודאגה גדולים. לאחר שבפסוק הקודם תיאר דוד את עצמותיו הנבהלות, הוא מוסיף שנפשו נבהלת עוד יותר. אבן עזרא מבאר שהנפש, הקשורה בגוף, עלולה להיבהל יותר ממנו בשעה שהאדם חושש לחייו. רד״ק מסביר שדוד מפחד שמא ימות מן המחלה. וְאַתָּה יְיָ עַד מָתָי – ואתה, ה׳, עד מתי יימשך מצבי הקשה מבלי שתבוא רפואה וישועה? דוד אינו משלים את המשפט בפירוט, אלא משאיר את השאלה תלויה. המילים „עד מתי” מבטאות את קוצר רוחו של אדם השרוי במצוקה ממושכת ומרגיש שכבר קשה לו לשאת אותה. אולם גם בתוך הזעקה הוא ממשיך לפנות אל ה׳. הוא אינו מאבד את עצם אמונתו בכך שה׳ יכול להושיע, אלא מבקש שהרחמים יתגלו ושמצוקתו תגיע אל סופה.

בקצרה

הכאב הגופני והפחד הנפשי יכולים להכביד זה על זה. המזמור נותן מקום גם לפחד ולשאלה „עד מתי”, ומלמד שאין צורך להסתיר רגשות קשים כדי לפנות אל ה׳ בתפילה.

מקורות והרחבות

[7] אבן עזרא מבאר שהנפש נבהלה יותר מן הגוף, ולכן נאמר „מאד”. רד״ק מסביר שהבהלה נובעת מן הפחד שמא ימות דוד ממחלתו. (אבן עזרא ורד״ק, תהילים ו׳, ד׳)

[8] רש״י מפרש ש„עד מתי” פירושו עד מתי תביט במצוקתי ולא תרפא אותי. מצודת דוד מבאר שזו שאלה על התמשכות הייסורים ועל העיכוב בישועה. (רש״י ומצודת דוד, תהילים ו׳, ד׳)

הבקשה להצלה ולהמשך חיים

לאחר שתיאר את חולשתו ואת פחדיו, דוד מבקש שה׳ יציל אותו ויאפשר לו להמשיך לחיות. הוא מדגיש שהחיים הם הזדמנות להודות לה׳ ולעבוד אותו בעולם הזה.

פסוק ה – ההצלה בזכות חסד ה׳

שׁוּבָה יְיָ חַלְּצָה נַפְשִׁי[9] הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ[10].

ביאור הפסוק

שׁוּבָה יְיָ – ה׳, שוב אליי ברחמיך והסר מעליי את הכעס ואת הצרה. אין הכוונה שה׳ התרחק ממקום מסוים וצריך לשוב אליו בגופו, אלא שהמשורר מבקש שינוי בהנהגה המתגלה כלפיו, מן המצוקה אל הרחמים. רש״י ורד״ק מבארים שדוד מבקש שה׳ ישוב מחרון אפו עליו. חַלְּצָה נַפְשִׁי – הצֵל את נפשי והוצא אותה מן הסכנה שבה היא נמצאת. המילה „חלצה” היא מלשון חילוץ והוצאה ממקום צר או מסוכן. דוד מבקש להיחלץ מן המחלה ומן החשש לחייו, ולזכות לחזור אל מצב של בריאות ושלווה. הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ – הבא לי ישועה בזכות חסדך ורחמיך. דוד אינו מבסס את בקשתו על כך שהוא ראוי בהכרח לקבל את כל מבוקשו, אלא על מידת החסד של ה׳. הוא מכיר בכך שהישועה היא מתנה שהוא מבקש לקבל, ומתוך ענווה הוא פונה אל מקור הרחמים.

בקצרה

דוד מבקש שה׳ יחלץ אותו מן הצרה ויושיע אותו מתוך חסד. הבקשה מלמדת שהתפילה אינה חייבת להישען על תחושת זכאות, אלא יכולה לנבוע מהכרה בחולשה ובצורך ברחמים.

