מזמור קל״ה | הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה׳

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מה הקשר בין בריאת העולם, יציאת מצרים ונפילת האלילים?

מזמור קל״ה הוא שיר הלל המבקש ללמד את האדם מדוע ראוי לשבח את ה׳, ולא רק להזמין אותו לעשות זאת. בתחילתו נשמעת קריאה לעובדי ה׳ העומדים בבית המקדש להלל את שמו, אולם מיד לאחר מכן מתרחבת התמונה. המשורר מרים את עיניו אל השמים, מתבונן ביבשה ובימים, בעננים, בברקים ובגשמים, ומשם עובר אל יציאת מצרים, מפלת מלכי האמורי, ירושת הארץ ולבסוף אל האלילים שאין בהם רוח חיים. לכאורה אלו נושאים שונים שאין ביניהם קשר ישיר, אולם המזמור מבקש לגלות אמת אחת העומדת מאחורי כולם: מי שברא את העולם ומנהיג את כוחות הטבע הוא גם מי שהוציא את ישראל ממצרים, הכניע מלכים חזקים ושמר על עמו לאורך הדורות.

המשורר אינו מציג את ה׳ כבורא שיצר את העולם והניח לו להתנהל מעצמו, אלא כמי שממשיך להנהיג אותו. העננים העולים מן הארץ, הרוח הנושבת והגשם היורד הם חלק מהנהגתו, כשם שההצלה ממצרים והכניסה לארץ הן חלק ממנה. כך מחבר המזמור בין ההתבוננות בטבע לבין זיכרון ההיסטוריה, ומלמד שהאמונה אינה עוסקת רק במה שאירע בעבר, אלא גם במה שמתרחש סביב האדם בכל יום.

מדוע המזמור פותח דווקא בעובדי בית המקדש?

המילים הראשונות, „הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה׳ הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳”, מזמינות בראש ובראשונה את העומדים בבית המקדש לומר שבח. הכוהנים והלויים, שעבודתם מתקיימת במקום המקודש, מתבקשים לפתוח בהודיה. הדבר יוצר המשך מעניין למזמור קל״ד, המסתיים בקריאה לעבדי ה׳ העומדים בביתו בלילות לברך את שמו. מזמורנו ממשיך את אותה קריאה ומרחיב אותה מן המקדש אל העולם כולו.

אולם לאחר שהמשורר פונה למשרתי הקודש, מתברר שאין השבח שייך להם בלבד. בסיום המזמור הוא מזמין את בית ישראל, בית אהרן, בית הלוי וכל יראי ה׳ לברך את הבורא. נמצא שהמזמור נפתח בקבוצה מסוימת של עובדי ה׳, ומסתיים בקריאה רחבה לכל מי שמכיר בגדולתו. עבודת המקדש היא נקודת הפתיחה של השבח, אך ההודיה עצמה שייכת לכל אדם מישראל.

„כי יעקב בחר לו יה” – הבחירה שמולידה אחריות

לאחר הקריאה להלל, מציין המשורר את בחירת ישראל: „כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ”. משמעות המילה „סגולה” היא דבר יקר המיוחד לבעליו, כעין אוצר שהוא שומר לעצמו. ישראל נבחרו להיות עמו של ה׳, והוא כרת עמם ברית מיוחדת.

אלא שהבחירה אינה מסתיימת בכבוד ובמעלה. היא מטילה גם אחריות. עם שנבחר להכיר את ה׳ ולחיות על פי תורתו צריך לגלות בעולם את האמונה, את הצדק ואת דרך הישר. לכן מיד לאחר הזכרת הבחירה אומר המשורר: „כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳”. הבחירה של ה׳ בישראל מובילה להכרה של ישראל בו. כביכול, לאחר שנאמר שה׳ בחר בנו, בא המשורר ומשיב: גם אנחנו מכירים בו כאדוננו ומעידים על גדולתו.

כיצד אפשר להכיר את גדולת ה׳ מתוך הבריאה?

המשורר מכריז „כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳”, ומיד מסביר מאין באה הידיעה הזאת. ה׳ עושה כל אשר חפץ בשמים, בארץ, בימים ובתהומות, ומנהיג גם את העננים, הברקים והרוחות. אין תחום במציאות המצוי מחוץ להנהגתו.

המלבי״ם עומד על כך שבפסוקים אלו מופיעה דרך מיוחדת להכיר את ה׳. האדם אינו זקוק בכל רגע לנס חדש שיבטל את סדרי הטבע כדי להכיר בגדולת הבורא. עצם קיומו של עולם מסודר, שבו כוחות שונים פועלים יחד ומאפשרים חיים, יכול לעורר את האדם להתבוננות ולהכרה. האמונה אינה מתחילה רק כאשר מתרחש דבר יוצא דופן. היא יכולה להתחיל גם כשהאדם רואה ענן, גשם ורוח, ושואל מי ברא את העולם שבו כל אלה מתקיימים.

מכאן מקבל המעבר ליציאת מצרים משמעות מיוחדת. מי שמנהיג את העולם בדרך קבועה הוא גם מי שהתגלה לישראל בניסים ובמופתים. אין כאן שני כוחות שונים, אחד הממונה על הטבע ואחד על הניסים. הכול בא מאותו מקור.

מפלת המלכים אינה סוף הסיפור – אלא ירושת הארץ

כאשר המזמור עובר מיציאת מצרים אל מלחמות ישראל, הוא מזכיר את סיחון מלך האמורי, את עוג מלך הבשן ואת ממלכות כנען. כל אלה מייצגים ממלכות חזקות שעמדו בדרכם של ישראל. אולם התיאור אינו מסתיים במפלת המלכים, אלא במילים „וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה, נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ”.

זוהי נקודה חשובה במהלך המזמור. המטרה אינה רק לספר כיצד נפלו שליטים חזקים, אלא כיצד נפתחה הדרך לקיום ההבטחה שניתנה לאבות. ישראל לא יצאו ממצרים כדי לנדוד לעולם, אלא כדי להגיע אל הארץ שהובטחה להם. לכן ירושת הארץ היא השלמת המהלך שהחל ביציאת מצרים.

דווקא לאחר הזכרת המלכים העוצמתיים שנפלו, נאמר „ה׳ שִׁמְךָ לְעוֹלָם”. המלכים הגדולים חלפו מן העולם, ואילו שמו של ה׳ עומד לדור ודור. המזמור מבקש ללמד שאין לראות בעוצמה מדינית או צבאית כוח נצחי. גם ממלכות הנראות בלתי מנוצחות נתונות לשינוי, ורק הנהגת הבורא אינה מוגבלת במשך שנות שלטונו של אדם.

מדוע המשורר לועג לאלילים העשויים כסף וזהב?

לאחר שהמשורר תיאר את כוחו של ה׳ בבריאה ובתולדות ישראל, הוא מציב מולו את האלילים. לכאורה הם עשויים מחומרים יקרים ומרשימים, כסף וזהב, ויש להם דמות של בני אדם. אולם הפסוקים מפרקים את הרושם החיצוני הזה: יש להם פה, אבל אינם מדברים, עיניים שאינן רואות, אוזניים שאינן שומעות ואף לא רוח חיים בפיהם.

