מזמור ל | מזמור שיר חנוכת הבית לדוד

מזמור ל | מזמור שיר חנוכת הבית לדוד | למעשה

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מזמור ל' הוא שיר הודיה של דוד המלך על הצלה מצרה גדולה. דוד מתאר כיצד הגיע למצב של מצוקה עמוקה, עד שנדמה היה שחייו נתונים בסכנה, וכיצד שמע ה' את תפילתו והושיעו. אולם המזמור אינו מסתפק בהודיה על ההצלה. דוד חוזר אל ימי השלווה שקדמו לצרה, מתבונן בתחושת הביטחון שהייתה לו, ומגיע להכרה עמוקה: גם כאשר האדם מרגיש יציב ובטוח, חייו והצלחתו תלויים ברצון ה' ובהשגחתו.

מהי חנוכת הבית שעליה נאמר המזמור?

בכותרת נאמר „מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”, ונחלקו המפרשים לאיזה בית מכוונים הדברים. לפי פירוש אחד, דוד חיבר את המזמור כדי שייאמר בחנוכת בית המקדש הראשון, שנבנה בימי שלמה בנו. אף שדוד עצמו לא זכה לבנות את המקדש, הוא הכין לבניינו וייחל להקמתו. על פי דרך זו, יש קשר בין המזמור לבין מחילת עוונו של דוד, שהתבררה לכל כאשר שלמה בנו זכה למלוך ולהקים את בית המקדש. לפי פירוש אחר, הכותרת קשורה לבית הארזים שבנה דוד לעצמו, והמזמור נאמר לאחר שנרפא ממחלה. פירוש נוסף רואה ב„בית” משל לגוף האדם, שהוא משכן לנפש. הגוף שנחלש בשעת החולי וחזר לאיתנו לאחר הרפואה הוא כבית שנבנה מחדש ונחנך. (רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

מאיזו צרה ניצל דוד?

המזמור אינו מפרש במפורש את המאורע שבגללו נאמרה ההודיה. המילה „ותרפאני” יכולה להורות על רפואה ממחלה, אך יש מן המפרשים שהבינו אותה כרפואת הנפש, דהיינו מחילת עוון. גם „העלית מן שאול נפשי” עשוי לתאר הצלה מסכנת מוות או הצלה מעונש רוחני. אין צורך לאחד את הפירושים הללו למאורע אחד: כל דרך מפרשת את לשון המזמור על פי עניינה, והדבר מאפשר למתפלל למצוא בפסוקים ביטוי למצבים שונים של צרה, תפילה, הצלה והודיה.

המסר המרכזי של המזמור

היסוד העובר לאורך המזמור הוא שאין להכיר בחסדי ה' רק כאשר באה הישועה לאחר הצרה. גם השלווה, הבריאות והיציבות שקדמו לה הן מתנת ה'. דוד לומד שלא לבטוח בעצם מצבו הטוב כאילו הוא מובטח לנצח, ובה בעת הוא מלמד שאין לאבד תקווה כאשר המצב משתנה לרעה. החלק האחרון מוסיף נדבך חשוב: דוד מבקש חיים כדי שיוכל להמשיך להודות לה' ולפרסם את חסדיו. ההודיה נעשית עבורו לא רק תגובה לישועה, אלא גם מטרה ודרך חיים.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחת המזמור – פסוק א

מִזְמוֹר שִׁיר [1] חֲנֻכַּת הַבַּיִת [2] לְדָוִד.

ביאור מאיר

מִזְמוֹר שִׁיר – דברי שירה ושבח לה', חֲנֻכַּת – לכבוד תחילת השימוש בבית והקדשתו לתכליתו, הַבַּיִת – לפי פירוש אחד בית המקדש שבנה שלמה, ולפי פירושים אחרים ביתו של דוד או גופו, המשמש בית לנפש. לְדָוִד – מזמור שחיבר דוד, ובו הוא מודה לה' על הישועה והחסד שעשה עמו.

בקצרה

כותרת המזמור קושרת את שירת ההודיה לחנוכת הבית. אף שהמפרשים נחלקו מהו הבית הנזכר כאן, בכולם נשמר רעיון של התחדשות: פתיחתו של בית לתכליתו, או חזרתו של האדם לחיים ולשמחה לאחר תקופה קשה.