מקורות והרחבות

[9] רש״י מפרש ש„שובה ה׳” פירושו שוב מחרון אפך, ו„חלצה נפשי” פירושו הצילני ממחלתי. רד״ק מבאר בדרך דומה שהמשורר מבקש להיחלץ מן הסכנה שלא ימות מן המחלה. (רש״י ורד״ק, תהילים ו׳, ה׳)

[10] רד״ק מדגיש שהבקשה „למען חסדך” אינה נשענת על צדקת האדם, אלא על חסד ה׳. גם אבן עזרא מבאר שהמשורר מבקש שה׳ יסיר את כעסו ויושיע אותו מן המחלה. (רד״ק ואבן עזרא, תהילים ו׳, ה׳)

פסוק ו – החיים כהזדמנות להודות לה׳

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ[11] בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ[12].

ביאור הפסוק

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ – מפני שלאחר מות האדם אין הוא יכול להמשיך להזכיר את שמך ולפרסם את נפלאותיך בעולם הזה כפי שהיה יכול לעשות בחייו. דוד מבקש להישאר בחיים כדי להוסיף ולעבוד את ה׳, להתפלל לפניו ולספר את חסדיו לבני אדם. אין הכוונה שהנשמה חדלה להתקיים לאחר המוות, אלא שהאפשרות לעבוד את ה׳ באמצעות מעשים ודיבור בעולם הזה מסתיימת עם חיי הגוף. בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ – מי יוכל להודות לך מתוך הקבר, לאחר שהגוף אינו יכול עוד לדבר ולפעול בעולם החיים? „שאול” כאן הוא מקום המתים, והמשורר מדגיש את ההבדל בין האדם החי המסוגל לפעול ולהודות לבין הגוף שאינו יכול עוד לעשות זאת לאחר המוות. רד״ק מבאר שהנשמה ממשיכה לשבח את ה׳, אך האדם הצדיק מבקש להישאר בחיים כדי לקיים את רצון ה׳ בעולם הזה ולהוסיף במעשים טובים. דוד מבקש אפוא רפואה לא רק מפני שהוא רוצה להינצל מן המוות, אלא גם מפני שהוא מכיר בערכם הרוחני של החיים.

בקצרה

החיים הם הזדמנות לעבוד את ה׳, לעשות טוב ולהודות על חסדיו. המזמור מזכיר שהיכולת לפעול בעולם הזה אינה מובנת מאליה, ולכן ראוי לנצל את הזמן שניתן לנו בצורה טובה ומשמעותית.

מקורות והרחבות

[11] רד״ק מבאר שהגוף לאחר המוות אינו יכול עוד להזכיר את ה׳ בעולם הזה, אך הנשמה ממשיכה להתקיים ולשבח את הבורא. הוא מקשר את הפסוק לדברי חזקיהו המלך לאחר שנרפא ממחלתו. (רד״ק, תהילים ו׳, ו׳, ישעיהו ל״ח, י״ח–י״ט)

[12] מצודת דוד מפרש שאם ימות האדם מן הצרה, שוב לא יוכל להודות לה׳ כפי שהיה יכול לעשות בחייו. גם בפסוק „לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ” מודגש הקשר שבין המשך החיים לבין סיפור נפלאות ה׳. (מצודת דוד, תהילים ו׳, ו׳, תהילים קי״ח, י״ז)

הלילות הקשים והכאב מצד האויבים

לאחר הבקשה להצלה, דוד מתאר עד כמה מצוקתו קשה. הוא נאנח ובוכה בלילות, ועיניו נחלשות מרוב צער. לצד המחלה הוא מתמודד גם עם אויבים השמחים במצבו ומוסיפים על כאבו.

פסוק ז – מיטתו של דוד נרטבת מדמעותיו

יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי[13] אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה[14].