יש כאן ניגוד מכוון לכל הנאמר קודם. ה׳ עושה בשמים ובארץ כרצונו, והאלילים אינם מסוגלים לעשות דבר. ה׳ מנהיג את הרוחות והעננים, ובאלילים אין אפילו רוח חיים. ה׳ רואה את מצוקת עמו ומושיעו, ואילו פסלי האלילים אינם רואים ואינם שומעים את עובדיהם.

הדברים דומים מאוד לפסוקים שבמזמור קט״ו. אולם במזמור קט״ו, לאחר תיאור האלילים, ניתנת הקריאה „יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה׳”. כאן ניתנת הקריאה „בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת ה׳”. אפשר לראות בכך הבדל רעיוני יפה: במזמור האחד הדגש הוא על הביטחון בה׳ מול האלילים, ובמזמורנו, לאחר תיאור גדולתו ונפלאותיו, הדגש הוא על הברכה וההודיה. אין הכרח לקבוע ששני המזמורים מתארים תקופות היסטוריות שונות, אך ההבדל בניסוח מלמד כיצד אותו יסוד אמוני יכול להביא גם לביטחון וגם לשבח.

„כמוהם יהיו עושיהם” – האדם נעשה דומה למה שהוא מעריץ

אחד הפסוקים החריפים ביותר במזמור הוא „כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם”. הפסוק אינו מסתפק בקביעה שהאלילים חסרי כוח, אלא מזהיר מפני השפעת הביטחון בהם על האדם עצמו. מי שמשעבד את אמונתו לדבר שאין בו דעת וחיים, עלול להתרחק מן הדעת ומן האמת.

אפשר ללמוד מכאן גם מסר רחב יותר על נפש האדם. הדברים שאדם מעניק להם את מרכז חייו מעצבים את מחשבותיו, שאיפותיו והחלטותיו. כאשר הוא תולה את כל ביטחונו בכוח, בעושר או במעמד, הוא עלול לשכוח את מה שאינו נמדד בהם. המזמור מלמד שראוי להפנות את הביטחון אל מי שהוא מקור החיים והאמת, ולא אל דבר שנוצר בידי האדם עצמו.

מדוע המזמור מסתיים דווקא בציון ובירושלים?

המזמור פותח בבית המקדש ומסתיים בירושלים: „בָּרוּךְ ה׳ מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם”. לאחר שהשבח הקיף את השמים, הארץ, הימים, מצרים וממלכות כנען, חוזר המשורר למקום שממנו החל. ציון היא המקום שבו מתגלה לישראל קדושת בית ה׳, והיא מרכז עבודתו והודאתו.

כך נוצר מהלך שלם. תחילה נקראים עובדי המקדש להלל, אחר כך מתבוננים בגדולת הבורא בכל מרחבי העולם ובתולדות ישראל, ולבסוף חוזרים לציון כדי לברך אותו. המתפלל לומד שההודיה בבית הכנסת ובבית המקדש אינה מנותקת ממה שמתרחש מחוץ להם. העולם כולו מלא סיבות לשבח, והתפילה היא המקום שבו האדם אוסף אותן ומפנה את לבו אל הבורא.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוקים א׳–ג׳ – פתיחת ההלל וקריאה לעובדי ה׳ העומדים בבית המקדש לשבח את שמו.

פסוקים ד׳–ז׳ – בחירת ישראל, ההכרה בגדולת ה׳ והנהגתו את הבריאה וכוחות הטבע.

פסוקים ח׳–י״ב – נפלאות ה׳ במצרים, מפלת המלכים והנחלת הארץ לישראל.

פסוקים י״ג–י״ד – נצחיות שמו של ה׳ והבטחתו לעשות דין לעמו ולרחם עליו.

פסוקים ט״ו–י״ח – אפסות האלילים והסכנה שבביטחון בדברים שאין בהם כוח וחיים.

פסוקים י״ט–כ״א – קריאה לבית ישראל, לכוהנים, ללויים ולכל יראי ה׳ לברך את שמו, וחתימת המזמור בשבח העולה מציון.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

הקריאה להלל את ה׳

הפסוקים הראשונים מזמינים את עובדי המקדש לפתוח בשבח, ומבארים שההודיה נובעת מטובו של ה׳ ומהזכות לעבוד לפניו.

פסוק א – הקריאה לעובדי ה׳ לפתוח בהלל

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ[1] הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ[2].

ביאור הפסוק

הַלְלוּיָהּ – קריאה לשבח ולהלל את ה׳. המזמור נפתח בהזמנה לציבור להתעורר ולהכיר בגדולת הבורא ובחסדיו. הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ – ספרו את שבחיו של ה׳, פרסמו את גדולתו והודו לו על מעשיו. ההלל אינו אמירה סתמית של מילים יפות, אלא ביטוי להכרה במי שהעולם כולו נתון בידו. הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ – המשורר פונה במיוחד למשרתי ה׳, ובפרט לכוהנים וללויים העובדים בבית המקדש. דווקא מי שזוכים לעמוד לפני ה׳ ולעסוק בעבודתו נקראים לפתוח בשבחו ולהוביל את שירת ההודיה.

בקצרה

מי שזוכה להיות קרוב לעבודת ה׳ צריך לראות בכך לא רק מעלה אלא גם אחריות. ההלל מתחיל בהכרה בטובה שקיבל האדם, ומבקש להפוך את ההכרה הזאת לשבח ולהודיה.

מקורות והרחבות

[1] „הללו את שם ה׳” פירושו שבחו את ה׳ ופרסמו את גדולתו. הקריאה להלל מופיעה פעמים רבות בתהילים, והיא מזמינה את הציבור להתבונן במעשי ה׳ ולהביע את הכרתו. (תהילים קי״ג, א׳, תהילים קל״ה, א׳)

[2] הפנייה ל„עבדי ה׳” מקבילה למזמור שלפניו, המסתיים בקריאה לעבדי ה׳ העומדים בביתו בלילות לברך את שמו. סמיכות המזמורים יוצרת המשך רעיוני בין עבודת המקדש לבין ההלל. (תהילים קל״ד, א׳–ב׳)

פסוק ב – העומדים בבית ה׳ ובחצרותיו

שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית יְיָ[3] בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ[4].

ביאור הפסוק

שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית יְיָ – אלו הם עבדי ה׳ שנזכרו בפסוק הקודם, הכוהנים והלויים המשרתים בבית המקדש. העמידה בבית ה׳ אינה רק תיאור של מיקום גופני, אלא מבטאת את זכותם לעסוק בעבודה המיוחדת המתקיימת לפניו. בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ – גם בחצרות המקדש, במקומות הסובבים את הבית ושבהם מתקיימת עבודת הקודש, ראוי להשמיע שבח והודיה. המשורר מזכיר את הבית ואת חצרותיו כדי לכלול את כל משרתי המקדש בקריאה להלל את ה׳.

