מזמור כ | יענך ה ביום צרה

נוסח המזמור

א. לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. ב. יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. ג. יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ. ד. יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה. ה. יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא. ו. נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְיָ כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. ז. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְיָ מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. ח. אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. ט. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. י. יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

יש תפילות שבהן האדם מבקש הצלה לעצמו, ויש תפילות שבהן ציבור שלם עומד לצד אדם הנמצא בסכנה ומבקש עליו רחמים. מזמור כ׳, „יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה”, שייך בעיקר לסוג השני. הוא נפתח בברכה המופנית למי שנמצא בשעת צרה, ממשיך בבקשה שה׳ יזכור את תפילתו ואת עבודתו, ומתפתח משם לשמחת הישועה ולגילוי המפתיע שבסופו: לא רכב ולא סוסים הם המשען המכריע, אלא שם ה׳ והעזרה הבאה ממנו.

בקריאה ראשונה ניכר שינוי בקולות הדוברים. בתחילה פונים אל אדם אחר ואומרים לו „יענך”, „ישלח עזרך”, „יתן לך”. בהמשך נשמעת הודיה בלשון רבים: „נרננה בישועתך”, ואחריה הכרזה אישית של ביטחון: „עתה ידעתי כי הושיע ה׳ משיחו”. לבסוף באה ההבחנה בין האויבים הנסמכים על כוחם הצבאי ובין המתפללים הנושאים את שם ה׳, והכול מסתיים בקריאה קצרה לישועה. לכן המזמור אינו רק אוסף של משאלות טובות. יש בו מהלך מסודר מן המצוקה אל התקווה, מן התקווה אל הכרת הישועה, ומן הישועה אל הודיה וביטחון מחודש.

מה עומד מאחורי המזמור?

בקרב המפרשים רווח הפירוש שהמזמור קשור למלחמות דוד ולתפילה שנישאה עליו או על צבאו. רד״ק ומצודת דוד מפרשים שהמזמור נאמר בפי משורר בעבור דוד בעת שיצא למלחמה, ואינם קובעים שדוד עצמו חיברו. לעומתם רש״י מבאר שדוד עמד בירושלים והתפלל על יואב ועל אנשי ישראל שיצאו לקרב. אבן עזרא מציג כמה אפשרויות: משורר שחיבר את המזמור בעבור דוד, או דוד שחיברו ואמרו כלפי אדם אחר או כלפי עצמו, ואף מביא פירוש המייחס אותו למלך המשיח. אין בכתוב עצמו זיהוי מפורש של המלחמה, ויש לשמור על ההבחנה בין הפירושים ולא להציג את כולם כסיפור היסטורי מוסכם.

מלבי״ם מציע תיאור מסוים יותר: דוד היה בסכנה במלחמה הרחק מירושלים, ובני העיר התפללו עליו ושלחו חיל לעזרתו. במהלך הדברים הגיעה בשורת הישועה, והקולות שבמזמור השתנו מתפילה על דוד לשירת ניצחון. הוא מציע לקשור זאת למלחמה בפלשתים שבה נשקפה לדוד סכנה מישבי בנוב, אולם מציג זאת כהשערה פרשנית. אין בפסוקים עצמם שם אויב או תאריך המאפשרים להכריע בוודאות באיזה קרב מדובר. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם; שמואל ב כא, טו–יז)

למה דווקא „אלהי יעקב”?

פסוקו הראשון של גוף המזמור אינו מסתפק בבקשה כללית לעזרה, אלא אומר: „יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב”. הבחירה ביעקב קשורה לתולדות חייו. יעקב עבר צרות רבות: ברח מביתו, חשש מפני אחיו, עמד מול קשיי השנים בבית לבן ושב לארץ תוך פחד ומאבק. ואף על פי כן התקיימה בו הבטחת ה׳ לשמרו. כאשר אנו מבקשים שה׳ יגביה ויחזק את מי שנמצא בצרה, אנו מזכירים את האל שהציל את יעקב וענה לו בעת מצוקתו.