ביאור הפסוק

יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי – נעשיתי עייף ותשוש מרוב האנחות שאני נאנח בשל מחלתי ובשל הצער הממלא את לבי. דוד מתאר מצב שבו אפילו הבכי והאנחות דורשים ממנו כוחות שכבר כמעט אינם מצויים בו. אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי – בכל לילה אני מרטיב את מיטתי מרוב דמעות, כאילו היא שוחה בתוך מים. המילה „אשחה” מתארת לפי מצודת דוד את תנועתה של המיטה כביכול על פני מי הדמעות. זהו תיאור פיוטי הממחיש את ריבוי הבכי ואת עוצמת הסבל, ולא תיאור של הצפה ממשית. בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה – בדמעותיי אני מרטיב וממיס כביכול את משכבי. „ערשי” הוא מיטתי, ו„אמסה” מלשון המסה והתכה. דוד מתאר את הדמעות כאילו הן ממיסות את מיטתו מרוב רטיבות. רד״ק מוסיף שבלילה המחלה והצער עלולים להכביד, ולעיתים האדם בוכה דווקא בשעות הללו מפני שבני ביתו ישנים ואינם רואים אותו. כך מבטא הפסוק מצוקה עמוקה שאינה מוצאת מנוחה אפילו במקום שנועד למנוחת הגוף.

בקצרה

דוד אינו מסתיר את דמעותיו ואת תשישותו. המזמור מלמד שגם הבכי הוא חלק מן החוויה האנושית, ושאדם השרוי במצוקה רשאי להביא לפני ה׳ את כאבו כפי שהוא, בלי להעמיד פנים שהכול כשורה.

מקורות והרחבות

[13] רד״ק מבאר שדוד התעייף מרוב האנחות והבכי, ומוסיף שבלילה המחלה עלולה להכביד או שהאדם בוכה כאשר בני ביתו ישנים ואינם רואים אותו. (רד״ק, תהילים ו׳, ז׳)

[14] מצודת דוד מפרש ש„אשחה” הוא כאילו המיטה שוחה במי הדמעות, ו„אמסה” מתאר את הרטבת המשכב בדמעות. רש״י מביא גם פירוש הקושר את „אשחה” למיאוס וללכלוך המיטה מרוב בכי. רד״ק מדגיש שהתיאור נאמר בדרך הפלגה. (רש״י, רד״ק, מצודת דוד ומצודת ציון, תהילים ו׳, ז׳)

פסוק ח – העיניים נחלשות מרוב הצער

עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי[15] עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי[16].

ביאור הפסוק

עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי – עיניי נחלשו ונתעמעם אורן מרוב הצער והכעס שאני חש בשל מצבי ובשל התנהגות אויביי. המילה „עששה” מתארת בלייה והתכלות, כאילו כוח הראייה הולך ונחלש. לפי רש״י ורד״ק, המילה קשורה ללשון עש וריקבון, ומשמשת לתיאור חולשה גדולה. עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי – עיניי נחלשו והזדקנו כביכול מרוב הצרות שגרמו לי אויביי. „עתקה” מתפרשת לפי רש״י ומצודת דוד מלשון יושן והזדקנות, כאילו עיניו של דוד נעשו עייפות וחלשות כעיניו של אדם זקן. „בכל צוררי” פירושו בגלל כל צורריי והמצוקות שהם גורמים לי. אבן עזרא ורד״ק מבארים שהאויבים שמחו במחלתו של דוד, והידיעה הזאת הכאיבה לו מאוד. נמצא שהפסוק אינו מתאר רק כאב גופני, אלא גם את הצער הנובע מיחסם של אנשים אחרים. דווקא כאשר דוד חלש וזקוק לרחמים, אויביו מנצלים את חולשתו ומוסיפים על סבלו.

בקצרה

לפעמים יחס פוגע של אנשים אחרים מכאיב לא פחות מן הקושי עצמו. המזמור מזכיר כמה חשוב לנהוג ברגישות כלפי אדם השרוי במחלה או במצוקה, ולא להוסיף על כאבו בהתנהגות פוגענית.