בקצרה

המקום שבו אדם מתפלל ועובד את ה׳ צריך להיות מקום המעורר בו הכרת הטוב. עבודת הקודש אינה מסתכמת בביצוע הפעולות, אלא דורשת גם לב המכיר במי שלפניו הוא עומד.

מקורות והרחבות

[3] בתיאור עבודת הלויים נזכר שתפקידם לעמוד בכל בוקר להודות ולהלל לה׳, וכן בערב. הדבר מבאר את הקשר בין העמידה במקדש לבין השבח הנאמר בו. (דברי הימים א׳ כ״ג, ל׳)

[4] הלשון „בחצרות בית אלהינו” מרחיבה את הקריאה מעבר למקום הפנימי של המקדש אל המקומות שבהם מתכנסים ועובדים לפני ה׳. גם במזמור אחר נזכרת הקריאה להודות בחצרות בית ה׳. (תהילים קט״ז, י״ט, תהילים קל״ה, ב׳)

פסוק ג – טובו של ה׳ ונעימות השבח

הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב יְיָ[5] זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים[6].

ביאור הפסוק

הַלְלוּיָהּ – חזרו ושבחו את ה׳, שהרי יש סיבה עמוקה להודות לו. כִּי טוֹב יְיָ – מפני שה׳ טוב, ומעשיו והנהגתו ראויים לשבח. טובו מתגלה בחסדים שהוא עושה עם ברואיו ובדאגתו לקיומם, גם כאשר האדם אינו מסוגל להבין את כל דרכי הנהגתו. זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ – השמיעו שירה וזמרה לכבוד שמו, והביעו באמצעותם את ההודיה על חסדיו. כִּי נָעִים – נעים וראוי לזמר לפני ה׳. השבח אינו רק חובה, אלא גם מעשה המעורר שמחה בלבו של המהלל ומעניק ביטוי לרגש הכרת הטוב.

בקצרה

השבח לה׳ אינו נובע רק מן החובה להודות, אלא גם מן הטוב שבמעשה ההודיה עצמו. כאשר האדם לומד להתבונן בחסדים שסביבו, התפילה נעשית קרובה יותר ללבו.

מקורות והרחבות

[5] הלשון „כי טוב ה׳” מקבילה לקריאה „הודו לה׳ כי טוב”, שבה טובו של הבורא משמש יסוד להודיה. (תהילים קל״ו, א׳)

[6] במזמור קמ״ז נאמר „כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה”. שני המזמורים מדגישים שהשבח טוב מצד תוכנו ונעים למי שמשמיע אותו. (תהילים קמ״ז, א׳)

בחירת ישראל וגדולת הבורא

המשורר מסביר מדוע ישראל נקראים להלל את ה׳, ומתאר את הבחירה המיוחדת בהם לצד כוחו והנהגתו בכל חלקי הבריאה.

פסוק ד – ישראל כסגולתו של ה׳

כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ[7] יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ[8].

ביאור הפסוק

כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ – סיבה נוספת להלל את ה׳ היא שבחר בעם ישראל להיות עמו. „יעקב” הוא כינוי לעם ישראל כולו, והבחירה מבטאת את הברית המיוחדת שכרת עמו. יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ – ה׳ בחר בישראל להיות לו לעם סגולה, כלומר דבר יקר ומיוחד שהוא שומר לעצמו. כשם שאדם מחשיב אוצר יקר שיש לו, כך מתוארת חיבתו של ה׳ לישראל. אין הכוונה רק למעמד מכובד, אלא גם לאחריות הנובעת מן הברית, להכיר את ה׳, לקיים את מצוותיו וללכת בדרכיו.

בקצרה

הבחירה בישראל אינה רק סיבה לגאווה, אלא בראש ובראשונה סיבה להכרת הטוב ולאחריות. ככל שהאדם מכיר במתנה שקיבל, כך הוא נדרש לחיות באופן המתאים לה.

מקורות והרחבות

[7] בתורה נאמר „והייתם לי סגולה מכל העמים”, ושם הבחירה בישראל קשורה לשמירת הברית ולשמיעה בקול ה׳. (שמות י״ט, ה׳)

[8] המילה „סגולה” מתארת קניין יקר ומיוחד, כפי שנאמר „וסגולת מלכים והמדינות”. אין הכוונה רק לרכוש בעל ערך כספי, אלא לדבר שבעליו מוקיר ושומר במיוחד. (קהלת ב׳, ח׳, שמות י״ט, ה׳)

פסוק ה – הידיעה האישית בגדולת ה׳

כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ[9] וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים[10].

ביאור הפסוק

כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי – המשורר מעיד מתוך הכרה ברורה שה׳ גדול. אין זו רק אמירה שהוא חוזר עליה מפני ששמע אותה מאחרים, אלא ידיעה שהתחזקה מתוך התבוננות במעשיו ובהנהגתו. כִּי גָדוֹל יְיָ – ה׳ גדול מכל כוח ומכל נברא, והוא מקור קיומו של העולם כולו. וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים – אדוננו גדול מכל הכוחות שאומות העולם מייחסות להם אלוהות. בעוד שעובדי האלילים מייחסים להם יכולת הנהגה והשפעה, המשורר מכריז שאין כוח עצמאי העומד מול בורא העולם.

בקצרה

האמונה יכולה להתחיל מלימוד ומקבלה מאחרים, אך ראוי שתעמיק גם להכרה אישית. המשורר מזמין את האדם להתבונן בבריאה ובתולדות ישראל, ולגלות מתוכן את גדולת ה׳.

מקורות והרחבות

[9] המלבי״ם מסביר שידיעת גדולת ה׳ נובעת גם מהתבוננות בבריאה ובהנהגת הטבע, ולא רק מן הניסים הגלויים. הפסוקים הבאים מפרטים כיצד כל חלקי המציאות מגלים את כוחו. (מלבי״ם, תהילים קל״ה, ה׳–ז׳)

[10] המפרשים ביארו את הביטוי „מכל אלהים” בכמה דרכים. אבן עזרא כולל בפירושו את הכוחות העליונים ואת האלילים המכונים כך לפי מחשבת עובדיהם, ומצודת דוד מדגיש את גדולת ה׳ אף ביחס למלאכי מעלה. אין בכך ייחוס של אלוהות עצמאית לנבראים. (אבן עזרא ומצודת דוד, תהילים קל״ה, ה׳)

פסוק ו – כל חלקי הבריאה נתונים לרצון ה׳

כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ יְיָ עָשָׂה[11] בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהוֹמוֹת[12].

ביאור הפסוק

כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ יְיָ עָשָׂה – כל מה שה׳ רצה לעשות בבריאה נעשה כרצונו, ואין כוח היכול למנוע ממנו את ביצוע חפצו. המשורר מדגיש שה׳ אינו כפוף למגבלותיהם של נבראיו, אלא הוא בעל היכולת להנהיג את המציאות כולה. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ – בשמים שמעלינו ובארץ שעליה אנו חיים, בכל מרחבי הבריאה הגלויים לעינינו. בַּיַּמִּים וְכָל תְּהוֹמוֹת – גם במרחבי הימים ובמעמקי המים הנסתרים מעיני האדם. אין מקום גבוה או נמוך, גלוי או נסתר, שאינו נתון להנהגת ה׳. בכך משלים המשורר את ההכרזה על גדולתו בפסוק הקודם ומראה שאין תחום בבריאה העומד מחוץ לרצונו.