לכן הביטוי אינו רק אזכור של אחד האבות. הוא מעניק משמעות לתפילה: מי שעבר פחד וסכנה בעבר וראה את עזרת ה׳ יכול לשאוב מכך ביטחון גם לעתיד. אין כאן הבטחה שכל בקשה תתקיים מיד בדיוק כפי שציפינו, אלא חיזוק לתפילה מתוך זיכרון חסדי ה׳. (רש״י, רד״ק ומצודת דוד; בראשית כח, טו; לה, ג)

תפילה, השתדלות וביטחון – האם צריך לבחור ביניהם?

במרכז המזמור עומדת ההכרזה „אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר”. המרכבות והסוסים מסמלים את עוצמת הצבא. לפי פשטם של רד״ק ומצודת דוד, ישראל יוצאים למלחמה ומשתמשים בכוחותיהם, אך אינם רואים בהם את מקור הישועה הבלעדי, אלא מבקשים את עזרת ה׳. המלבי״ם נוקט כאן פירוש מיוחד יותר: בעקבות ישועה ניסית שנעשתה לדוד, המשורר מדגיש שהניצחון המסוים הזה בא שלא בדרך הכוח הצבאי הרגיל. לכן אין לערבב את פירושו המיוחד עם הוראה כללית על התנהלות בכל מלחמה.

מבחינה מעשית אפשר ללמוד מן המזמור לעשות את הדרוש באחריות, אך לא לבטוח בכוח ובאמצעים כאילו הם מבטיחים את התוצאה. בשעת הישועה מתבקשים המתפללים להכיר בחסד ה׳, להודות עליו ולא לייחס את ההצלחה לעצמם בלבד. זוהי הדרכה הנלמדת מן המזמור לצד פירושיו השונים, ולא קביעה שכל המפרשים הסבירו את מידת ההשתדלות באותה הדרך. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

מה מקומו של המזמור בסידור?

בנוסח עדות המזרח נאמר המזמור בשחרית לאחר „אשרי” ולפני „ובא לציון”, בימים שבהם אומרים תחנון. בימים שאין אומרים בהם תחנון, מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לומר גם את „יענך ה׳ ביום צרה”, משום שאין מזכירים בהם „יום צרה”. קריאתו לאחר תפילת העמידה מתאימה לתוכנו: לאחר שהתפלל האדם על צורכי עצמו והציבור, הוא מוסיף בקשה על כל מי שנמצא בשעת צרה. (ילקוט יוסף, אורח חיים, סימן קלב, סעיף א)

לשון המזמור היא ברכה המופנית לאחר: „יענך”, „ישלח עזרך”, „ימלא משאלותיך”. המתפלל יכול לכוון בעת אמירתו גם על קרוביו ועל אחרים הזקוקים לישועה. רבי יהודה בר יקר מבאר את אמירת המזמור לאחר התפילה על פי המנהג לברך את המתפלל שיישמעו תפילותיו, כלשון „יענך ה׳ ביום צרה”. מכאן גם היסוד של ערבות ואכפתיות המתגלה בתפילת הציבור. (פירוש התפילות לרבי יהודה בר יקר; ילקוט יוסף, אורח חיים, סימן קלב)

המסר המרכזי של המזמור

המזמור מלמד שהאדם בשעת צרה אינו צריך לעמוד לבדו. יש לו אפשרות לפנות אל ה׳, ויש חשיבות לכך שאחרים נושאים אותו בתפילתם. הציבור מבקש את טובת הנמצא בסכנה, זוכר את מעשיו הטובים ואת עבודתו, ומקווה שגם עצותיו ומאמציו יצליחו. כך הופכת התפילה למעשה של שותפות ואכפתיות.