מקורות והרחבות

[15] רש״י ורד״ק מבארים ש„עששה” היא לשון בלייה וריקבון, ומשמעותה שעיניו של דוד נחלשו מרוב צער. רד״ק מדגיש שהתיאור הוא בדרך הפלגה. (רש״י ורד״ק, תהילים ו׳, ח׳)

[16] אבן עזרא ורד״ק מפרשים שאויביו של דוד שמחו במחלתו, ולכן גרמו לו כעס וצער גדולים. רש״י ומצודת דוד מבארים ש„עתקה” מתארת את הזדקנות העין ואת היחלשות ראייתה. המלבי״ם מדגיש שהצער מצד האויבים היה קשה לדוד אף מן המחלה עצמה. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ו׳, ח׳)

המהפך – מן הבכי אל הביטחון בתפילה

שלושת הפסוקים האחרונים שונים באופיים מכל מה שקדם להם. דוד אינו ממשיך רק להתחנן, אלא מכריז שה׳ שמע את תפילתו. מתוך ההכרה הזאת הוא מתחזק מול אויביו ומביע ביטחון שהישועה תתגלה.

פסוק ט – ה׳ שמע את קול הבכי

סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן[17] כִּי שָׁמַע יְיָ קוֹל בִּכְיִי[18].

ביאור הפסוק

סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן – התרחקו ממני, כל האנשים העושים מעשי רשע ומבקשים להזיק לי. לאחר שתיאר את חולשתו ואת צערו מצד אויביו, דוד פונה אליהם כעת בביטחון ומורה להם להסתלק ממנו. „פועלי אוון” הם אנשים העושים מעשי רשע ועוול. אבן עזרא מבאר שהכוונה לצורריו של דוד, שהתנהגותם הפוכה מדרכו. כִּי שָׁמַע יְיָ קוֹל בִּכְיִי – מפני שה׳ שמע את בכיי ואת תחנוניי. דוד מכריז בביטחון שתפילתו לא הייתה לשווא. רד״ק מבאר שאפשר שדוד אמר את הדברים לאחר שכבר נרפא ממחלתו, ואפשר שאמר אותם בעודו חולה, מתוך ביטחון שה׳ שמע את תפילתו ועתיד להושיעו. לפי האפשרות השנייה, המהפך אינו מחייב שהמציאות החיצונית כבר השתנתה, אלא מבטא את התחזקות ביטחונו של דוד לאחר שהתפלל. הוא אינו רואה עוד את אויביו כבעלי הכוח האחרון על גורלו, אלא מכיר בכך שהישועה נתונה ביד ה׳.

בקצרה

לאחר שהביא את כל כאבו לפני ה׳, דוד מתחזק בביטחונו שתפילתו נשמעה. המזמור מלמד שהתפילה יכולה להעניק לאדם כוח ותקווה גם כאשר הוא עדיין ממתין לשינוי במצבו.

מקורות והרחבות

[17] אבן עזרא מבאר ש„פועלי אוון” הם אויביו של דוד, שמעשיהם מנוגדים לדרכו. מצודת דוד מפרש שדוד מורה להם להתרחק ממנו מפני שלא יוכלו להזיק לו עוד לאחר שתפילתו התקבלה. (אבן עזרא ומצודת דוד, תהילים ו׳, ט׳)

[18] רד״ק מציע שדוד אמר את הדברים לאחר שנרפא, או בעודו חולה מתוך ביטחון שה׳ שמע את תפילתו. בכך אפשר להבין את המעבר החד שבין תיאור הבכי לבין הכרזת הביטחון. (רד״ק, תהילים ו׳, ט׳)

פסוק י – התפילה נשמעת ומתקבלת

שָׁמַע יְיָ תְּחִנָּתִי[19] יְיָ תְּפִלָּתִי יִקָּח[20].