בקצרה

גדולת ה׳ אינה מוגבלת למקום מסוים או לתופעה אחת. גם מה שהאדם רואה וגם מה שנסתר ממנו שייכים לאותה בריאה ולאותה הנהגה.

מקורות והרחבות

[11] המלבי״ם מבאר שהפסוק מדגיש לא רק את עצם בריאת השמים והארץ, אלא גם את העובדה שה׳ ממשיך לעשות בהם את אשר חפץ ולהנהיג את כוחותיהם. (מלבי״ם, תהילים קל״ה, ו׳)

[12] „תהומות” הם המעמקים, ובפרט מעמקי המים. המשורר מונה את השמים, הארץ, הימים והתהומות כדי להמחיש שהשגחת ה׳ מקיפה את כל חלקי הבריאה. (בראשית א׳, ב׳, תהילים קל״ה, ו׳)

פסוק ז – עננים, ברקים ורוחות מאוצרותיו

מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ[13] בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו[14].

ביאור הפסוק

מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ – ה׳ מעלה עננים ממקומות רחוקים ומוליך אותם על פני השמים. „נשיאים” הם עננים העולים ונישאים למעלה, והמשורר מתאר כיצד הם מגיעים מקצות הארץ ומכסים את השמים. בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה – ה׳ ברא והנהיג את הברקים המלווים את הגשמים. תופעות אלו, המוכרות לאדם כחלק ממזג האוויר, מוצגות בפי המשורר כביטוי לכוח הבורא ולהנהגתו. מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו – ה׳ מוציא את הרוחות כרצונו, כאילו הן שמורות באוצרות שהוא פותח בשעה המתאימה. אין הכוונה בהכרח לאוצרות גשמיים, אלא לתיאור פיוטי המלמד שגם הרוחות שאינן נראות לעין נתונות לרצונו.

בקצרה

אפשר להתרגל לעננים, לגשם ולרוח עד שלא מבחינים בפלא שבהם. המשורר מזמין אותנו להביט שוב בתופעות היומיומיות ולראות בהן סיבה להכיר בגדולת הבורא.

מקורות והרחבות

[13] „נשיאים” הם עננים, כפי שעולה גם מן הפסוק „נשיאים ורוח וגשם אין”. במזמורנו הם מתוארים כעננים העולים מקצות הארץ ומביאים עמם את הגשם. (משלי כ״ה, י״ד, תהילים קל״ה, ז׳)

[14] תיאור העננים, הברקים והרוחות מופיע בלשון כמעט זהה בספר ירמיהו. הביטוי „מאוצרותיו” הוא דימוי המבטא את שליטתו של ה׳ בכוחות הטבע. (ירמיהו י׳, י״ג, ירמיהו נ״א, ט״ז)

נפלאות ה׳ ביציאת מצרים ובירושת הארץ

לאחר תיאור הבריאה והטבע, עובר המשורר אל הניסים והישועות שנעשו לישראל. בכך הוא מלמד שהכוח המנהיג את העולם הוא גם הכוח שהושיע את ישראל מיד אויביהם.

פסוק ח – מכת בכורות במצרים

שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם[15] מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה[16].

ביאור הפסוק

שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם – ה׳ הוא שהביא את מכת בכורות על מצרים, המכה האחרונה והקשה שבעשר המכות שקדמו ליציאת ישראל משעבודם. לאחר שתיאר את שליטת ה׳ בעולם הטבע, מזכיר המשורר את כוחו שהתבטא גם בניסים גלויים ובמשפט שנעשה במצרים. מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה – המכה פגעה בבכורות האדם ובבכורות הבהמה, כפי שנאמר בתורה. בכך הודגשה שליטתו של ה׳ על כל הברואים, ונשברה גאוותה של מצרים שסירבה לשחרר את ישראל. מכת בכורות הייתה נקודת המפנה שבה נכנע פרעה והתאפשרה יציאת ישראל לחירות.

בקצרה

אותו ה׳ המנהיג את העולם בדרך הטבע התגלה במצרים גם בניסים גלויים. מכת בכורות מזכירה שאין כוח מדיני או אנושי היכול לעמוד ללא גבול מול רצון הבורא.

מקורות והרחבות

[15] בתורה מתואר שבחצות הלילה היכה ה׳ כל בכור בארץ מצרים, ובעקבות המכה קם פרעה ושלח את ישראל מארצו. (שמות י״ב, כ״ט–ל״א)

[16] במכת בכורות נאמר גם „ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”. הדבר קושר את מפלת מצרים עם גילוי אפסות האלילים שעבדו להם, נושא שאליו יחזור המזמור בהמשך. (שמות י״ב, י״ב)

פסוק ט – האותות והמופתים בלב מצרים

שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם[17] בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו[18].

ביאור הפסוק

שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים – ה׳ עשה במצרים ניסים ומעשים מופלאים ששימשו סימנים גלויים לכוחו ולהנהגתו. האותות והמופתים נועדו להראות לפרעה, למצרים ולישראל שאין כוח היכול למנוע את קיום דבר ה׳. בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם – בתוכך, מצרים. המשורר פונה אל ארץ מצרים בלשון נוכח, כאילו היא עומדת לפניו, ומדגיש שהמכות התרחשו בלבה של הממלכה החזקה ולא במקום מרוחק ממנה. בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו – המכות פגעו במלכות מצרים, בפרעה ובעבדיו, והראו שגם השליט שהחזיק את ישראל בשעבוד לא היה מסוגל לעמוד מול גזרת ה׳. אין הכוונה שכל מכה פגעה בגופו של פרעה דווקא, אלא שהמכות כוונו נגד מלכותו ושלטונו.

בקצרה

גדולתה של מצרים ועוצמת שלטונו של פרעה לא מנעו את נפילתם. הפסוק מלמד שגם כוח שנראה לאדם בלתי ניתן לערעור מוגבל מול רצון ה׳.

מקורות והרחבות

[17] ה׳ הודיע למשה שירבה את אותותיו ואת מופתיו בארץ מצרים, כדי להביא לבסוף לשילוח ישראל. האותות והמופתים היו חלק מן המהלך שהוביל ליציאת מצרים. (שמות ז׳, ג׳–ה׳)

[18] מכות מצרים נחשבות מכות שהובאו על פרעה ועל עבדיו, גם כאשר לא מתוארת פגיעה גופנית ישירה בפרעה בכל מכה. במכת הצפרדעים נאמר במפורש שהן יעלו גם על פרעה ועל עבדיו. (שמות ז׳, כ״ט, תהילים קל״ה, ט׳)

פסוק י – מפלת העמים והמלכים העוצמתיים

שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים[19] וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים[20].