יחד עם זאת, המזמור מבקש להציב גבול לביטחון בכוח החיצוני. גם אמצעים חזקים כגון רכב וסוסים אינם מקור ביטחון מוחלט. כאשר ה׳ מעניק ישועה, על האדם להודות עליה בענווה ולזכור מהו מקור כוחו. הנקודה הגדולה ביותר היא השילוב שבין תפילה, אחריות והכרת הטוב: להתפלל על מי שבצרה, לפעול כפי יכולתנו, ובשעת הישועה להכיר בטוב ולא לייחס את הכול לעצמנו.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פתיחה – פסוק א – כותרת המזמור והייחוס לדוד.

חלק ראשון – פסוקים ב–ד – ברכת הציבור לאדם שבצרה, בקשה לסיוע מן הקודש ולזכירת עבודתו וקרבנותיו.

חלק שני – פסוקים ה–ו – תפילה למילוי העצה ומשאלות הלב, והבטחה של שמחת הציבור בישועה.

חלק שלישי – פסוק ז – נקודת המפנה: הכרה בכך שה׳ הושיע את משיחו וענה לו בגבורתו.

חלק רביעי – פסוקים ח–י – העמדת כוח ה׳ מול הרכב והסוסים, תיאור נפילת האויבים וחתימת המזמור בבקשת ישועה.

המזמור עובר מן הביטחון האישי אל בקשת הדרכה ומחילה, מציג את מעלת יראת השמים וחוזר לבקשת ישועה. סיומו מרחיב את התפילה מן היחיד לכל ישראל.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחת המזמור

פסוק א

כותרת קצרה למזמור שבו יישמעו תפילה, תקווה והודיה. אף ששמו של דוד מופיע בפתיחה, הדוברים בהמשך פונים אל אדם אחר, ויש מן המפרשים שראו בכך תפילה על דוד או על אנשי צבאו.

פסוק א – כותרת תפילה לדוד

לַמְנַצֵּחַ [1] מִזְמוֹר לְדָוִד [2].

ביאור הפסוק

לַמְנַצֵּחַ – אל הממונה על השירה והנגינה, המכוון את אמירת המזמור. מִזְמוֹר – דברי שירה המיועדים לאמירה בזמרה. לְדָוִד – המזמור מתייחס לדוד. לפי רד״ק ומצודת דוד, משורר אמר אותו בעבור דוד כשיצא למלחמה. אבן עזרא מביא גם את האפשרות שדוד עצמו חיבר אותו ופנה אל אדם אחר או אל עצמו.

בקצרה

כבר בכותרת מתברר שמדובר בתפילה היכולה להיאמר מפי הציבור. בהמשך יופיעו ברכות המופנות לאדם אחר, והדבר מלמד על הכוח שבבקשת רחמים על מי שנמצא בסכנה.

מקורות והרחבות

[1] למנצח: בכותרות מזמורי תהילים הכינוי מכוון בדרך כלל לממונה על השירה. אין הכותרת מלמדת בוודאות באיזו נגינה נאמר המזמור. (אבן עזרא ורד״ק)

[2] מזמור לדוד: רד״ק ומצודת דוד מפרשים שהמזמור נאמר בידי משורר בעבור דוד היוצא למלחמה. אבן עזרא מביא אפשרות זו, לצד האפשרות שדוד עצמו חיברו; הוא מוסיף גם פירוש הקושר את המזמור למלך המשיח. ייחוס המזמור לדוד בכותרת אינו מכריע לבדו בין ההסברים הללו. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד)

חלק ראשון – ברכה ותפילה בשעת צרה

פסוקים ב–ד

הציבור מבקש שה׳ יענה לנמצא בסכנה, ישלח לו עזרה מן הקודש ויזכור את מעשי עבודתו לפניו. המוקד אינו כוחו של האדם בלבד, אלא הקשר שלו עם ה׳.

פסוק ב – ברכה למי שנמצא ביום צרה

יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה [3] יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב [4].