ביאור הפסוק

שָׁמַע יְיָ תְּחִנָּתִי – ה׳ שמע את בקשת הרחמים שהפניתי אליו. דוד חוזר על ההכרזה שהשמיע בפסוק הקודם, אך כעת הוא משתמש במילה „תחינתי”, המבטאת את תפילתו מתוך ענווה ובקשת חסד. החזרה מדגישה את ביטחונו שה׳ לא התעלם מתפילתו. יְיָ תְּפִלָּתִי יִקָּח – ה׳ יקבל את תפילתי ברצון. המילה „ייקח” משמשת כאן במשמעות של קבלה. רד״ק מבאר שהכוונה היא שה׳ יקבל את תפילתו, לא רק באותה שעה אלא גם בכל עת שיתפלל לפניו. אבן עזרא מסביר שדוד מייחס את רפואתו לה׳, ולא לכוחם של הרופאים בלבד. אין בכך שלילה של דרכי הרפואה, אלא הכרה בכך שהישועה וההצלחה באות מאת הבורא. הפסוק משלים את המהפך שהחל בפסוק הקודם. דוד שב ומצהיר שה׳ שמע את קולו, וכעת הוא מבטא גם את ביטחונו שהתפילה מתקבלת לפניו. לאחר תחושת חוסר האונים של תחילת המזמור, הוא מוצא כוח בהכרה שיש מי ששומע את תחנוניו.

בקצרה

דוד חוזר ומדגיש שה׳ שמע את תפילתו ויקבל אותה. החזרה אינה מיותרת, אלא מבטאת את התחזקות ביטחונו לאחר תקופה של פחד ושל מצוקה.

מקורות והרחבות

[19] מצודת דוד מבאר שהפסוק חוזר על הדברים שנאמרו קודם, כדי לחזק את ההכרזה שתפילתו התקבלה. אבן עזרא מפרש שדוד מודה לה׳ על רפואתו ומכיר בכך שהיא באה ממנו. (מצודת דוד ואבן עזרא, תהילים ו׳, י׳)

[20] רד״ק מפרש ש„ייקח” פירושו יקבל, ומוסיף שדוד מביע ביטחון שה׳ יקבל את תפילתו ברצון גם בעתיד. (רד״ק, תהילים ו׳, י׳)

פסוק יא – האויבים ייבהלו וייבושו

יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי[21] יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע[22].

ביאור הפסוק

יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי – כל אויביי יתמלאו בושה ובהלה כאשר יראו שלא הצליחו לפגוע בי כפי שקיוו. בתחילת המזמור דוד תיאר את עצמו במילים „נבהלו עצמי” ו„נפשי נבהלה מאד”, אולם כעת הוא משתמש באותה לשון כלפי אויביו. בכך הוא מתאר מהפך: בתחילה הוא היה המפוחד והחלש, ואילו בסיום אויביו הם שייבהלו. אבן עזרא ורד״ק מבארים שהאויבים יתביישו כאשר יראו שדוד חי ונרפא, בניגוד לתקוותם שמחלתו תביא למותו. יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע – הם ישובו מדרכם או יפנו לאחור ויתביישו במהירות. רד״ק מפרש שהם יבקשו לשוב לשלום עם דוד לאחר שיראו שלא עלתה מחשבתם בידם. מצודת דוד מוסיף שבאותו רגע הם יתביישו במעשיהם, ודוד יהיה מוכן למחול להם. המלבי״ם מדגיש את האפשרות שישובו מדרכם כדי שלא ייאלצו להתמודד עם בושה גדולה יותר. כך מסתיים המזמור לא רק בתיאור מפלתם של האויבים, אלא גם באפשרות שישנו את דרכם. דוד שהתחיל את תפילתו כשהוא חלש, חולה ומפוחד מסיים אותה בביטחון שה׳ שמע את תפילתו ושאויביו לא יוכלו להכריע את גורלו.