ביאור הפסוק

שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים – ה׳ הוא שסייע לישראל לגבור על העמים שנלחמו בהם בדרכם אל הארץ ובכניסתם אליה. לאחר שהזכיר את יציאת מצרים, המשורר מתאר את המשך הישועה שנעשתה לישראל מול העמים שהתנגדו להם. וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים – גם מלכים בעלי כוח וצבאות גדולים הוכרעו. התואר „עצומים” מדגיש את עוצמתם ואת העובדה שמבחינה אנושית נחשבו לאויבים מסוכנים. אולם כוחם לא מנע את ניצחונם של ישראל בסיוע ה׳. המשורר אינו מבקש לפאר מלחמות מצד עצמן, אלא להראות שהמלכים אינם בעלי שלטון בלתי מוגבל.

בקצרה

מלכים חזקים וממלכות גדולות יכולים להיראות כאילו כוחם אינו מוגבל. המזמור מזכיר שכל עוצמה אנושית היא זמנית, ואין לבלבל בינה לבין כוחו של בורא העולם.

מקורות והרחבות

[19] בתורה מתוארות מלחמות ישראל במלכי עבר הירדן, ובספר יהושע מתוארות המלחמות במלכי הארץ. אלה הן ההתרחשויות ההיסטוריות שאליהן מכוונים הפסוקים הבאים. (במדבר כ״א, יהושע י״ב)

[20] ספר יהושע מסכם את מפלתם של שלושים ואחד מלכים שנלחמו בישראל בכניסה לארץ. המספר הכולל מדגיש את היקף המערכה, ולא רק את מפלתם של שני המלכים שייזכרו בפסוק הבא. (יהושע י״ב, ז׳–כ״ד)

פסוק יא – סיחון, עוג וממלכות כנען

לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי[21] וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן[22].

ביאור הפסוק

לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי – מן המלכים שהוכרעו היה סיחון, מלך האמורי, ששלט בחלקים מעבר הירדן המזרחי ויצא למלחמה נגד ישראל. וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן – וכן עוג מלך הבשן, ששלט באזור הבשן ועמד גם הוא נגד ישראל. שני המלכים נזכרים במיוחד משום שהניצחון עליהם היה מן ההצלות הגדולות שהתרחשו עוד קודם מעבר הירדן. וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן – המשורר ממשיך ומזכיר את הממלכות שבארץ כנען, אשר הוכרעו במלחמות ישראל בימי יהושע. בכך הוא מצרף את מלחמות עבר הירדן למלחמות הכניסה לארץ, ומציג אותן כחלק ממהלך אחד של ישועה.

בקצרה

הדרך מן השעבוד במצרים אל ירושת הארץ עברה גם דרך מלחמות קשות מול מלכים חזקים. המשורר מבקש שלא לשכוח את הישועות שאפשרו את התקדמות ישראל בדרכם.

מקורות והרחבות

[21] מלחמת ישראל בסיחון ובעוג מתוארת בספר במדבר. שני המלכים ביקשו להילחם בישראל, והניצחון עליהם אפשר את ההתיישבות בחלקים שמעבר הירדן. (במדבר כ״א, כ״א–ל״ה)

[22] בספר יהושע מופיעה רשימת המלכים שהוכו בעבר הירדן המערבי, לצד הזכרת מלכי עבר הירדן המזרחי. הפסוק במזמור מסכם את שני שלבי הניצחון במילים קצרות. (יהושע י״ב, א׳–כ״ד)

פסוק יב – הארץ ניתנה לישראל לנחלה

וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה[23] נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ[24].

ביאור הפסוק

וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה – ה׳ נתן לישראל את ארצות המלכים שהוכרעו, כדי שיהיו להם לנחלה. „נחלה” היא ירושה ואחוזה המיועדת להישאר בידי מקבליה ובידי הדורות הבאים אחריהם. נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ – המשורר חוזר על המילה „נחלה” כדי להדגיש שמטרת הישועה לא הייתה רק מפלת האויבים, אלא נתינת הארץ לישראל. בכך התגשמה ההבטחה שניתנה לאבות, וישראל זכו להגיע מן השעבוד במצרים אל הארץ שנועדה להם. החזרה על המילה מדגישה את חשיבות המתנה ואת הקשר המיוחד שבין העם לארצו.

בקצרה

יציאת מצרים לא הייתה סוף הדרך, אלא תחילתו של מסע אל הארץ שהובטחה לאבות. כאשר אדם מתבונן בישועה, ראוי שיראה לא רק את הסכנה שממנה ניצל, אלא גם את הטובה שנפתחה בעקבותיה.

מקורות והרחבות

[23] בברית בין הבתרים הבטיח ה׳ לאברהם את הארץ לזרעו. נתינת הארץ לישראל מתוארת במזמור כהתגשמותה של אותה הבטחה. (בראשית ט״ו, י״ח)

[24] משה מזכיר לישראל שהארץ ניתנה להם על פי השבועה שנשבע ה׳ לאבותיהם, ומצווה אותם לבוא ולרשת אותה. החזרה על „נחלה” במזמור מדגישה את הקשר בין ההבטחה למימושה. (דברים א׳, ח׳, תהילים קל״ה, י״ב)

נצחיות ה׳ והשגחתו על עמו

לאחר תיאור מפלת המלכים וירושת הארץ, המשורר עובר להכרזה על נצחיות שמו של ה׳ ועל הנהגתו את ישראל גם בדורות הבאים.

פסוק יג – שמו של ה׳ עומד לעולם

יְיָ שִׁמְךָ לְעוֹלָם[25] יְיָ זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר[26].

ביאור הפסוק

יְיָ שִׁמְךָ לְעוֹלָם – שמו של ה׳ קיים לעולם, כשם שהוא עצמו נצחי ואינו משתנה. לאחר שהמשורר הזכיר מלכים חזקים שנוצחו וחלפו מן העולם, הוא מדגיש שה׳ אינו דומה לשליטים בני אדם, שכוחם ומלכותם מוגבלים בזמן. יְיָ זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר – זכרו של ה׳ ומעשיו עוברים מדור לדור. כל דור יכול להיזכר בנפלאות שנעשו לאבותיו, להכיר בטוב ה׳ המתגלה גם בזמנו ולהמשיך את מסורת ההודיה. בעוד ששמותיהם של מלכים רבים נשכחים, שמו של ה׳ נזכר תמיד והוא ממשיך להיות מקור האמונה והישועה.

בקצרה

כוחם של מלכים וממלכות עשוי להשתנות ולהיעלם, אך שמו של ה׳ אינו תלוי בתקופה או בשלטון מסוים. הזיכרון של חסדיו מחבר את הדורות ומעניק משמעות להודיה גם בהווה.

מקורות והרחבות

[25] בהתגלות למשה נאמר „זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור”. המזמור משתמש בלשון הקרובה לפסוק זה כדי להדגיש את נצחיות שמו של ה׳. (שמות ג׳, ט״ו)

[26] גם במזמור אחר נאמר „ואתה ה׳ לעולם תשב וזכרך לדור ודור”. הלשון מדגישה את הניגוד בין קיומו הנצחי של ה׳ לבין העולם המשתנה. (תהילים ק״ב, י״ג)

פסוק יד – ה׳ עושה דין לעמו ומרחם על עבדיו

כִּי יָדִין יְיָ עַמּוֹ[27] וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם[28].

