מזמור קכ״ד – לוּלֵי ה׳ שֶׁהָיָה לָנוּ

נוסח המזמור

א. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. ב. הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ. ג. חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. ד. רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מזמור קטן שמספר על כאב גדול

מזמור קכ״ג הוא אחד הקצרים שבשירי המעלות, ארבעה פסוקים בלבד, אך הוא נוגע בחוויה אנושית עמוקה: מה עושה אדם, ומה עושה עם שלם, כאשר הבוז והלעג נעשים כבדים מנשוא? המזמור אינו פותח בסיפור מלחמה או בבקשה להשמיד אויבים. הוא פותח בתנועה שקטה של העיניים: „אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי”. דווקא בשעה שהאדם נתקל במבט מזלזל מצד אחרים, הוא מבקש להרים את מבטו אל מי שאינו מודד את ערכו לפי כוחו ומעמדו. מן הפנייה האישית „נשאתי” הופכת התפילה לדברי קהל שלם: „עֵינֵינוּ”, „חָנֵּנוּ”, „נַפְשֵׁנוּ”. כך מקבלים המצוקה האישית והכאב הלאומי קול אחד.

„אליך נשאתי את עיני” – לאן מכוונים את המבט?

העיניים חוזרות במזמור כמה פעמים, וגם המילה „יד” חוזרת בתיאור העבדים והשפחה. האדם הנמצא במצוקה מחפש תשובה: ממי תבוא העזרה, מי ישיב לו את כבודו, ומי יושיט לו יד? בפתח המזמור הוא קובע את הכיוון: „אֵלֶיךָ”. בפירוש המלבי״ם ניכרת הדגשה מיוחדת של המבט הישיר אל ה׳, ולא רק אל האמצעים שדרכם עשויה הישועה להגיע. אין פירוש הדבר שהמתפלל צריך להימנע מפעולה בעולם, אלא שמוקד הביטחון אינו הכוח של הזולת או של הנסיבות, אלא הנהגת ה׳ גם כאשר הדרך לישועה עדיין אינה ברורה.

„היושבי בשמים” – מדוע ה׳ מתואר כגבוה?

המזמור מעמיד ניגוד בין האדם הזקוק לרחמים לבין „הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם”. אין הכוונה שה׳ מוגבל למקום כלשהו, אלא שזהו תיאור פיוטי של רוממותו ושל שלטונו על המציאות. האדם חי בארץ, בתוך מגבלות כוחו, גופו וימי חייו, ואילו ה׳ אינו נתון למגבלות הללו. תיאור זה מדגיש את המרחק המורגש בין הנברא לבוראו, ומזכיר את לשון קהלת על האלוקים שבשמים והאדם שעל הארץ. אך דווקא המרחק הזה אינו סוגר את שער התפילה. הוא מעניק לבקשה כיוון: גם כשהאדם נתון תחת שלטונם של בעלי כוח, הוא יכול לפנות אל מי שריבונותו גבוהה מכולם.

העבד, השפחה והיד – משל לתלות וציפייה

„הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ”. זוהי תמונה הלקוחה מחיי העולם העתיק: מי שתלוי באחר לפרנסתו ולהגנתו מכוון את עיניו ליד שממנה עשוי לבוא מזון, אות של רצון טוב או הוראה. הדימוי אינו בא להצדיק השפלת אדם בידי אדם, אלא לבטא את עוצמת הציפייה לעזרת ה׳. בפירוש רד״ק העבד והשפחה תלויים ברצון אדוניהם למזונם, ובביאור נוסף שהביא בשם אביו הם מצפים שהיד המכה תחדל להכות. המלבי״ם מחבר בין שני הכיוונים: אותה יד עשויה להעניק טובה או לייסר, ובכל מצב המתפלל מבקש את רחמי ה׳.

עבדות לה׳ – כניעה או מעלה?