ביאור הפסוק

יַעַנְךָ יְיָ – יהי רצון שה׳ ישמע את תפילתך וישיב לה ברחמים. בְּיוֹם צָרָה – דווקא בזמן שבו אתה נתון בסכנה וזקוק לעזרה. יְשַׂגֶּבְךָ – יחזק אותך, יגן עליך ויעמיד אותך במקום מבטחים גבוה מן הסכנה. שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב – כוח ההשגחה של ה׳, אשר שמר על יעקב אבינו בצרותיו, יהיה לך למשען גם עכשיו.

בקצרה

המזמור נפתח לא בדרישה מן האדם להיות חזק בכוחות עצמו, אלא בברכה שה׳ יענה לו ויגן עליו בשעה הקשה. הזכרת יעקב מזמינה אותו לזכור שגם מי שעבר מסע ארוך של סכנות יכול להיתמך בחסדי ה׳.

מקורות והרחבות

[3] יענך ה׳ ביום צרה: הפרשנים מבינים את „יום צרה” בעיקר כהקשר של מלחמה. לפי רש״י דוד נשאר בירושלים והתפלל על יואב וישראל שיצאו להילחם. לפי דרך אחרת הציבור התפלל על דוד עצמו. (רש״י, אבן עזרא ורד״ק)

[4] שם אלהי יעקב: יעקב נזכר מפני שעבר צרות מרובות וזכה לשמירה והצלה. יש הרואים בזה זיכרון להבטחת השמירה שניתנה לו בצאתו לחרן, ויש המדגישים את דבריו „לאל העונה אותי ביום צרתי” (בראשית לה, ג). „ישגבך” נמשל למבצר גבוה השומר את האדם מפני אויב. (רש״י, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק ג – עזרה מן הקודש ומציון

יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ [5] וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ.

ביאור הפסוק

יִשְׁלַח עֶזְרְךָ – יהי רצון שה׳ ישלח אליך עזרה שתאפשר לך לעמוד בסכנה. מִקֹּדֶשׁ – ממקום קדושתו, מקום השראת שכינתו. לפי פירוש אחד מדובר במקום הארון, ולפי פירוש אחר מקור העזרה הוא בשמים. וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ – מציון, מקום הקודש והעבודה, תגיע לך תמיכה וחיזוק. המילה „יסעדך” מלשון סעד ומשען, כמי התומך באדם שלא ייפול.

בקצרה

כשהאדם רחוק מביתו וממוקדי התמיכה שלו, הוא עלול להרגיש בודד. המתפללים מבקשים שאפילו בשעה הזאת תגיע אליו עזרת ה׳. לפי פירוש המלבי״ם, החיל שיצא מירושלים יכול לסייע, אך מקור ההצלה הוא בה׳ ולא בכוח הצבאי לבדו.

מקורות והרחבות

[5] מקדש ומציון: לפי רד״ק, „מקדש” הוא המקום שבו שכן ארון ה׳, והכוונה היא שממקום הקדושה תבוא הישועה. אבן עזרא מבאר אף הוא „ממקום הארון”. מצודת דוד רואה בשני חלקי הפסוק חזרה בלשונות שונות על עזרת ה׳ ממקום שכינתו. המלבי״ם מבחין בין העזר האלוהי המגיע מן הקודש לבין הסיוע שמגיע מאנשי ציון היוצאים לעזור. יש להבחין בין מקום הארון בימי דוד לבין בניין בית המקדש, שנבנה לאחר ימיו. (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק ד – זכירת הקרבנות ועבודת ה׳

יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ [6] וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה [7] סֶלָה.

ביאור הפסוק

יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ – יעלו לפני ה׳ לרצון המנחות שהקרבת, כביטוי לעבודתך ולהתקרבותך אליו. וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה – יקבל ברצון את עולתך, והיא תישרף על המזבח ותהיה לדשן, כדרך קרבן שהוקרב ונרצה. סֶלָה – מילה החותמת ומדגישה את הבקשה, ונאמרו בפירושה הסברים שונים.