מקורות והרחבות

[1] מזמור שיר: „מזמור” ו„שיר” הם מכינויי השירה בספר תהילים, ולעיתים הם מופיעים יחד, כגון „מזמור שיר ליום השבת”. אין הכרח שכל אחת משתי המילים מציינת כאן סוג שירה שונה. (תהילים צב, א)

[2] חנוכת הבית: יש שפירשו שחנוכת הבית היא חנוכת בית המקדש בימי שלמה, ויש שפירשו שמדובר בבית הארזים שבנה דוד. פירוש נוסף רואה בבית משל לגוף האדם, שחזר לאיתנו לאחר מחלה. על פי הדרך הקושרת את המזמור לבית המקדש, ההודיה נוגעת גם למחילת עוונו של דוד, שהתבררה לעיני הכול בהצלחת מלכות שלמה ובבניין הבית. על בית הארזים ראו שמואל ב ה, יא ושם ז, א–ב. (רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

חלק ראשון | הודיה על ההצלה

פסוקים ב–ו

דוד פותח בהודיה אישית על הצלתו מן הצרה, עובר לקריאה לכל חסידי ה' להצטרף להודיה ומסיים ביסוד כללי של תקווה: גם כאשר האדם נתון בצער, המצב עשוי להשתנות, והבכי יכול להתחלף בשמחה.

פסוק ב | הודיה על ההצלה מן הצרה

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי [3] וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי [4] [5].

ביאור הפסוק

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ – אשבח ואהלל אותך ואספר על גדולתך, כִּי דִלִּיתָנִי – מפני שהעלית אותי ממעמקי הצרה והשפלות, כדוגמת אדם הדולה מים מבאר עמוקה. וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי – ולא נתת לאויביי לשמוח על מפלתי ולראות באסוני את הצלחתם. הצלת אותי מן הצרה ובכך מנעת מהם את השמחה שציפו לה.

בקצרה

דוד פותח בהכרת הטוב ומייחס את הצלתו לה'. הוא מדגיש לא רק את הישועה עצמה, אלא גם את העובדה שאויביו לא הצליחו לראות במפלתו. לפי דרך הפירוש הרוחנית, יש כאן הודיה על מחילת העוון, שהפריכה את טענות מתנגדיו.

מקורות והרחבות

[3] דיליתני: משמעות המילה היא הרימות והעלית אותי ממקום נמוך. הדימוי מזכיר דליית מים מן הבאר, והלשון קרובה לכתוב „וגם דלה דלה לנו” (שמות ב, יט). בפסוקנו מדובר בהעלאה ממצב של חולשה, מחלה או שפלות אל הצלה וישועה. (מצודת ציון ומלבי"ם)

[4] שמחת האויב במפלה: בלשון המקרא חוזר החשש שהאויבים ישמחו על נפילת האדם, כגון „אל ישמחו לי אויבי שקר” (תהילים לה, יט) ו„פן יאמר אויבי יכלתיו” (תהילים יג, ה). שמחתם מוסיפה צער על עצם המפלה. (תהילים יג, ה; לה, יט)

[5] הצלה המוכיחה מחילת עוון: לפי דרך אחת, אויביו של דוד טענו שעוונו עדיין עומד לחובתו. העובדה ששלמה בנו זכה למלוך ולבנות את בית המקדש הייתה סימן גלוי למחילת העוון. דרך אחרת מפרשת את הפסוק על אויבים שסברו שדוד לא יבריא ממחלתו. (רש"י, רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

פסוק ג – תפילה ורפואה

יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי [6] אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי [7] [8].

ביאור הפסוק

יְיָ אֱלֹהָי – ה', שאתה אלוהיי ואליך אני פונה בעת צרתי, שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ – זעקתי אליך לעזרה וביקשתי שתושיע אותי ממצוקתי, וַתִּרְפָּאֵנִי – שמעת את תפילתי והבאת לי רפואה וישועה. לפי פירוש אחד ריפאת את גופי מן המחלה, ולפי פירוש אחר מחלת על עווני וריפאת את נפשי.

בקצרה

דוד חוזר אל שעת הצרה ומספר כיצד פנה אל ה' בתפילה. לשון „רפואה” מאפשרת להבין את הישועה הן במישור הגופני והן במישור הרוחני. בשתי הדרכים עומדת במרכז ההכרה שהרפואה והישועה באות מאת ה'.