בדימוי העבד אפשר להבחין בין שני מובנים. ביחסי בני אדם העבדות עלולה לבטא חולשה ומעמד נמוך. אולם במקרא התואר „עבד ה׳” הוא פעמים רבות תואר של נאמנות וקרבה, כגון „משה עבד ה׳” ו„עבדי הנביאים”. גם המתפלל אומר במקום אחר „אֲנִי עַבְדֶּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ”. בהקשר של מזמורנו חשוב לראות את המתח שבין שתי המשמעויות: כלפי בעלי הכוח המתנשאים האדם מסרב לקבל את הבוז כהגדרה של ערכו. כלפי ה׳ הוא מקבל בענווה את העובדה שעזרתו תלויה בחסד שמעל כוחו. זוהי ענווה כלפי הבורא, ולא מחיקה של כבוד האדם.

„עד שיחננו” – תפילה שאין בה תביעה של זכאות

מדוע אינו אומר המתפלל רק „עד שיושיענו”, אלא „עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ”? חנינה היא טובה הניתנת ברחמים, גם כאשר אין לאדם זכות לתבוע אותה כגמול המגיע לו. לכן המבקש אינו מונה את הישגיו ואינו מתפאר בזכויותיו. הוא מוסיף להביט, להתפלל ולקוות. ה„עד” שבפסוק אינו מלמד על תאריך ידוע או על הבטחה שהישועה תיראה מיד לעין. הוא מבטא התמדה בתפילה ובקשר עם ה׳ בזמן שהמצב טרם השתנה. זהו אחד המסרים החזקים של המזמור: הקושי אינו סיבה להפסיק לפנות, וההמתנה אינה הופכת את התפילה לחסרת משמעות.

מה קשה כל כך בלעג של השאננים?

שני הפסוקים האחרונים מגלים את הסיבה לתפילה: „כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז”. ההשפלה המתוארת כאן אינה פגיעה גופנית בלבד. פעמים שהמבזה מבקש לפגוע בעצם תחושת הכבוד והשייכות של האחר, עד שהפגיעה חודרת לנפשו. המילה „שבענו” היא דימוי חריף: כשם שאדם שבע ממזון, כך הנפש כבר התמלאה לעייפה מלעג ומבוז. המשורר מצביע במיוחד על „הַשַּׁאֲנַנִּים”, אנשים החיים בתחושת ביטחון ויתרון, ועל „גֵאֵי יוֹנִים”, המתפרשים בדרך אחת כבעלי גאווה המתנשאים על הזולת. רד״ק מבאר את המזמור גם כלשון בני הגלות, ולכן אפשר לשמוע בו זעקה של עם הסובל מזלזול לאורך זמן. עם זאת, אין בפסוקים תיאור של אירוע היסטורי יחיד שאפשר לזהותו בוודאות.

התפילה מסתיימת לפני פתרון המשבר

המאפיין המיוחד של המזמור הוא שאין בסופו דיווח על ניצחון או שינוי במצב. ארבעת הפסוקים מסתיימים עדיין בתיאור הלעג. ובכל זאת, מתרחש במהלכם שינוי: מי שספג את מבטם המזלזל של האחרים אינו נשאר כלוא בו. הוא מפנה את עיניו אל ה׳, מצרף אליו את תפילת עמו ומבקש רחמים בלי לוותר על כבודו. בהתבוננות במהלך המזמור אפשר לראות בכך ראשיתה של זקיפות קומה פנימית: האדם מודה בכאבו, אך אינו נותן למבזים להיות הסמכות האחרונה הקובעת את ערכו. זהו המסר החשוב למתפלל: להביט אל ה׳ בתקווה, ובתוך כך לשמור על יחס של כבוד כלפי עצמו וכלפי הזולת.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פתיחה – פסוק א׳ – תפילת היחיד: נשיאת העיניים אל ה׳ השוכן במרומים ותקווה לעזרתו.

חלק א׳ – פסוק ב׳ – מן „עינַי” ל„עינֵינוּ”: דימוי העבדים והשפחה ובקשת הרחמים המתמשכת.

