טוען תוכן…
הכרת הטוב היא היכולת לעצור ולראות את הטובה שקיבלנו.
מאדם.
מהמשפחה.
מחבר.
ממורה.
מהעבודה.
מהחיים עצמם.
ובעומק – מהקב"ה.
לכאורה זו מידה פשוטה.
מישהו עשה לי טובה – אני מודה לו.
אבל בפועל, אחת הנטיות החזקות של האדם היא להתרגל לטוב במהירות.
מה שהיה פעם מתנה גדולה, הופך אחרי זמן קצר למובן מאליו.
מי שעוזר לנו הרבה – כבר "אמור" לעזור.
מי שתומך בנו – "זה התפקיד שלו".
מי שדואג לנו – "ברור שהוא יעשה את זה".
וככל שהטוב הופך למובן מאליו, כך גם התודה נחלשת.
לכן הכרת הטוב אינה רק אמירת "תודה".
היא קודם כול מבט.
היכולת לראות:
לא הכול מובן מאליו.
לא הכול מגיע לי.
מישהו טרח.
מישהו חשב.
מישהו ויתר.
מישהו נתן.
וכשאני רואה את זה – התגובה הטבעית היא הכרת תודה.
הכרת הטוב אינה נימוס בלבד
יש הבדל בין נימוס לבין הכרת הטוב.
נימוס אומר:
"צריך לומר תודה."
הכרת הטוב אומרת:
"אני באמת מבין שקיבלתי כאן משהו."
אפשר לומר "תודה" מהשפה ולשמור בלב תחושה:
"זה ברור שהיו צריכים לעשות את זה."
זו עדיין לא הכרת הטוב במלואה.
המידה מתחילה כאשר האדם מבין שהטובה אינה שקופה.
הכרת הטוב מתחילה בזיכרון
אחת הסיבות שאדם נעשה כפוי טובה היא שהוא זוכר מהר מאוד מה חסר – ושוכח מה קיבל.
הוא זוכר את הפעם שבה לא עזרו לו.
ושוכח את עשר הפעמים שבהן כן.
זוכר מילה אחת שפגעה.
ושוכח שנים של תמיכה.
לכן הכרת הטוב קשורה מאוד לזיכרון.
לא רק לזכור עובדות.
אלא לזכור את הטוב.
איך הכרת הטוב נראית בחיי היום־יום?
מישהו הכין.
סידר.
הסיע.
התקשר.
זכר.
הביא.
הקשיב.
רוב הטובות בחיים אינן דרמטיות.
הן קטנות.
אבל הן מצטברות לחיים שלמים.
בן זוג עשה דבר שהוא רגיל לעשות.
עובד ביצע את עבודתו.
ילד עזר בבית.
לכאורה:
"מה יש להודות? זה מה שהוא אמור לעשות."
אבל גם כאשר יש חובה או תפקיד – אפשר להכיר בטוב.
העובדה שמישהו מחויב אינה מבטלת את הטרחה.
כאשר אדם מצליח, הוא עלול לזכור בעיקר את העבודה שהוא השקיע.
אבל כמעט תמיד היו גם אחרים:
מי שלימד.
עודד.
פתח דלת.
נתן הזדמנות.
מימן.
סבל.
האמין.
הכרת הטוב מחזירה אותם לסיפור.
כפיות טובה אינה תמיד חוצפה
לא כל כפיות טובה נראית כמו אדם שאומר:
"לא עשית בשבילי כלום."
לפעמים היא עדינה יותר.
היא יכולה להיראות כמו:
לא לומר תודה.
לצפות לעוד.
להתלונן מיד על מה שחסר.
לזכור בעיקר טעויות.
לקבל טובה ולחשוב:
"זה היה מובן מאליו."
או אפילו להרגיש שהאדם השני חייב לי מעצם הקשר.
למה קשה להכיר טובה?
האדם מתרגל מהר.
מה שהיה פעם מרגש הופך לשגרה.
כאשר אני מרגיש שמגיע לי לקבל, קשה לי לראות את הנתינה כטובה.
לפעמים קשה לאדם להודות שהוא היה זקוק לעזרה.
הכרת הטוב מחייבת להכיר בכך שלא עשיתי הכול לבד.
אם אני חושב:
"נכון, הוא עזר לי, אבל גם אני עזרתי לו",
התודה מיד נחלשת.
מי שרגיל לראות מה לא קיבל מתקשה לראות מה כן.
הכרת הטוב והכרת חסד אינן מבטלות ביקורת
אפשר להכיר טובה לאדם – ובכל זאת לראות גם חסרונות.
אפשר להעריך הורה על הרבה דברים, ובו בזמן לדעת שהיו גם טעויות.
אפשר להודות למעסיק על הזדמנות, ועדיין לבקש תנאים טובים יותר.
הכרת הטוב אינה עיוורון.
היא איזון.
אני לא מוחק את הטוב בגלל החסר.
מקורות: דברים כג, ח – "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"; שמות ז–ח ודברי חז"ל על משה שלא הכה את היאור והעפר משום שנעשה לו מהם טוב; חובות הלבבות, שער הבחינה ושער עבודת האלוקים; אורחות צדיקים בענייני כפיות טובה והכרת חסדי ה'; דברי חז"ל הרבים בענייני הודאה והכרת הטוב.