מקורות והרחבות

[6] שיוועתי: שוועה היא זעקה לעזרה מתוך צרה ומצוקה. כך נאמר על בני ישראל במצרים: „ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה” (שמות ב, כג). (שמות ב, כג)

[7] רפואת הנפש: „ותרפאני” עשוי להתפרש כמחילת עוון ותיקון רוחני. לשון רפואה משמשת כך גם בכתוב „ושב ורפא לו” (ישעיהו ו, י). לפי דרך זו, התפילה הייתה בקשת סליחה והישועה הייתה מחילת החטא. (רש"י, רד"ק ומצודת דוד)

[8] רפואה גופנית: לפי דרך אחרת, המזמור נאמר לאחר שדוד נרפא ממחלה קשה. הוא מדגיש שלא תלה את רפואתו בכוח הטבע בלבד, אלא פנה אל ה' והכיר בו כמקור הישועה. (אבן עזרא ומלבי"ם)

פסוק ד – הצלה מסכנת מוות

יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל [9] נַפְשִׁי [10] חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר [11] [12].

ביאור הפסוק

יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי – הצלת את חיי כאילו כבר עמדתי לרדת אל מקום המתים, או, לפי הפירוש הרוחני, הצלת את נפשי מן העונש הראוי לה. חִיִּיתַנִי – נתת לי חיים והבדלת אותי ממי שיורדים אל מקום המוות והאבדון, מִיָּרְדִי בוֹר – מנעת ממני לרדת אל הבור, שהוא כינוי לקבר או למקום האבדון.

בקצרה

דוד מעמיק את תיאור הישועה: מצוקתו הייתה גדולה כל כך, עד שהוא מתאר את הצלתו כהעלאה מן השאול אל החיים. לפי דרך הפירוש העוסקת במחילה, יש כאן הודיה על הצלת הנפש מן העונש. בשני המובנים מודגש עומק החסד שזכה לו.

מקורות והרחבות

[9] שאול: במקרא „שאול” מציין את מקום המתים, ולעיתים הוא משמש בתיאור מצב של סכנת מוות. לפי דרך הפירוש הרוחנית כאן, השאול מתייחס לעונש הנפש לאחר המוות. (רש"י, אבן עזרא ורד"ק)

[10] נפשי: המילה „נפש” יכולה לציין את חיי האדם ואת האדם עצמו, ואינה משמשת תמיד במשמעות של נשמה רוחנית בלבד. בפסוקנו נחלקו דרכי הפירוש בין הצלת החיים הגופניים להצלת הנפש מן העונש. (אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם)

[11] בור: הבור משמש כאן ככינוי למקום המוות או האבדון, והוא מקביל ל„שאול” שבראש הפסוק. לשון דומה מופיעה בכתוב „כי לא תעזב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת” (תהילים טז, י). (תהילים טז, י; מצודת דוד)

[12] הכתיב והקרי והקשר בין גוף לנפש: המילה נכתבה במסורה „מיורדי”, ונקראת „מִיָּרְדִי”, כלומר מירידתי אל הבור. לפי פירוש נוסף, מחילת העוון ורפואת הנפש קשורות גם להצלת הגוף, בדומה לכתוב „הסלח לכל עונכי, הרפא לכל תחלואיכי” (תהילים קג, ג). (רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

פסוק ה – קריאה לחסידים להודות לה'

זַמְּרוּ לַייָ חֲסִידָיו [13] וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ [14].

ביאור הפסוק

זַמְּרוּ לַייָ – שירו שירי שבח והלל לה', חֲסִידָיו – אתם, אוהבי ה' והנאמנים לו, וְהוֹדוּ – תנו הודאה על הטובות והחסדים שהוא עושה, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ – לשמו הקדוש, שבו אנו מזכירים אותו, מכירים את חסדיו ומשבחים את גדולתו.

בקצרה

דוד עובר מהודיה אישית לקריאה לאחרים להודות עמו. הישועה שחווה אינה רק מאורע פרטי, אלא עדות לחסדי ה' שגם אחרים יכולים ללמוד ממנה, להתחזק ולבטוח בו בשעת צרתם.