חלק ב׳ – פסוקים ג׳–ד׳ – הזעקה הציבורית על בוז ולעג ממושכים, והבקשה להיחלץ מן ההשפלה.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פסוק א – להרים את המבט אל מי שמעל לכל כוח אנושי

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת[1] אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי[2] הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם[3].

ביאור הפסוק

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת – זהו אחד משירי המעלות, שירי תפילה שבהם האדם פונה אל ה׳ מתוך רצון להתקרב אליו ולבקש את עזרתו. אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי – אליך ה׳ אני מרים את מבטי. איני מפנה אותו אל בעלי הכוח המזלזלים בי בתקווה שהם לבדם יושיעו, אלא מחפש את העזרה ואת הרחמים אצלך. נשיאת העיניים מבטאת תפילה, ציפייה וביטחון. הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם – אתה הנשגב והמרומם על כל הנבראים, המנהיג את העולם ואינו כפוף לכוחות השולטים בו. לשון „היושב בשמים” מתארת את גדולת ה׳ בלשון בני אדם, ולא מקום פיזי שמגביל אותו.

בקצרה

המשורר מלמד שכאשר אדם מרגיש קטן מול אנשים המבזים אותו, הוא יכול לבחור לאן להפנות את מבטו. ההכרה שיש הנהגה גבוהה מכוחות האדם מעניקה לו כיוון ותקווה, גם בטרם השתנו נסיבות חייו.

מקורות והרחבות

[1] מזמור קכ״ג הוא אחד מחמישה עשר שירי המעלות, מזמורים ק״כ–קל״ד. הכותרת קושרת אותו לקבוצת שירי תפילה ועלייה, אך אינה קובעת לבדה באיזו הזדמנות הושר המזמור. (תהילים ק״כ–קל״ד)

[2] מלבי״ם מדגיש את „אֵלֶיךָ”: המתפלל אינו תולה את מבטו באמצעים טבעיים מסוימים, אלא מבקש שה׳ יבחר את דרך הישועה. זוהי הרחבה פרשנית על מוקד הביטחון. (מלבי״ם, תהילים קכ״ג, א׳)

[3] רש״י מעיר שבמילה „הַיֹּשְׁבִי” יש יו״ד יתרה בלשון הפסוק. בתיאור ה׳ כיושב בשמים מודגשת רוממותו, ואין זו טענה על ישיבה גופנית או על מקום מוגבל. (רש״י, תהילים קכ״ג, א׳)

פסוק ב – המבט המצפה ליד המרחמת

הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם[4] כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ[5] כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ[6] עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ[7].

ביאור הפסוק

הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם – כשם שעבדים התלויים באדוניהם למחייתם ולעזרתם מביטים אל ידם כדי להבין את רצונם ולצפות למה שייתנו להם, כך אנו ממתינים לחסד ה׳. כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ – וכשם ששפחה מביטה אל יד גבירתה בציפייה להוראה, לעזרה או למתנה, מפני שצרכיה תלויים בה, כך גם אנו מפנים את מבטנו אל ה׳. הכפלת הדימוי מחזקת את תחושת התלות והציפייה. כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ – כעת המשורר מדבר בלשון רבים: לא רק אני מבקש רחמים, אלא כולנו, בני ישראל, מביטים אליך, שאתה גם בעל הרחמים וגם שופט העולם ומנהיגו. עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ – לא נסיר את מבט התקווה ולא נחדל מלבקש עד שתרחם עלינו ותעניק לנו מחסדך. „יחננו” מדגיש בקשה של חנינה, ולא דרישה לקבל דבר בתמורה לזכויותינו.

בקצרה

המשל לעבד ולשפחה אינו בא ללמד שהאדם צריך להשלים עם ביזוי בידי אחרים, אלא להמחיש עד כמה חיונית לו קרבת ה׳. כשאין פתרון מיידי, אפשר להתמיד בתפילה ולהישען על רחמיו בלי להעמיד פנים שהכאב נעלם.