בקצרה

התפילה אינה מבקשת הצלחה על בסיס כוחו של הלוחם בלבד. היא מזכירה את עבודתו לפני ה׳ ואת קרבנותיו, ומבקשת שזכות ההתקרבות הזאת תעמוד לו בשעת הסכנה. אין הכוונה שהקרבן קונה ישועה אוטומטית, אלא שהמתפללים מבקשים חסד מאת מי שלפניו הובאה העבודה.

מקורות והרחבות

[6] יזכור כל מנחותיך: אפשר להבין על מנחות ועולות שהוקרבו לפני היציאה למלחמה. לפי מלבי״ם, גם כשדוד רחוק ואינו יכול להקריב בשעה זו, נזכרת לפני ה׳ עבודתו מן העבר. אבן עזרא מזכיר את הקשר בין זכירת ישראל בעת מלחמה לבין תרועת החצוצרות (במדבר י, ט). (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)

[7] ועולתך ידשנה: „ידשנה” מלשון דשן, השארית הנוצרת משריפת הקרבן. הכוונה לקבלת העולה ברצון עד שתיאכל באש המזבח. „סלה” מדגישה את הדברים, אך פירושה המדויק במזמורי תהילים שנוי בביאור. (אבן עזרא, מצודת ציון ומצודת דוד)

חלק שני – בקשה להצלחת הדרך ולשמחת הישועה

פסוקים ה–ו

אחרי בקשת השמירה, המתפללים מבקשים גם שמחשבותיו ועצותיו הטובות של האדם יצליחו. הם מצפים לרגע שבו יוכלו לרנן על הישועה ולהרים דגל בשם ה׳.

פסוק ה – מילוי רצון הלב והעצה

יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ [8] וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא.

ביאור הפסוק

יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ – יהי רצון שה׳ יעניק לך את הטובה שאתה מבקש בלבך, ובמיוחד את הישועה הנחוצה לך. וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא – יעזור לך להגשים את העצות והדרכים שהכנת כדי להינצל ולעשות את המוטל עליך. לפי דרכו של מלבי״ם, הבקשה מבחינה בין משאלת הלב לבין התוכנית המעשית שבאמצעותה האדם מבקש להגיע לתוצאה טובה.

בקצרה

הציבור מתפלל לא רק שהאדם יינצל, אלא שגם יצליח לפעול כראוי. יש בכך הכרה בחשיבות התכנון והאחריות האנושית, בצד הידיעה שגם העצה הטובה זקוקה לברכת ה׳ כדי שתצא לפועל.

מקורות והרחבות

[8] כלבבך ועצתך: „כלבבך” מציין את רצון הלב, ואילו „עצתך” את התוכנית לביצועו. בהקשר המלחמה הבקשה מכוונת להצלחת דוד כנגד אויביו. רד״ק מביא בשם המדרש שברכה למילוי כל משאלות הלב מתאימה לאדם שלבו שלם לפני ה׳; אין לראות בה הבטחה למילוי כל רצון באשר הוא, שהרי יש גם רצונות שאינם ראויים. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק ו – שמחת הציבור בישועה ודגל האמונה

נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ [9] וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל [10] יְמַלֵּא יְיָ כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.

ביאור הפסוק

נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ – כאשר תיוושע, נשמח יחד אתך ונשיר שירי הודיה לה׳. וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל – נרים את דגלנו בשם ה׳ ונודיע שהישועה באה בעזרתו. יְמַלֵּא יְיָ כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ – יהי רצון שה׳ ישלים גם את בקשותיך הנוספות ויוליך את דרכך לטובה.

בקצרה

הפסוק עובר מן הדאגה למי שבסכנה אל תקווה לשמחה משותפת. הישועה של אדם אחד נעשית סיבה להודיית הציבור כולו. הדגל אינו מתואר כסמל של התנשאות בכוח האדם, אלא כסמל המעיד על שם ה׳ ועל העזרה שממנה נבעה ההצלחה.