מקורות והרחבות

[13] חסידיו: הקריאה לחסידים נועדה לשתף אותם בהודיה ולחזק את ביטחונם בה'. לפי דרך נוספת, המזמור מלמד שה' מקבל את השבים אליו גם לאחר שנכשלו, ולכן ראוי לאוהביו להודות על גודל חסדו. (רש"י, אבן עזרא ורד"ק)

[14] זכר קדשו: „זכר” הוא שמו של ה', שבו הבריות מזכירות אותו ומשבחות את גדולתו. יש גם הבחנה בין זמרה, שהיא שבח לה' מצד גדולתו, לבין הודאה על הטובות שעשה. השוו „זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר” (שמות ג, טו). (רד"ק ומלבי"ם)

פסוק ו – מן הבכי אל השמחה

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ [15] חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ [16] בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי [17] וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

ביאור הפסוק

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ – כעסו של הקב"ה נמשך זמן קצר ביחס לריבוי חסדיו, חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ – ואילו רצונו וחיבתו מעניקים חיים והטבה לאורך זמן. בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי – בשעת הצרה האדם לן כשהוא בוכה, או שהבכי עצמו נמשל לאורח הבא ללון בלילה, וְלַבֹּקֶר רִנָּה – וכשמגיע הבוקר, הבכי מתחלף ברינה ובשמחת הישועה.

בקצרה

דוד מסיים את החלק הראשון של המזמור ביסוד של תקווה. מן הישועה שחווה הוא מלמד שהצרה אינה בהכרח מצב קבוע. הניגוד בין הבכי לרינה, ובין הלילה לבוקר, מסביר מדוע קרא בפסוק הקודם לכל חסידי ה' להודות לו.

מקורות והרחבות

[15] רגע באפו: הניגוד בין כעס קצר לרחמים גדולים מופיע גם בישעיהו: „ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך” (ישעיהו נד, ז). הדגש הוא שריבוי החסד והרחמים גדול ממידת הפורענות. (רד"ק)

[16] חיים ברצונו: רצון ה' הוא מקור לחיים ולטובה לאורך זמן. לפי דרך אחת, הדברים מוסבים גם על חיי העולם הבא לאחר מחילת העוון. לפי דרך אחרת, גם בשעת הייסורים רצון ה' הוא להביא את האדם לתיקון ולהחיותו, ולא לכלותו. (רד"ק ומלבי"ם)

[17] ילין בכי: אפשר לפרש שהאדם עצמו לן בבכי, ואפשר לפרש שהבכי נמשל לאורח הלן לזמן קצר. הערב והבוקר יכולים גם לשמש משל לתקופת הצרה ולתקופת הישועה, ולאו דווקא לתאר לילה אחד בלבד. (אבן עזרא ורד"ק)

חלק שני – מן השלווה אל התפילה

פסוקים ז–י

לאחר הקריאה להודות לה', דוד חוזר אל ימי השלווה שקדמו לצרה. הוא מתאר כיצד הרגיש בטוח במצבו, כיצד התערער ביטחונו כאשר הסתתרו ממנו פני ה', וכיצד מתוך ההכרה בתלותו בה' פנה אליו בתחינה.

פסוק ז – הביטחון שבימי השלווה

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי [18] בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם [19].

ביאור הפסוק

וַאֲנִי אָמַרְתִּי – חשבתי בלבי ואמרתי לעצמי, בְשַׁלְוִי – כאשר הייתי שרוי בשלווה, בבריאות ובביטחון ולא נראתה סכנה המאיימת עליי, בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם – שלא אתמוטט ולא אפול ממעמדי לעולם, אלא אמשיך לעמוד במצבי הטוב כפי שהוא.

בקצרה

דוד מתבונן לאחור ומספר כיצד בימי שלוותו חש שמצבו היציב יימשך תמיד. לפי דרך אחת מדובר בביטחון בבריאות ובכוח, ולפי דרך אחרת בתחושה שיוכל להישמר מחטא בכוח שכלו. הצרה שבאה לימדה אותו שהיציבות עצמה תלויה בעזרת ה'.

מקורות והרחבות

[18] בשלוי: לפי דרך אחת מדובר בשלווה גופנית ובבריאות, שבהן האדם סבור שכוחו יעמוד לו תמיד. לפי דרך אחרת מדובר בשלווה רוחנית, כאשר האדם מרגיש שהשכל והבחירה הטובה שבו גוברים על יצרו. (אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם)

[19] בל אמוט: „בל” מחזקת את השלילה, והביטוי מבטא תחושת יציבות וביטחון מפני נפילה. לשון דומה מופיעה בתהילים י, ו: „אמר בלבו בל אמוט”, ובתהילים טז, ח: „כי מימיני בל אמוט”. (תהילים י, ו; טז, ח)

פסוק ח – הכול תלוי ברצון ה'

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז [20] הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ [21] הָיִיתִי נִבְהָל.