בקצרה

בתחילת המזמור דוד הוא הנבהל, ובסופו אויביו הם שייבהלו. המהפך מלמד שאין הכוח האנושי קבוע לנצח, ושגם מי שנמצא בשעת חולשה יכול להתחזק ולייחל לשינוי במצבו.

מקורות והרחבות

[21] אבן עזרא מדגיש את הניגוד בין „נבהלו עצמי” ו„נפשי נבהלה מאד” לבין „ויבהלו מאד כל אויבי”. רד״ק מבאר שהאויבים יתביישו כאשר יראו שדוד נרפא ולא מת כפי שקיוו. (אבן עזרא ורד״ק, תהילים ו׳, ג׳–ד׳, י״א)

[22] רד״ק מפרש שהאויבים ישובו לבקש שלום עם דוד ויתביישו כאשר יראו שלא הצליחו להזיק לו. מצודת דוד מוסיף שדוד ימחל להם, ואילו המלבי״ם מבאר שהשיבה מדרכם יכולה למנוע מהם בושה ועונש גדולים יותר. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ו׳, י״א)

העיקר שצריך לזכור

מזמור ו׳ הוא תפילה של אדם השרוי במצוקה גופנית ונפשית קשה. דוד מתאר בו חולשה, פחד, מחלה, בכי ואויבים המוסיפים על סבלו. אולם הוא אינו מסתיר את כאבו ואינו מתבייש לבקש רחמים. כבר בתחילת המזמור הוא פונה אל ה׳ ומבקש שלא יוכיח אותו בכעס ושלא ייסר אותו בחמה. בכך הוא מלמד שגם כאשר האדם מכיר בחסרונותיו ובטעויותיו, עליו לשאוף לתיקון מתוך רחמים ולא להיכנע לייאוש.

אחד היסודות המרכזיים במזמור הוא הקשר שבין הגוף לבין הנפש. דוד אומר „כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי”, ומיד מוסיף „וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד”. המצוקה הגופנית מעוררת פחד ודאגה, וההתמודדות הנפשית מוסיפה על הקושי. המזמור נותן מקום לשני הצדדים ומזכיר שהאדם אינו צריך להסתיר את חולשתו כדי לפנות אל ה׳.

בהמשך דוד מבקש להינצל מן המוות כדי שיוכל להמשיך להודות לה׳ בעולם הזה. „כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ”. הפסוק מלמד שהחיים הם מתנה המעניקה לאדם אפשרות לעבוד את ה׳, לתקן את מעשיו, לעשות טוב ולהודות על חסדיו. עצם האפשרות לחיות ולפעול בעולם הזה היא טובה גדולה שאין לראות בה דבר מובן מאליו.

תיאור הבכי בלילה והעיניים שנחלשו מרוב צער מלמד על עומק המצוקה. דוד אינו מסתפק באמירה כללית שהוא סובל, אלא מתאר את מיטתו כאילו היא שוחה בדמעותיו. בכך הוא מעניק ביטוי לכאב שאדם עלול לחוש כאשר הוא נמצא לבדו מול פחדיו. המזמור מזכיר גם את האחריות המוטלת על הסובבים אדם במצוקה, שלא להוסיף על סבלו אלא לנהוג בו ברגישות ובחמלה.

אולם שיאו של המזמור הוא המהפך המתרחש בפסוקים האחרונים. לאחר כל התחינות והדמעות דוד מכריז „כִּי שָׁמַע ה׳ קוֹל בִּכְיִי”, ובהמשך „שָׁמַע ה׳ תְּחִנָּתִי, ה׳ תְּפִלָּתִי יִקָּח”. הוא מתחזק בביטחונו שהתפילה נשמעה, גם אם אין המזמור מפרט בדיוק מתי וכיצד הגיעה הישועה. בכך הוא מלמד שהתפילה יכולה להעניק לאדם כוח ותקווה בתוך המצוקה עצמה.