ביאור הפסוק

כִּי יָדִין יְיָ עַמּוֹ – ה׳ יעשה משפט לעמו ויתערב להצילו מיד אויביו ועושקיו. „ידין” כאן אינו רק תיאור של שפיטה במובן של הענשת האדם, אלא גם עשיית דין למען מי שנעשה לו עוול. המשורר מלמד שה׳ אינו שוכח את ישראל גם כאשר הם נתונים בצרה, והוא עתיד לגלות את משפטו ולהושיעם. וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם – ה׳ ירחם על עבדיו וישנה את אופן הנהגתו כלפיהם מן הדין אל הרחמים והישועה. אין הכוונה שה׳ טעה וחזר בו כדרך בני אדם, אלא שבלשון המקרא מתואר שינוי במצבם של ישראל וביחס המתגלה אליהם. לאחר תקופה של צרה ודין, תבוא עת של רחמים ונחמה.

בקצרה

גם כאשר נדמה שהצרה נמשכת ואין מי שעושה צדק, המזמור מזכיר שה׳ אינו שוכח את עמו. התקווה לישועה נשענת על האמונה שהנהגתו כוללת גם משפט וגם רחמים.

מקורות והרחבות

[27] הפסוק חוזר על לשון שירת האזינו „כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם”. בהקשר השירה מדובר בהתערבות ה׳ לטובת עבדיו לאחר שנחלש כוחם, ובגילוי ישועתו. (דברים ל״ב, ל״ו)

[28] „יתנחם” הוא ביטוי מקראי המתאר שינוי בהנהגה ובגילוי היחס כלפי האדם. במזמורנו הוא קשור לרחמים על ישראל ולהצלתם מן הצרה. (דברים ל״ב, ל״ו, תהילים קל״ה, י״ד)

אפסות האלילים והסכנה שבביטחון בהם

לאחר שהמשורר הראה כיצד ה׳ בורא, מנהיג, שופט ומושיע, הוא מציב מולו את פסילי האלילים שאין בהם יכולת לפעול או להושיע.

פסוק טו – אלילים העשויים כסף וזהב

עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב[29] מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם[30].

ביאור הפסוק

עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם – פסילי האלילים שהגויים עובדים להם ומייחסים להם כוח והשפעה. כֶּסֶף וְזָהָב – הפסילים עשויים מחומרים יקרים ומרשימים, אבל ערכם החומרי אינו מעניק להם כוח או קדושה. מראה חיצוני מפואר יכול לעורר כבוד אצל בני אדם, אך אינו הופך חפץ דומם לבעל יכולת. מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם – הפסילים נוצרו בידי אנשים, אשר עיצבו אותם והעניקו להם את צורתם. כאן נמצא יסוד הלעג שבפסוק: כיצד יכול אדם להשתחוות לדבר שהוא עצמו יצר, ולייחס לו כוח שאין בו? המשורר מעמיד את מעשה ידי האדם מול בורא העולם. ה׳ יצר את האדם, ואילו האליל נוצר בידי האדם.

בקצרה

לא כל דבר מרשים ויקר הוא גם בעל ערך רוחני אמיתי. הפסוק מלמד להבחין בין מראה חיצוני לבין אמת, ובין כוח שנדמה לאדם שקיים לבין כוח שיש לו קיום ממשי.

מקורות והרחבות

[29] התורה מזהירה מפני עבודת פסילים שהם מעשה ידי אדם, ומדגישה שאין בהם יכולת לראות, לשמוע או לחוש. (דברים ד׳, כ״ח)

[30] פסוקים דומים מופיעים במזמור קט״ו, וגם שם נפתח תיאור האלילים בכך שהם עשויים כסף וזהב ומעשה ידי אדם. החזרה מלמדת שזהו יסוד מרכזי בביקורת המקרא על העבודה הזרה. (תהילים קט״ו, ד׳–ח׳)

פסוק טז – פה שאינו מדבר ועיניים שאינן רואות

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ[31] עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ[32].

ביאור הפסוק

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ – לפסילי האלילים יש פה המעוצב בדמות פה אנושי, אך אין להם יכולת לדבר. מי שיוצר את הפסל יכול לעצב את שפתיו, אבל אינו מסוגל להעניק לו דעת ודיבור. עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ – יש להם עיניים הנראות כעיני אדם, אבל הן אינן רואות דבר. הפסל עשוי להיראות כבעל פנים וחושים, אולם אין בו חיים או הכרה. המשורר יוצר ניגוד בין הצורה החיצונית לבין המציאות: כל מה שנראה כאיבר חי אינו אלא חומר דומם. בכך הוא מבקש להראות שאי אפשר להישען על חפץ שאינו מסוגל אפילו לראות או לדבר.

בקצרה

הדמיון החיצוני אינו מעיד בהכרח על מציאות פנימית. הפסוק מלמד שלא להעניק אמון וכוח לדבר רק מפני שהוא נראה מרשים או מפני שאנשים אחרים מייחסים לו חשיבות.

מקורות והרחבות

[31] אותה לשון מופיעה במזמור קט״ו בתיאור הפסילים, ובה מודגש שהפה והעיניים אינם מעידים על יכולת אמיתית לדבר או לראות. (תהילים קט״ו, ה׳)

[32] הנביא ישעיהו מתאר באריכות את האבסורד שבעבודת אדם למעשה ידיו, כאשר חלק מן העץ משמש לצרכיו וחלקו נעשה לפסל שהוא עובד לו. (ישעיהו מ״ד, ט׳–כ׳)

פסוק יז – אוזניים שאינן שומעות ורוח שאינה קיימת

אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יַאֲזִינוּ[33] אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם[34].

ביאור הפסוק

אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יַאֲזִינוּ – לפסילי האלילים יש אוזניים המעוצבות בדמות אוזני אדם, אך אין להם יכולת לשמוע את קולות עובדיהם או להיענות לתפילותיהם. אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם – אפילו רוח חיים אין בהם. לא רק שאין להם חכמה או כוח הנהגה, אלא שאין בהם כלל את סימני החיים המצויים בבעלי חיים. הפסוק חותם את תיאור חוסר האונים של האלילים בהדגשה שאין בהם נשימה, שהיא מן הסימנים הבסיסיים ביותר לקיומו של יצור חי. הניגוד לה׳ חריף במיוחד: בפסוקים הקודמים ה׳ מוציא רוח מאוצרותיו, ואילו בפי האלילים אין אפילו רוח חיים.

בקצרה

אין טעם לבקש ישועה ממי שאינו מסוגל לשמוע, להבין או לפעול. הפסוק מזכיר שהאמונה צריכה להיות מכוונת אל מקור החיים, ולא אל דבר דומם שבני אדם יצרו.