מקורות והרחבות

[9] נרננה בישועתך: „נרננה” מתארת שמחה גלויה של קבוצה שלמה. המתפללים מבקשים לזכות גם לשמוח בישועה ולפרסם אותה, ולא להסתפק בהצלה עצמה. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)

[10] ובשם אלהינו נדגול: „נדגול” מלשון דגל, סימן המחנה היוצא למלחמה. יש פירוש המדגיש את נשיאת הדגל בשם ה׳, ופירוש המטעים את הרצון שהישועה תביא לקידוש שמו. אין מדובר בהכחשת ההשתדלות המעשית במלחמה. (אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד ומלבי״ם)

חלק שלישי – מן הבקשה אל ההכרה בישועה

פסוק ז

כאן מתחלף קול התפילה להצהרת ביטחון וידיעה: „עתה ידעתי”. לפי אחד הפירושים, הגיעה ידיעה על הישועה שכבר התרחשה.

פסוק ז – מן התפילה להכרה בישועה

עַתָּה יָדַעְתִּי [11] כִּי הוֹשִׁיעַ יְיָ מְשִׁיחוֹ [12] יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ.

ביאור הפסוק

עַתָּה יָדַעְתִּי – עתה התבררה ישועת ה׳. לפי רד״ק, כל אחד מישראל אומר זאת לאחר שנוכחו בישועה; לפי המלבי״ם, זו הכרזתו של ראש המשוררים. כִּי הוֹשִׁיעַ יְיָ מְשִׁיחוֹ – ה׳ הושיע את המלך המשוח, ובהקשר העיקרי של המזמור את דוד. יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ – המענה לישועת המלך בא מאת ה׳. בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ – בכוח הישועה של ה׳, המכונה „ימינו” בדרך משל.

בקצרה

המעבר ללשון „עתה ידעתי” מציין נקודת מפנה. לפי חלק מן המפרשים, כבר נראתה הישועה בפועל; לפי דרך אחרת, הדובר מכריז בביטחון על פעולת ה׳. רד״ק מדגיש שניצחון דוד מלמד שה׳ חפץ במלכו המשוח, בניגוד לטענות אויביו. המונח „משיחו” מציין בפשטו את המלך המשוח, ואין להגביל את הפסוק מראש למשיח העתיד.

מקורות והרחבות

[11] עתה ידעתי: לפי רד״ק, כל אחד מישראל מכריז כעת שה׳ הושיע את דוד, ובכך התברר לעיני הכול שה׳ חפץ במלכו המשוח, בניגוד לטענות אויביו. לפי המלבי״ם, אלה דברי ראש המשוררים לאחר שהישועה נעשתה ברורה. מצודת דוד קושר את המופתים שנראו עתה להכרה שגם ההצלות הקודמות של דוד משאול היו מאת ה׳. אבן עזרא מציע שאלה דברי המשורר ברוח הקודש. (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[12] משיחו וימינו: „משיחו” הוא המלך שנמשח למלוכה, וברקע המזמור הכוונה בעיקר לדוד. אבן עזרא מציע גם אפשרות של המלך המשיח העתיד. „ימינו” היא לשון משל לגבורת הישועה מאת ה׳; לפי המלבי״ם, הביטוי מדגיש ישועה אלוהית שאינה מיוחסת לכוח אנושי רגיל. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)

חלק רביעי – כוח אנושי מול ישועת ה׳

פסוקים ח–י

הפסוקים האחרונים מציבים זה מול זה שני מקורות של ביטחון, מתארים את נפילת האויבים ואת התחזקות המתפללים, וחותמים בפנייה אל ה׳ לעזרה בכל עת.

פסוק ח – לא הרכב והסוסים הם מקור הביטחון

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים [13] וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר [14].

ביאור הפסוק

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים – האויבים נשענים על מרכבות מלחמה ועל סוסים, המסמלים עוצמה צבאית. וַאֲנַחְנוּ – ואילו אנחנו, כעם ישראל המתפלל על המלך ועל היוצאים לקרב. בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר – נזכיר את שם ה׳ ונבקש את ישועתו, ולא נתלה את הביטחון המכריע בכוח הרכב והסוסים. יש מן המפרשים המתארים לצד זאת גם לחימה ממשית, ואילו המלבי״ם מטעים את הנס המיוחד שבו הניצחון לא הושג מכוח ההיערכות הרגילה.