הפסוק האחרון משלים את המהפך. בתחילת המזמור דוד הוא הנבהל, ובסופו אויביו הם שייבהלו. יש מן המפרשים שמבארים שהאויבים אף ישובו מדרכם ויבקשו שלום. כך נחתם המזמור בתקווה לשינוי, להצלה ואף לתיקון היחסים בין בני אדם. המסר המרכזי הוא שהחולשה והפחד אינם חייבים להיות המילה האחרונה בסיפורו של האדם. גם מתוך מצוקה עמוקה אפשר לפנות אל ה׳, להמשיך לקוות ולמצוא כוח לצעוד קדימה.

סיכום מעשי למתפלל

כאשר אומרים את מזמור ו׳ בתחנון, כדאי לפתוח בהתבוננות במילים „ה׳ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי”. אפשר לחשוב על כך שכולנו זקוקים לעיתים לתיקון ולהכוונה, אך ראוי שנלמד לקבל תוכחה מתוך רצון להשתפר ולא מתוך תחושת ייאוש. כאשר האדם מכיר בטעות שעשה, עליו לשאוף לתקן אותה ולבקש מן ה׳ שיעזור לו לבחור בדרך טובה יותר. באותה שעה כדאי לזכור שגם כאשר אנו מוכיחים אחרים, עלינו לעשות זאת ברגישות ומתוך רצון לעזור ולא להשפיל.

במילים „חָנֵּנִי ה׳ כִּי אֻמְלַל אָנִי, רְפָאֵנִי ה׳ כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי”, אפשר לכוון על אנשים הזקוקים לרפואה ועל מי שמתמודדים עם חולשה ועם כאב. אפשר לכלול בתפילה גם את מי שאינם חולים בגופם אך עוברים תקופה נפשית קשה, ולבקש שה׳ ייתן להם כוח, רפואה, מנוחה ועזרה מתאימה. אין להסיק מן המזמור שכל מחלה באה בגלל חטא מסוים, ואין התפילה באה במקום פנייה לרופאים ודרכי טיפול ראויות. היא מצטרפת להשתדלות ומבטאת את התקווה ואת הבקשה לרחמי ה׳.

כאשר מגיעים למילים „וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד, וְאַתָּה ה׳ עַד מָתָי”, אפשר לחשוב על תקופות שבהן אנו מרגישים שהקושי נמשך ואיננו יודעים מתי יסתיים. לפעמים האדם מתקשה לבטא את כל מה שהוא מרגיש, וכל מה שהוא מסוגל לומר הוא „עד מתי”. המזמור מלמד שגם מילים קצרות הנאמרות מתוך הלב יכולות להיות תפילה. אין צורך להסתיר את הפחד או להעמיד פנים שהכול קל, אלא אפשר לפנות אל ה׳ בכנות ולבקש ממנו כוח לעבור את התקופה הקשה.

בפסוק „שׁוּבָה ה׳ חַלְּצָה נַפְשִׁי, הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ” כדאי להתבונן בכך שהישועה שאנו מבקשים אינה נשענת רק על זכויותינו, אלא גם על חסדו של הבורא. האדם יכול להשתדל, לפעול ולתקן את מעשיו, ובאותה שעה להכיר בכך שיש דברים רבים שאינם נתונים לשליטתו. ההכרה הזאת יכולה לעורר ענווה ולסייע לו לבקש עזרה בלי להתבייש בכך שהוא זקוק לה.

כאשר אומרים „כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ”, אפשר להקדיש מחשבה לערכם של החיים. כל יום שבו אנו זוכים להתעורר, לפעול, ללמוד תורה ולעשות טוב הוא הזדמנות נוספת שניתנה לנו. לפעמים אנו עסוקים כל כך במה שחסר לנו, עד שאיננו מבחינים במה שכבר יש בידינו. הפסוק מזכיר שגם האפשרות הפשוטה לחיות ולעשות מעשים טובים היא מתנה גדולה.