מקורות והרחבות

[33] גם במזמור קט״ו נאמר על הפסילים „אזנים להם ולא ישמעו”. שני המזמורים משתמשים בתיאור החושים שאינם פועלים כדי להמחיש את חוסר כוחם של האלילים. (תהילים קט״ו, ו׳, תהילים קל״ה, י״ז)

[34] בפסוק הקודם על הנהגת הטבע נאמר שה׳ מוציא רוח מאוצרותיו, ואילו כאן נאמר שאין בפסילים רוח בפיהם. הניגוד מדגיש את ההבדל בין בורא החיים לבין חפץ שאין בו חיים. (תהילים קל״ה, ז׳, י״ז)

פסוק יח – האדם נעשה דומה למה שהוא בוטח בו

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם[35] כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם[36].

ביאור הפסוק

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם – מי שעושים את פסילי האלילים ועובדים להם נעשים דומים להם במובן הרוחני. כשם שהאלילים חסרי דעת וחסרי יכולת, כך מי שתולים בהם את אמונתם מתרחקים מן ההכרה באמת ומתנהגים כאילו אין הם מבחינים בין דבר חי לבין חפץ דומם. כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם – לא רק יוצרי הפסילים, אלא כל מי שמייחס להם כוח וסומך עליהם. המשורר מלמד שהבעיה אינה מצטמצמת למעשה יצירת הפסל, אלא מצויה בעצם הביטחון בדבר שאין בו יכולת להושיע. כאשר אדם מעניק את אמונו המוחלט לדבר חסר ממשות, הוא עלול לאבד את היכולת להבחין בין אמת לאשליה.

בקצרה

האדם מושפע מן הדברים שבהם הוא מאמין ובוטח. לכן חשוב לבחון לא רק במה אנו עוסקים, אלא גם מה אנו הופכים למרכז חיינו ועל מה אנו סומכים באמת.

מקורות והרחבות

[35] הפסוק מופיע כמעט באותה לשון במזמור קט״ו. החזרה מדגישה שאין מדובר רק בביקורת על הפסל, אלא גם באזהרה מפני ההשפעה של עבודתו על האדם. (תהילים קט״ו, ח׳)

[36] הביטוי „כל אשר בוטח בהם” מרחיב את הדברים לכל מי שתולה את ביטחונו באלילים, גם אם לא יצר אותם בעצמו. מבחינה רעיונית אפשר ללמוד מכאן שהאדם מושפע מן הדבר שהוא מעניק לו את אמונו המוחלט. (תהילים קל״ה, י״ח)

הקריאה לכל ישראל לברך את ה׳

לאחר תיאור כוחו של ה׳ ואפסות האלילים, חוזר המשורר אל הקריאה המעשית: לברך את ה׳ ולהכיר בטובו.

פסוק יט – בית ישראל ובית אהרן נקראים לברך

בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת יְיָ[37] בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת יְיָ[38].

ביאור הפסוק

בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת יְיָ – המשורר פונה אל כל עם ישראל ומזמין אותו לברך את ה׳ ולהודות לו על גדולתו, על הניסים שעשה ועל הישועות שהביא לעמו. לאחר שהראה שאין ממש באלילים, הוא קורא לישראל להפנות את השבח אל הבורא לבדו. בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת יְיָ – כעת הוא פונה במיוחד אל הכוהנים, בני אהרן, המשרתים בבית המקדש. הם נקראים להרבות בהודיה ובשבח, משום שזכותם לעבוד בקודש מטילה עליהם גם אחריות להיות דוגמה לעמידה לפני ה׳. הפנייה לכל ישראל ואחריה לבית אהרן מלמדת שהשבח שייך לכולם, ולמשרתי המקדש יש בו תפקיד מיוחד.

בקצרה

ההודיה אינה שמורה לקבוצה מצומצמת של עובדי הקודש. כל ישראל נקראים לברך את ה׳, וכל מי שזכה בתפקיד של עבודת קודש נדרש להוסיף ולהוביל בדוגמה אישית.

מקורות והרחבות

[37] במזמור קט״ו מופיעה הקריאה „ישראל בטח בה׳”, ואילו כאן מופיעה הקריאה „בית ישראל ברכו את ה׳”. ההבדל מדגיש את המעבר מן הביטחון אל הברכה וההודיה. (תהילים קט״ו, ט׳, תהילים קל״ה, י״ט)

[38] בני אהרן נבחרו לעבוד בכהונה, ולכן הפנייה אליהם מדגישה את אחריותם המיוחדת בעבודת המקדש. (שמות כ״ח, א׳)

פסוק כ – בית הלוי וכל יראי ה׳ נקראים לברך

בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת יְיָ[39] יִרְאֵי יְיָ בָּרְכוּ אֶת יְיָ[40].

ביאור הפסוק

בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת יְיָ – המשורר פונה אל הלויים המשרתים בבית המקדש, ובכללם המשוררים והמנגנים המלווים את עבודת הקודש. הם נקראים לברך את ה׳ ולהשמיע את שבחו בקולם ובשירתם. יִרְאֵי יְיָ בָּרְכוּ אֶת יְיָ – הקריאה מתרחבת לכל יראי ה׳, כלומר לכל מי שמכיר בגדולתו, מכבד את שמו ומבקש ללכת בדרכיו. אין צורך להשתייך למשפחת כהונה או לוייה כדי להיות שותף בהודיה. כל מי שיראת ה׳ בלבו ראוי לברך אותו ולספר את חסדיו. בכך נשלמת הרחבת המעגלים: מן הכוהנים והלויים העובדים במקדש אל כלל ישראל וכל יראי ה׳.

בקצרה

כל אדם יכול להשתתף בשבח ה׳, גם אם אינו נושא בתפקיד ציבורי או דתי מיוחד. ההודיה אינה תלויה במעמד, אלא בהכרת הלב וביראת שמים.

מקורות והרחבות

[39] הלויים נבחרו לסייע בעבודת המשכן והמקדש, ובהמשך נקבעו להם גם תפקידים מיוחדים בשירה ובהודיה. (במדבר ג׳, ו׳, דברי הימים א׳ כ״ג, ל׳)

[40] הקריאה ל„יראי ה׳” מופיעה גם במזמור קט״ו, שבו נאמר „יראי ה׳ בטחו בה׳”. כאן אותם יראי ה׳ נקראים לברכו, והדבר מלמד שהביטחון והשבח משלימים זה את זה. (תהילים קט״ו, י״א, תהילים קל״ה, כ׳)

פסוק כא – ברכת ה׳ מציון וחתימת ההלל

בָּרוּךְ יְיָ מִצִּיּוֹן[41] שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם הַלְלוּיָהּ[42].

ביאור הפסוק

בָּרוּךְ יְיָ מִצִּיּוֹן – מבורך ה׳, אשר ציון היא המקום שנבחר לעבודתו ולהתגלות שכינתו בישראל. משם עולה השבח של העם, ומשם מתפשטת ההכרה בגדולתו. שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם – ה׳ משרה את שכינתו בירושלים, המקום שבו נבנה בית המקדש ושבו מתקיימת עבודתו. אין הכוונה שה׳ מוגבל למקום גשמי, שהרי בתחילת המזמור נאמר שהוא עושה כרצונו בשמים ובארץ, אלא שירושלים נבחרה להיות מקום מיוחד לגילוי קדושתו ולהתכנסות ישראל לעבודתו. הַלְלוּיָהּ – המזמור נחתם באותה קריאה שבה נפתח. לאחר שהתבוננו בגדולת ה׳ בבריאה, בניסים ובתולדות ישראל, ולאחר שהכירו באפסות האלילים, שבים כולם לקריאה פשוטה וברורה: הלל לה׳.