בקצרה

הפסוק מלמד שלא להפוך עוצמה חומרית למקור הביטחון העליון. לפי רד״ק ומצודת דוד, מדובר בלוחמים היוצאים לקרב ונעזרים בה׳ למרות מיעוט רכבם וסוסיהם. לפי המלבי״ם, הישועה המתוארת הייתה מיוחדת וניסית. להדרכה המעשית שלנו אפשר ללמוד לפעול באחריות ובה בעת להתפלל ולהכיר בכך שהכוח לבדו אינו מבטיח ישועה.

מקורות והרחבות

[13] אלה ברכב ואלה בסוסים: לפי רד״ק ומצודת דוד, האויבים מסתמכים על יתרונם ברכב ובסוסים, ואילו ישראל יוצאים לקרב ומזכירים את שם ה׳ למרות מיעוט אמצעיהם. המלבי״ם מדגיש שבאירוע המסוים שהוא מתאר, הישועה הייתה למעלה מדרך הטבע, ולכן הוא מציג הימנעות מהיערכות צבאית נוספת לאחר הנס. אין להפוך את פרטי הסיפור שבפירושו להוראה כללית הנלמדת מן המזמור לכל מצב. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[14] בשם ה׳ אלהינו נזכיר: הזכרת שם ה׳ היא ביטוי לתפילה ולבקשת עזרתו בעת מלחמה. המלבי״ם מתאר את נשיאת דגלו של ה׳ ואת הישועה המיוחדת שנעשתה שלא מכוח הרכב והסוסים. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק ט – נפילת האויבים והתחזקות ישראל

הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ [15] וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד [16].

ביאור הפסוק

הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ – מי שבטחו בכוחם הצבאי נשברו, נחלשו ונפלו. וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ – ואילו אנחנו עמדנו מחדש לאחר הסכנה והצלחנו להתגבר. וַנִּתְעוֹדָד – התחזקנו, התרוממנו והתאוששנו מן הפחד והחולשה.

בקצרה

המזמור מראה את ההיפוך שבין תחילת המערכה לסופה: מי שנראה חזק בשל רכבו וסוסיו נופל, ומי שנשא עיניו אל ה׳ מצליח לקום. הניגוד מלמד שאין למדוד את עתידו של אדם רק לפי יתרונו הגלוי בהווה.

מקורות והרחבות

[15] המה כרעו ונפלו: יש מפרשים ש„כרעו” ו„נפלו” מתייחסים לחולשת אנשי הרכב והסוסים. הניגוד נועד להדגיש עד כמה יתרון חומרי אינו מבטיח ניצחון. (אבן עזרא ומצודת דוד)

[16] ונתעודד: המילה מציינת התרוממות וחיזוק לאחר חולשה, בדומה ללשון „מעודד ענוים ה׳” (תהילים קמז, ו). אין זו רק קימה גופנית אלא גם התחזקות רוחנית וביטחון מחודש. (אבן עזרא, מצודת ציון ומלבי״ם)

פסוק י – חתימת המזמור – ה׳ הושיעה

יְיָ הוֹשִׁיעָה [17] הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ [18].

ביאור הפסוק

יְיָ הוֹשִׁיעָה – תפילה לה׳ שיושיע אותנו גם להבא. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ – לפי הפירוש המועדף על אבן עזרא ולפי רד״ק, „המלך” הוא ה׳, מלך העולם, שייענה לתפילתנו ביום שנקרא לו. אבן עזרא מביא גם אפשרות שהמילים מתייחסות למלך דוד העונה למברכיו, אך אינו בוחר בה. המלבי״ם מציג בתיאורו גם את תשובת דוד לתפילת הציבור. בטעמי המקרא יש הפסק אחרי „הושיעה”, ואבן עזרא דוחה בשל כך את הקריאה המחברת את „המלך” עם „הושיעה”.