ביאור הפסוק

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ – ה', עתה אני יודע שמכוח רצונך ועזרתך, הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז – העמדת אותי בחוזק וביציבות, כאילו הייתי הר איתן שאינו מתמוטט. הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – אולם כאשר הסתלקה ממני השגחתך המיטיבה הגלויה, הָיִיתִי נִבְהָל – אחזה בי בהלה גדולה, והיציבות שהרגשתי קודם לכן התערערה.

בקצרה

זהו רגע ההכרה המרכזי במזמור. דוד מבין שגם הביטחון שהיה לו בימי השלווה היה מתנה מאת ה'. כאשר השתנה מצבו, התברר לו שהכוח והיציבות אינם עומדים בפני עצמם. לא רק ההצלה מן הצרה באה מאת ה', אלא גם הכוח שקדם לה.

מקורות והרחבות

[20] להררי עוז: ההר הוא דימוי לחוזק וליציבות. אפשר לפרשו על גדולתו ומעמדו של דוד, על בריאותו וחוסן גופו או על כוח שכלו לעמוד כנגד היצר. בכל הדרכים הכוח והיציבות תלויים ברצון ה'. (רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

[21] הסתרת פניך: הסתר פנים מבטא את העדר ההשגחה המיטיבה הגלויה ואת הקושי שנגרם בעקבותיו. כך נאמר „והסתרתי פני מהם” (דברים לא, יז). בפסוקנו התוצאה היא פחד ובהלה לאחר תקופה של ביטחון. (רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

פסוק ט – הפנייה אל ה' בשעת הצרה

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא [22] וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן [23].

ביאור הפסוק

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא – אליך, ה', אני קורא לעזרה בשעת צרתי, וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן – ולפניך אני שופך את תחינתי ומבקש רחמים, מתוך הכרה שאתה הוא היכול להושיע אותי.

בקצרה

ההכרה בתלות בה' אינה מביאה את דוד לייאוש, אלא לתפילה. לאחר שנוכח בחולשתו הוא מפנה את בקשתו אל ה' בלבד. בפסוק הבא הוא מפרט את טענתו: הוא מבקש להמשיך לחיות כדי שיוכל להודות לה' ולפרסם את חסדיו.

מקורות והרחבות

[22] אליך אקרא: הקריאה מבטאת פנייה לעזרה כאשר האדם מכיר שאין בידו כוח להושיע את עצמו. לפי דרך אחת יש כאן הדגשה שהתפילה הופנתה אל ה' בלבד ולא אל גורם אחר. (אבן עזרא ומלבי"ם)

[23] ואתחנן: התחינה מדגישה בקשת חסד ורחמים. לפי פירוש נוסף, התפילה מכוונת גם לכבוד ה': דוד מבקש חיים כדי שיוכל להמשיך להודות לה' ולעבוד אותו, כפי שמתברר בפסוק הבא. (מלבי"ם)

פסוק י – הבקשה לחיים כדי להודות לה'

מַה בֶּצַע [24] בְּדָמִי [25] בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת [26] הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ [27].

ביאור הפסוק

מַה בֶּצַע בְּדָמִי – איזו תועלת תהיה במותי, כאשר ייפסקו חיי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת – כאשר ארד אל הקבר ואל מקום המוות, הֲיוֹדְךָ עָפָר – האם הגוף המת השב לעפר יוכל להוסיף להודות לך בעולם הזה, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ – והאם יוכל לספר לבריות על אמיתותך ועל חסדיך? כל עוד אני חי אוכל להודות לך ולפרסם את מעשיך.

בקצרה

דוד מבקש חיים לא רק כדי להינצל מן הכאב, אלא כדי להמשיך בעבודת ה' ובהודיה לו. לפי דרך אחרת בפירוש המזמור, התחינה נוגעת להצלת הנפש מעונש ולא רק להארכת החיים הגופניים. מכל מקום, דוד מדגיש שהחיים ניתנו לאדם לשם תכלית רוחנית ולא רק לשם עצם הקיום.