בקצרה

המזמור מתחיל בשבח בבית המקדש, יוצא להתבונן בעולם כולו, וחוזר לבסוף אל ציון וירושלים. כך מלמד המשורר שההודיה בתפילה צריכה לצמוח מתוך התבוננות בחיים ובמעשי ה׳.

מקורות והרחבות

[41] במזמור קל״ד נאמר „יברכך ה׳ מציון עושה שמים וארץ”. גם שם ציון מופיעה כמקום שממנו נזכרת ברכת ה׳, לצד ההכרה שהוא בורא העולם כולו. (תהילים קל״ד, ג׳)

[42] המזמור פותח במילה „הללויה” ומסתיים בה, וכך נוצר מבנה שלם של שירה והודיה. ההלל בתחילה מזמין את השומעים להתבונן, וההלל בסיום בא לאחר פירוט הסיבות לשבח. (תהילים קל״ה, א׳, כ״א)

העיקר שצריך לזכור

מזמור קל״ה מחבר בין שלושה מעגלים גדולים של אמונה: בריאת העולם והנהגתו, ההיסטוריה של עם ישראל וההכרה שאין ממש באלילים. המשורר מבקש ללמד שאין מדובר בנושאים נפרדים. אותו ה׳ שברא את השמים ואת הארץ, מעלה עננים ומנהיג את הרוחות, הוא שהוציא את ישראל ממצרים, סייע להם מול המלכים והנחיל להם את הארץ.

ההכרה בגדולת ה׳ אינה חייבת להתחיל רק בנס יוצא דופן. גם עולם הטבע מעיד על חכמת הבורא ועל כוחו. העננים, הברקים, הרוחות והגשם, הנראים לאדם כחלק מן השגרה, יכולים להפוך לסיבה לשבח כאשר הוא מתבונן בהם ומכיר את המקור שממנו הם באים.

בחירת ישראל לעם סגולה היא סיבה מיוחדת להודיה, אך היא כרוכה גם באחריות. מי שזכה להכיר את ה׳ ולעמוד בבריתו נדרש לבטא זאת באמונה, במעשים ובדרך חייו. לכן המשורר אינו מסתפק באמירה שה׳ בחר בישראל, אלא ממשיך להכריז „כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳”.

אחד הניגודים הבולטים במזמור הוא בין כוחו של ה׳ לבין חוסר האונים של האלילים. ה׳ מנהיג את העולם כולו, ואילו האלילים, למרות צורתם המרשימה והחומרים היקרים שמהם נעשו, אינם יכולים לדבר, לראות, לשמוע או לפעול. מכאן נלמד שהאדם צריך לבחון היטב במה הוא נותן אמון, ולא להחליף את האמת במראה חיצוני או בכוח מדומה.

לבסוף חוזר המזמור אל הקריאה לברך את ה׳. בית ישראל, בית אהרן, בית הלוי וכל יראי ה׳ נקראים להשתתף בשבח. אין השבח שייך רק למשרתי המקדש, אלא לכל מי שמכיר בטובו של הבורא. המזמור מתחיל בבית ה׳, מתרחב אל העולם כולו, ומסתיים בציון ובירושלים. כך נעשית התפילה מקום שבו מתכנסים כל המעשים והחסדים שראה האדם, והוא מעניק להם ביטוי של הודיה.

סיכום מעשי למתפלל

כאשר אומרים את מזמור קל״ה בפסוקי דזמרה של שבת, אפשר להתחיל מן המילים „הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה׳” ולכוון שאין זו רק קריאה כללית לשבח, אלא הזמנה אישית להתבונן במה שיש לנו להודות עליו. גם אדם שאינו עומד בבית המקדש יכול לראות בתפילתו המשך לאותה קריאה של עבדי ה׳ העומדים בחצרותיו.

במילים „כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ” אפשר לזכור את הזכות להיות חלק מעם ישראל ואת האחריות הנובעת ממנה. אין זו רק הודיה על זהות ושייכות, אלא גם בקשה לחיות בדרך המתאימה לעם שנבחר לעבוד את ה׳. ובהגיענו למילים „כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳”, כדאי לשאול את עצמנו כיצד הידיעה הזאת באה לידי ביטוי בחיינו, האם היא נשארת במחשבה בלבד או משפיעה גם על החלטותינו ומעשינו.

כאשר אומרים „מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ”, אפשר לחשוב על העננים, הרוחות והגשמים שאנו רואים סביבנו. השגרה מרגילה אותנו לראות בתופעות הללו דבר מובן מאליו, אבל המזמור מלמד שאפשר להפוך גם את הדברים הפשוטים ביותר לסיבה להודיה. בשבת, כאשר האדם פנוי יותר מעיסוקיו, ההתבוננות הזאת יכולה לקבל מקום מיוחד.

בפסוקים המתארים את יציאת מצרים ואת מפלת המלכים אפשר להיזכר בניסים שנעשו לישראל ובדרך הארוכה מן השעבוד אל הארץ. אין צורך להעמיד את כל התפילה על זיכרון של מאורע פרטי בלבד. המתפלל יכול לראות את עצמו כחלק מהעם שנשא עמו את סיפור ההצלה מדור לדור, ולבקש שגם בדורו יזכה ישראל לרחמים, לישועה ולשלום.

במילים „עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב” אפשר לחשוב גם על הדברים שבני אדם מעניקים להם חשיבות רבה מדי. כסף, מעמד וכוח יכולים לשמש אמצעים מועילים, אבל אינם ראויים להיות מקור הביטחון המוחלט של האדם. כאשר המשורר אומר „כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם”, אפשר לשאול האם אנו נותנים לדברים חיצוניים לעצב את ערכינו, או שאנו משתדלים לחיות על פי אמת, יראת שמים ומידות טובות.

בסיום, כאשר מגיעים לקריאה „בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת ה׳”, כדאי לחוש שהמתפלל עצמו נכלל בה. אין צורך בתפקיד מיוחד כדי להכיר טובה. כל אדם יכול לברך את ה׳ על חייו, על משפחתו, על התורה ועל הטוב שהוא זוכה לראות. וכאשר המזמור נחתם במילים „בָּרוּךְ ה׳ מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם הַלְלוּיָהּ”, אפשר לכוון אל קדושת ירושלים ואל השאיפה שהשכינה תתגלה בשלמותה בישראל. כך מסתיים המזמור באותה מילה שבה התחיל, אך לאחר ההתבוננות בכל מעשי ה׳, ה„הללויה” שבסופו כבר נאמרת מתוך הבנה עמוקה יותר של מה שאנו מהללים עליו.