בפסוק „יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי”, אפשר לחשוב על אנשים המתמודדים עם כאב שאחרים אינם רואים. יש מי שמחייכים במהלך היום אך נושאים בלבם דאגות קשות, ויש מי שחווים את עיקר מצוקתם דווקא בשעות הלילה. המזמור יכול לעורר אותנו להיות רגישים יותר לסבלם של אחרים, להקשיב למי שזקוק לאוזן קשבת ולהציע עזרה מעשית למי שעובר תקופה קשה. לפעמים מעשה חסד קטן יכול להקל מאוד על אדם שמרגיש שהוא מתמודד לבדו.

כאשר מגיעים למילים „עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי”, אפשר לבחון כיצד אנו מתייחסים לאנשים בשעת חולשתם. האם אנו משתדלים להקל עליהם, או שמא לעיתים אנו מוסיפים על כאבם במילים קשות, בביקורת לא רגישה או בחוסר תשומת לב? הפסוק מלמד שהתנהגותם של אחרים יכולה להשפיע מאוד על אדם השרוי במצוקה. מתוך כך ראוי לקבל על עצמנו לנהוג בעדינות ובכבוד כלפי מי שעובר תקופה קשה.

בפסוקים „כִּי שָׁמַע ה׳ קוֹל בִּכְיִי” ו„שָׁמַע ה׳ תְּחִנָּתִי, ה׳ תְּפִלָּתִי יִקָּח”, כדאי להרגיש את השינוי המתחולל במזמור. לאחר כל הבכי והפחד, דוד מתחזק בביטחונו שה׳ שמע את תפילתו. גם בחיינו יש תקופות שבהן איננו רואים מיד את התוצאה שביקשנו. אולם אפשר להמשיך להתפלל, לעשות את ההשתדלות הנכונה ולשמור על תקווה בלי לקבוע מראש כיצד ומתי תגיע הישועה.

בחתימת המזמור, „יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי, יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע”, אפשר לזכור שגם מציאות שנראית יציבה וקבועה עשויה להשתנות. בתחילת המזמור דוד הוא הנבהל, ובסופו אויביו הם הנבהלים. השינוי הזה מלמד שאין להניח שהמצב הקשה שבו אנו נמצאים כעת יימשך בהכרח ללא שינוי. באותה שעה, לפי פירוש חלק מן המפרשים, הפסוק פותח גם אפשרות שהאויבים ישובו מדרכם. הדבר יכול לעורר אותנו לחשוב כיצד אפשר לבחור בתיקון ובהשלמה במקום להנציח כעס ומריבה.

אפשר לקבל על עצמנו הנהגה קטנה בעקבות המזמור: כאשר אנו עוברים תקופה קשה, לא להסתפק בתחושת חוסר האונים אלא לבחור פעולה אחת שתוכל לסייע לנו להתמודד. לפעמים זו תפילה מתוך הלב, לפעמים שיחה עם אדם שאנו נותנים בו אמון, לפעמים בקשת עזרה מקצועית או רפואית, ולפעמים החלטה מעשית לשנות דבר הנמצא בשליטתנו. אין צורך להעמיד פנים שהכאב אינו קיים, אך גם אין הכרח לתת לו לקבוע את כל עתידנו.

כך נעשה מזמור ו׳ תפילה המלמדת כיצד להביא לפני ה׳ את החולשה, הפחד והכאב, ובתוך כך להתחזק בתקווה ובביטחון. הוא מתחיל בבקשה לרחמים ובתחושת בהלה גדולה, ומסתיים בהכרה שה׳ שמע את התפילה ובאפשרות של שינוי וישועה. המסר שהמתפלל יכול לשאת עמו לאחר אמירת המזמור הוא שגם בשעה קשה, כאשר הגוף חלש והלב מפוחד, אפשר לפנות אל ה׳ בכנות, להיעזר באחרים, לעשות את ההשתדלות הנכונה ולהמשיך לקוות לטוב.