מקורות והרחבות

[24] מה בצע: „בצע” פירושו רווח או תועלת. לשון דומה מצויה בכתוב „מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו” (בראשית לז, כו). (מצודת ציון)

[25] בדמי: לפי הפירוש הפשוט, הכוונה למותו של האדם ולשפיכת דמו. פירוש נוסף קושר את המילה לדממה ולשתיקה, כלומר להפסקת קול ההודיה לאחר המוות. (מצודת דוד ומלבי"ם)

[26] שחת ועפר: „שחת” הוא כינוי לקבר ולמקום המוות, ו„עפר” רומז לגוף האדם השב לאדמה. כך נאמר „וישב העפר על הארץ כשהיה” (קהלת יב, ז). (אבן עזרא ומצודת דוד)

[27] היודך עפר – משמעות הבקשה: לפי דרך אחת, האדם מבקש להמשיך לחיות כדי שיוכל להודות בפיו לפני הבריות ולפרסם את חסדי ה'. לפי דרך אחרת, הדברים עוסקים בחיי הנפש ובעולם הבא, והתחינה היא שלא תאבד הנפש מחמת העוון. אין בפסוק שלילה של חיי הנשמה לאחר מות הגוף. (רד"ק, מצודת דוד ומלבי"ם)

חלק שלישי – מן האבל אל ההודיה

פסוקים יא–יג

דוד מסיים את תיאור תפילתו ומספר על המהפך שחוללה הישועה: שק האבל הוסר, המספד הפך למחול, והשמחה באה במקום הצער. בסיום הוא חוזר אל תכלית בקשתו ומקבל על עצמו להודות לה' תמיד.

פסוק יא – בקשה לרחמים ולעזרה

שְׁמַע יְיָ וְחָנֵּנִי [28] יְיָ הֱיֵה עֹזֵר לִי [29].

ביאור הפסוק

שְׁמַע יְיָ – הקשב לתפילתי וקבל את בקשתי, וְחָנֵּנִי – נהג עמי בחסד וברחמים, גם כאשר איני יכול לדרוש את הישועה בזכות מעשיי, יְיָ הֱיֵה עֹזֵר לִי – הושט לי עזרה, הציל אותי מן הצרה והקם אותי ממפלתי.

בקצרה

לאחר שהסביר לשם מה הוא מבקש להמשיך לחיות, דוד מסיים בתחינה קצרה וישירה. הוא מבקש רחמים ועזרה, ובכך שב ומביע את ההכרה שהישועה תלויה בחסדו של ה'.

מקורות והרחבות

[28] וחנני: החנינה היא בקשת חסד ורחמים. לשון זו שכיחה בספר תהילים, כגון „חנני ה' כי אמלל אני” (תהילים ו, ג) ו„חנני אלהים כחסדך” (תהילים נא, ג). לפי דרך אחת מדובר גם בבקשה למחילת עוון ולהקמה מן הנפילה. (רד"ק)

[29] היה עוזר לי: הכוונה לעזרה שיש בה הצלה והקמה מן הצרה, ולא רק לסיוע כלשהו. לפי דרך הפירוש העוסקת במחלה, בקשת העזרה מכוונת לרפואה שתאפשר לדוד להוסיף ולהודות לה'. (מלבי"ם)

פסוק יב – הפיכת האבל לשמחה

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי [30] פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי [31] וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה [32].

ביאור הפסוק

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי – את האבל והקינה שבהם הייתי שרוי, לְמָחוֹל לִי – הפכת לשמחה ולריקוד, עד שבמקום לבכות על צרתי אני שמח בישועתי. פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי – התרת והסרת מעליי את שק האבל שלבשתי לאות צער ותשובה, וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה – ובמקום שק האבל כאילו חגרת אותי בשמחה, שהקיפה אותי והחזירה לי את כוחי.

בקצרה

כאן מתברר עומק המהפך שעבר דוד. לא זו בלבד שהצרה הסתיימה, אלא שמצבו השתנה מן הקצה אל הקצה: המספד נעשה למחול ושק האבל התחלף בשמחה. לפי הדרך הרוחנית, השמחה מבטאת גם את הנחמה שבעקבות התשובה ומחילת העוון.