מקורות והרחבות

[4] היד עשויה להושיט מזון ועזרה או לבטא הוראה וסמכות. רד״ק מפרש שעבד ושפחה מצפים לאדוניהם מפני שמזונותיהם בידם. הוא מביא גם פירוש בשם אביו, שלפיו הם מבקשים מן היד המכה שתרפה מהם. (רד״ק, תהילים קכ״ג, ב׳)

[5] המלבי״ם מדגיש שהיד עשויה להעניק מזון אך גם להכות בשבט. הוא מוסיף הבחנה בין האדון כמי שנותן ובין הגבירה המתווכת את הטובה לשפחה. אלה רבדים פרשניים נוספים על המשמעות הפשוטה של תלות וציפייה. (מלבי״ם, תהילים קכ״ג, ב׳)

[6] המלבי״ם לומד מן הצירוף את ההכרה בה׳ כמקור הטובה וכמנהיג המשגיח גם בשעה שנדרש דין. אין פירוש הדבר שכל צרה מאפשרת לאדם לזהות בוודאות את סיבתה. (מלבי״ם, תהילים קכ״ג, ב׳)

[7] המלבי״ם מדגיש שהתפילה מבקשת חנינה גם בלא טענה של זכות מספקת. בסגנון המזמור, הציפייה נמשכת כל עוד המצוקה קיימת. (מלבי״ם, תהילים קכ״ג, ב׳)

פסוק ג – זעקה חוזרת מתוך שובע של בוז

חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ[8] כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז[9].

ביאור הפסוק

חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ – רחם עלינו ה׳, רחם עלינו. הכפלת הבקשה מבטאת תחינה עזה, המגיעה מעומק לבם של אנשים שכבר אינם יכולים לשאת את מצבם. אין כאן בקשת נקמה אלא בקשה לחסד ולהסרת הצער. כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז – מפני שספגנו בוז כה רב, עד שכאילו התמלאנו ממנו לגמרי. הזלזול החוזר והנשנה אינו אירוע חולף, אלא תחושה ממושכת של השפלה הפוגעת בנפש ובכבוד האדם והעם.

בקצרה

מי שנעלב או מבוזה לאורך זמן אינו צריך להסתיר את כאבו. המזמור נותן לו מילים של תפילה: „חננו ה׳ חננו”. אפשר לבקש רחמים בגלוי ולבקש שינוי, בלי להפוך את הפגיעה לכעס ונקמה.

מקורות והרחבות

[8] המקרא מרבה להשתמש בכפל לשון בעת תחינה דחופה. אפשר לראות כפל לשון כזה גם במילים „חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי” וכן במילים „עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי”. הכפילות מחזקת את ההפצרה. (תהילים נ״ז, ב׳, מלכים א י״ח, ל״ז)

[9] הפועל „שבענו” מתאר מלאות, אך לא מלאות של טובה. המילה „בוז” מלמדת שכבר כמעט אין בנפש מקום לשאת השפלה נוספת. המלבי״ם מפרש את הבקשה כחנינה על רקע הבוז הרב שסבלו המתפללים. (מלבי״ם, תהילים קכ״ג, ג׳)

פסוק ד – כשהשאננים לועגים והגאים מבזים

רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ[10] הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים[11] הַבּוּז[12] לִגְאֵי יוֹנִים[13].

ביאור הפסוק

רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ – נפשנו התמלאה מאוד בצער מן היחס המשפיל שספגנו. הכתוב מדגיש עתה את הנפש עצמה, מפני שלא מדובר רק בהפסד חיצוני או בסכנה גופנית, אלא בכאב שחודר עמוק לתוך האדם. הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים – הלעג שמפנים אלינו האנשים השאננים, אלה המרגישים בטוחים במעמדם ובכוחם עד שהם מזלזלים בסבלם של אחרים. תחושת הביטחון שלהם הופכת בעיניהם להיתר ללעוג למי ששרוי בצרה. הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים – הבוז שמקורו באנשים גאים ומתנשאים. כך מוסבר הביטוי במהלך שבביאור, המתאר את הרשעים המביטים על החלשים מלמעלה. לביטוי יש גם מסורת קרי וכתיב ופירושים נוספים, המובאים בהרחבות.

