טוען תוכן…
סבלנות היא היכולת של האדם לשאת מצב שאינו מסתדר מיד כפי שהוא רוצה, בלי לאבד את שיקול הדעת ובלי להפוך את הקושי למאבק.
אדם סבלני אינו אדם שאין לו רצונות.
הוא רוצה.
הוא מצפה.
הוא שואף.
אבל הוא מסוגל לחיות גם בתוך הפער שבין מה שהוא רוצה לבין מה שקורה כרגע.
זה יכול להיות פער של דקה.
מישהו מתעכב.
תהליך שאינו מתקדם בקצב שרצינו.
זה יכול להיות פער בין אנשים.
אדם שמולנו אינו מבין מיד.
ילד שצריך לשמוע דבר שוב ושוב.
בן זוג שמשתנה לאט.
עובד שעדיין לומד.
או אפילו אנחנו עצמנו – כאשר שינוי שאנחנו רוצים לעשות בעצמנו אינו מתרחש במהירות שדמיינו.
במובן הזה, סבלנות אינה רק "לא להתעצבן".
היא מידה עמוקה הרבה יותר:
היכולת לתת לתהליך זמן.
סבלנות אינה פסיביות
טעות נפוצה היא לחשוב שאדם סבלני פשוט מוותר על הכול.
"מה שיהיה יהיה."
"אין מה לעשות."
"אני אחכה."
אבל סבלנות אמיתית אינה חוסר עשייה.
אפשר לפעול – בסבלנות.
אפשר להציב יעד – בסבלנות.
אפשר להעיר – בסבלנות.
אפשר לדרוש – בסבלנות.
אפשר לעמוד על דבר חשוב – בלי לדרוש שהוא יסתדר מיד.
בעל "אורחות צדיקים", בשער הרצון, מתאר מידה של אדם שמסוגל לסבול, אינו מתרעם על כל מצב ואינו מצפה שכל המציאות תתיישר תמיד לפי רצונו. הוא קושר זאת גם להסתפקות ולשמחה בחלקו.
זהו יסוד חשוב:
סבלנות אינה לוותר על הרצון – אלא לא להפוך את הרצון לתביעה מיידית.
מה עומד מאחורי חוסר סבלנות?
חוסר סבלנות אינו תמיד רק "אופי".
לפעמים הוא נובע מכך שהאדם מרגיש שכל עיכוב הוא בזבוז.
לפעמים הוא נובע מצורך בשליטה.
לפעמים מחוסר אמון.
"אם אני לא אדחף את זה עכשיו, שום דבר לא יקרה."
לפעמים הוא נובע מציפיות לא מציאותיות:
"הסברתי פעם אחת, למה הוא עדיין לא הבין?"
לפעמים הוא נובע מעומס פנימי.
כאשר האדם עצמו לחוץ, כל עיכוב קטן הופך בעיניו לבעיה גדולה.
ולפעמים חוסר הסבלנות הוא ביטוי סמוי של גאווה:
"למה העולם לא זז בקצב שלי?"
לכן כאשר אנחנו רוצים לעבוד על סבלנות, צריך לשאול לא רק:
"למה אני מתעצבן?"
אלא:
"מה אני דורש שיקרה מהר יותר?"
איך חוסר סבלנות נראה בחיי היום־יום?
כבר הבנתי את הסיפור.
אני יודע לאן הוא מגיע.
והמחשבה היא:
"נו, תתקדם."
לפעמים האדם שמולנו לא צריך שנבין מהר.
הוא צריך שיקשיבו לו.
הסבלנות במקרה הזה היא לא אינטלקטואלית.
היא אנושית.
כבר הסברנו.
ושוב.
ושוב.
אבל ילדים לומדים דרך חזרה.
מה שנראה למבוגר כמו "כבר הסברתי לך" עשוי להיות עבור הילד שלב טבעי בלמידה.
הסבלנות מאפשרת לראות את התהליך ולא רק את התוצאה.
זהו אחד המקומות הקלאסיים.
אין לנו כמעט יכולת להשפיע.
ובכל זאת הגוף כולו דרוך.
מסתכלים על השעון.
בודקים מי מתעכב.
מחשבים כמה זמן "בזבזו לנו".
דווקא שם אפשר להתאמן:
לא כל זמן שאינו מתנהל לפי התכנית שלי הוא זמן אבוד.
אמרנו לו.
הסברנו.
ביקשנו.
ואנחנו מצפים שהשינוי יגיע מיד.
אבל אנשים אינם מכונות.
גם כאשר הם באמת רוצים להשתנות, הרגלים אינם נעלמים ביום אחד.
זה נכון לגבי אחרים.
וזה נכון גם לגבי עצמנו.
המחשב איטי.