בקצרה

אחרי סיפור הישועה חוזר המזמור לבקשה. גם מי שכבר זכה לעזרה אינו חדל להתפלל, מפני שגם בעתיד יהיו מצבים שיצריכו שמירה ורחמים. החתימה מחזירה אותנו לפסוק הפתיחה: כפי שביקשנו שה׳ יענה ביום צרה, כך אנו מבקשים שיעננו בכל יום שבו נקרא אליו.

מקורות והרחבות

[17] ה׳ הושיעה: זו בקשת הצלה החותמת את המזמור. בפסוק יש אתנחתא אחרי „הושיעה”, ולכן יש לשמור על חלוקת המשפט כפי שהיא בטעמים. אין מדובר בהוראה דקדוקית קטנה בלבד, משום שהיא משנה את השאלה למי מתייחסת המילה „המלך”. (אבן עזרא; נוסח המקרא וטעמיו)

[18] המלך יעננו: לפי רד״ק ולפי הפירוש שאבן עזרא בוחר בו, „המלך” הוא הקב״ה, מלך העולם. אבן עזרא מזכיר גם אפשרות שלפיה המלך דוד משיב את דברי הברכה, אך מעדיף את הפירוש הראשון. המלבי״ם בונה את המזמור כשיחה בין הציבור לדוד ומביא גם משמעות זו, לצד ההבנה שה׳ כמלך עונה ביום הקריאה. (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

העיקר שצריך לזכור

מזמור כ׳ פותח בבקשה שה׳ יענה לאדם הנמצא ביום צרה. הוא מלמד שלא משאירים את מי שבסכנה לבדו: הציבור מתפלל עליו, מבקש שה׳ ישלח לו עזרה ויזכור את עבודתו, ומתפלל שגם עצתו ומאמציו יצליחו. בכך נעשית התפילה מעשה של שותפות ואחריות הדדית.

אולם עיקרו של המזמור אינו רק ההצלה המבוקשת, אלא הידיעה מהו מקור הביטחון. המרכבות והסוסים היו סמל לכוח גדול, ובכל זאת נאמר „וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר”. ההשתדלות וההיערכות חשובות, אבל הן אינן תחליף לתפילה ולהכרה בכך שהאדם זקוק לעזרת ה׳.

גם כאשר מגיעה הישועה, האדם אינו מתבקש לשכוח את יום הצרה. להפך, עליו לרנן על ההצלה ולהודות עליה, ומתוך ההודיה לשוב ולבקש על העתיד. זהו המסר המרכזי של המזמור: להתפלל זה על זה בשעת קושי, לפעול באחריות, ולזכור גם בשעת הצלחה שהביטחון העמוק אינו בכוחנו בלבד.

סיכום מעשי למתפלל

כשאומרים „יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה”, כדאי לחשוב על אדם מסוים הזקוק כעת לרחמים, לישועה או לחיזוק. במקום לומר את הפסוק רק כבקשה כללית, אפשר לכוון על קרוב משפחה, חבר, חולה או אדם הנמצא בסכנה, ולהתפלל שה׳ ישלח לו עזרה ושלא ירגיש לבדו.

במילים „יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא”, כדאי לבקש שה׳ יברך את המאמצים הישרים והנכונים שאנו ואחרים עושים. וכשמגיעים ל„נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ”, אפשר להיזכר בישועה שכבר זכינו לה, ולהודות עליה גם אם חלף זמן מאז.

בפסוק „אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים” ראוי לכוון שלא נבטח רק בכסף, בכישורים, בקשרים או בכוח שיש בידינו. עלינו להשתמש בהם באחריות, אך לזכור מי נותן לנו יכולת לפעול. בסיום „יְיָ הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ” כדאי לכלול את כלל ישראל בבקשת רחמים והצלה, ולהתפלל שנדע לראות את חסדי ה׳ גם בימי קושי וגם לאחר הישועה