בקצרה

הפגיעה העמוקה ביותר אינה תמיד המכה או ההפסד, אלא ההרגשה שאין לאחרים אכפת מן הכאב שלנו. המתפלל פונה לה׳ ומבקש שחסדו יגבר על הבוז. גם כשהוא חסר כוח מול הזולת, ערכו האנושי אינו נקבע על פי לעגם.

מקורות והרחבות

[10] המלבי״ם מבחין בין הבוז שכבר סבלו ובין עומק הפגיעה בנפש כאשר הבוז נעשה מושא ללעג נוסף. הדימוי „שבעה לה נפשנו” מדגיש פגיעה פנימית, לא רק מצב חברתי חיצוני. (מלבי״ם, תהילים קכ״ג, ד׳)

[11] רש״י מפרש את „הלעג השאננים” כלעג של הגויים השאננים כלפי ישראל. ביאור המזמור בביאור מדגיש את האנשים החיים בביטחון וכוח ומבזים את השרויים במצוקה. (רש״י, תהילים קכ״ג, ד׳)

[12] לאחר תיאור הלעג מתאר המשורר גם „בוז”, יחס מתמשך של זלזול וביטול. אפשר להבינו כהתנשאות של בעלי כוח, ולא כעלבון מזדמן בלבד. (הסבר לשוני על פי הפסוק)

[13] במסורת המקרא הכתיב הוא „לגאיונים”, והקרי הוא שתי מילים, „לִגְאֵי יוֹנִים”. רש״י מפרש את „גיא היונים” כרמז לירושלים שביזו אויביה. המלבי״ם מציע הבנה אחרת, שלפיה השאננים לועגים לישראל ובעלי הגאווה שבהם אפילו מבזים את העיסוק בלעג לעם מושפל כל כך. שתי הדרכים הן הרחבות פרשניות נוספות, השונות מן ההסבר המרכזי שבגוף הביאור. (רש״י ומלבי״ם, תהילים קכ״ג, ד׳, קרי וכתיב)

העיקר שצריך לזכור

המזמור אינו מכחיש את המצוקה: מי שסובל בוז ממושך רשאי להביע אותו ולבקש את הסרתו.

התנועה המרכזית היא נשיאת העיניים אל ה׳. המבט כלפי מעלה אינו ביטול המציאות אלא בחירה במקור תקווה שאינו תלוי במעליב.

התפילה משתנה מלשון יחיד ללשון רבים, ומלמדת שכאב של אדם יכול להתחבר לכאבו של הציבור.

דימוי העבד והשפחה מדגיש ציפייה לחסד ולסיוע, ולא היתר לאדם לבזות אחרים או לוותר על ההגנה על עצמו.

המזמור מסתיים בטרם נראתה הישועה, אך התפילה עצמה מחזירה לאדם קול, כיוון ותקווה.

סיכום מעשי למתפלל

כשאומרים „אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי”, כדאי לכוון שהפנייה אינה רק בקשה לפתרון של בעיה מסוימת. זו בחירה להיזכר שמעמדנו בעיני בני אדם אינו קובע את ערכנו לפני ה׳, ושאפשר לשאת אליו את מה שקשה לומר לאחרים.

בפסוק „כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ” ראוי לצרף אל התפילה גם אנשים אחרים הממתינים לישועה: מי שסובל מהשפלה, מדחייה או מחוסר אונים. הלשון עוברת מן היחיד לרבים כדי שנרגיש שלא רק צרותינו הפרטיות ניצבות לפני ה׳.

ובאמירת „חָנֵּנוּ ה׳ חָנֵּנוּ” אפשר לבקש רחמים בפשטות, בלי להכחיש את הכאב ובלי לבנות בלב רצון להשפיל בחזרה. לצד התפילה יש מקום לפעול בדרכים ראויות כדי לעצור פגיעה ולבקש עזרה אנושית. המזמור אינו מלמד פסיביות, אלא ביטחון שמאפשר להתמודד עם המציאות בלי למסור לאחרים את הכוח להגדיר אותנו.