מקורות והרחבות

[30] מספד ומחול: „מספד” מבטא אבל וקינה, ואילו „מחול” הוא ריקוד של שמחה. הניגוד ביניהם ממחיש את השינוי מן היגון אל שמחת הישועה. לפי תיאור ציורי נוסף, האנשים שציפו למותו של דוד והתאספו להספידו הפכו את אבלם לשמחה כאשר נרפא. (מצודת ציון ומלבי"ם)

[31] פתחת שקי: השק היה לבוש של אבל, צער ותשובה. „פתחת” פירושו התרת את הקשר והסרת את השק, בדומה ל„פתחת למוסרי” (תהילים קטז, טז) ול„ופתחת השק מעל מתניך” (ישעיהו כ, ב). (רש"י, רד"ק ומצודת ציון)

[32] ותאזרני שמחה: „ותאזרני” מלשון חגירת אזור. השמחה מתוארת כאילו היא מקיפה את הגוף במקום שק האבל, ויש בלשון גם רמז לחיזוק הכוח, בדומה ל„האל המאזרני חיל” (תהילים יח, לג). (אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם)

פסוק יג – תכלית הישועה: הודיה תמידית

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ [33] כָבוֹד [34] וְלֹא יִדֹּם [35] יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

ביאור הפסוק

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד – כדי שנפשי, הנקראת „כבוד” בהיותה החלק הנכבד שבאדם, תוכל להוסיף לזמר לך ולשבח אותך, וְלֹא יִדֹּם – ולא תחדל משירת ההודיה, יְיָ אֱלֹהַי – ה', שאתה אלוהיי ומושיעי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ – אוסיף להודות לך תמיד על החסדים ועל הישועה שעשית עמי.

בקצרה

דוד מסיים את המזמור במקום שבו החל: בהודיה לה'. אלא שכעת ההודיה אינה רק תגובה על הצלה אחת, אלא קבלה להוסיף ולהודות לו כל ימיו. כך מתחברים תחילת המזמור וסופו: „ארוממך ה'” נעשה ל„לעולם אודך”.

מקורות והרחבות

[33] למען יזמרך: הישועה ניתנה כדי שדוד יוכל להמשיך להודות לה'. כך נקשרים פסוקי הסיום לתחילת המזמור: הקריאה „ארוממך ה'” הופכת לקבלה מתמדת של הודיה. (אבן עזרא, רד"ק ומלבי"ם)

[34] כבוד: בפסוק זה „כבוד” הוא כינוי לנפש או לנשמה, שהיא החלק הנכבד שבאדם, והיא המבקשת לזמר לה' ולהודות לו. (אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון ומלבי"ם)

[35] ולא ידום: לפי דרך אחת, דוד מבקש להמשיך לחיות כדי שלא ייפסק קול הודאתו בעולם הזה. לפי דרך אחרת, הדברים רומזים גם לכך שהנפש מוסיפה לשבח את ה' ואינה פוסקת עם מות הגוף. אלו שתי דרכי פירוש שונות, ואין לאחדן להסבר אחד. (רד"ק ומלבי"ם)

מזמור ל | מזמור שיר חנוכת הבית לדוד

תוכן קשור

מזמור סז | למנצח בנגינות מזמור שיר

נוסח המזמור

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מהי חנוכת הבית שעליה נאמר המזמור?

מאיזו צרה ניצל דוד?

המסר המרכזי של המזמור

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחת המזמור – פסוק א

מִזְמוֹר שִׁיר [1] חֲנֻכַּת הַבַּיִת [2] לְדָוִד.

חלק ראשון | הודיה על ההצלה

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי [3] וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי [4] [5].

יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי [6] אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי [7] [8].

יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל [9] נַפְשִׁי [10] חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר [11] [12].

זַמְּרוּ לַייָ חֲסִידָיו [13] וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ [14].

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ [15] חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ [16] בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי [17] וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

חלק שני – מן השלווה אל התפילה

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי [18] בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם [19].

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז [20] הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ [21] הָיִיתִי נִבְהָל.

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא [22] וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן [23].

מַה בֶּצַע [24] בְּדָמִי [25] בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת [26] הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ [27].

חלק שלישי – מן האבל אל ההודיה

שְׁמַע יְיָ וְחָנֵּנִי [28] יְיָ הֱיֵה עֹזֵר לִי [29].

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי [30] פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי [31] וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה [32].

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ [33] כָבוֹד [34] וְלֹא יִדֹּם [35] יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

העיקר שצריך לזכור

סיכום מעשי למתפלל