האפליקציה לא נפתחת.
האתר לא מגיב.
אנחנו לוחצים שוב ושוב על אותו כפתור כאילו הכוח שנפעיל עליו ישכנע אותו לעבוד מהר יותר.
הדבר אולי נשמע קטן, אבל המקומות הקטנים האלה חושפים עד כמה אנחנו רגילים לצפות לתגובה מיידית.
אדם איחר.
לפעמים צריך להעיר.
לפעמים יש לכך השלכות אמיתיות.
אבל לפני שמגיבים, כדאי להפריד:
האם אני רוצה ליצור סדר לעתיד?
או שאני פשוט רוצה שהאדם השני ישלם על עשרים הדקות שבהן חיכיתי?
שלושה סוגים של סבלנות
פקק.
תור.
עיכוב.
תקלה.
תהליך איטי.
מציאות שאינה בשליטתנו.
כאן העבודה היא בעיקר קבלה ושליטה בתגובה.
היכולת לתת לאדם זמן להסביר.
ללמוד.
לטעות.
להשתנות.
לגדול.
כאן נדרשת אמפתיה והבנה שלכל אדם קצב משלו.
זה אולי התחום המוזנח ביותר.
אדם מחליט להשתנות.
לעבוד על כעס.
לקום מוקדם.
ללמוד בקביעות.
לשפר תזונה.
להתפלל בכוונה.
ואחרי כמה ימים הוא נכשל.
ואז הוא אומר:
"אני לא מסוגל להשתנות."
אבל אולי הבעיה אינה חוסר יכולת.
אולי הציפייה הייתה שתהליך של שנים ייפתר בתוך שבוע.
גם עבודת המידות עצמה דורשת סבלנות.
סבלנות אינה תירוץ לדחיינות
כאן חשוב מאוד לאזן.
יש אנשים שאומרים:
"צריך סבלנות."
אבל למעשה הם דוחים את מה שצריך לעשות.
אם יש בעיה שדורשת טיפול – צריך לטפל.
אם ילד זקוק לגבול – צריך להציב גבול.
אם עובד אינו מתפקד לאורך זמן – צריך לדבר.
אם מצב מסוכן – צריך לפעול.
סבלנות אינה:
"לא לעשות."
אלא:
"לעשות בזמן ובדרך הנכונים, בלי לתת ללחץ להשתלט."
איך בונים מידת סבלנות?
בכל פעם שאתה פועל, הפרד בין שני דברים:
הפעולה שלי
ו-
התוצאה
על הפעולה יש לי שליטה רבה.
על התוצאה – פחות.
אני יכול להסביר היטב.
אני לא יכול להכריח את השני להבין מיד.
אני יכול להתחיל תהליך.
אני לא יכול לקבוע בדיוק באיזה יום הוא יבשיל.
פקק?
אפשר לשמוע שיעור.
תור?
אפשר לקרוא.
המתנה?
אפשר לענות להודעות.
או אפילו פשוט לנוח.
השינוי הזה הופך את ההמתנה מאויב למרחב.
פעם ביום בחר שיחה אחת שבה אינך ממהר.
לא מסיים לאדם משפט.
לא קוטע.
לא בודק את הטלפון.
לא חושב על התשובה תוך כדי.
פשוט מקשיב.
זהו אימון עמוק בסבלנות.
לא כולם לומדים באותו קצב.
לא כולם מקבלים החלטה באותה מהירות.
לא כולם מסוגלים להיפתח מיד.
כאשר אנחנו מבינים זאת, אנחנו מפסיקים לפרש קצב שונה כחוסר רצון.
חוסר סבלנות גורם לעיתים להציף את האחר.
"עשית?"
"נו?"
"שלחתי לך."
"בדקת?"
"מה קורה?"
לפעמים דווקא פחות תזכורות מאפשרות יותר שיתוף פעולה.
חלק מחוסר הסבלנות נוצר משום שאין לנו מרווח.
קבענו דברים צמוד מדי.
יצאנו ברגע האחרון.
הכנסנו עשר משימות לשעה.
ואז כל אדם שמעכב אותנו הופך לאויב.
לפעמים תיקון המידה מתחיל דווקא ביומן.
להשאיר מרווח.
לצאת מוקדם יותר.
לא להעמיס.
במקום לשאול:
"האם הילד כבר השתנה?"
שאל:
"האם יש שיפור קטן?"
במקום:
"האם הפסקתי לכעוס?"
שאל:
"האם אני עוצר מהר יותר?"
כך מתחילים לראות התקדמות שלא הייתה נראית קודם.
מקורות: אורחות צדיקים, שער הרצון, שמות לד, ו – "ארך אפים", דברי חז"ל וספרי המוסר בעניין אריכות אפיים וסבילת האדם.
