מדוע התורה מצווה אותנו לספר את יציאת מצרים?

התורה חוזרת בכמה מקומות על החובה לספר לדורות הבאים על יציאת מצרים.

בפרשת בא נאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).

ובפרשת ואתחנן נאמר: "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה׳ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ו, כא).

מפסוקים אלו אנו למדים שיציאת מצרים אינה רק מאורע היסטורי שראוי לדעת עליו. התורה מצווה להפוך את זיכרון הגאולה לחלק מרכזי מן המסורת העוברת מדור לדור.

אולם מדוע דווקא יציאת מצרים תופסת מקום מרכזי כל כך?

מפני שביציאת מצרים התגלו כמה מיסודות האמונה. עשר המכות הראו את שליטת הקדוש ברוך הוא בכוחות הטבע, ההבחנה בין ישראל למצרים גילתה את השגחתו המיוחדת על עמו, והגאולה עצמה הוכיחה שגורלו של עם ישראל אינו נתון רק בידי מלכים ושליטים, אלא בהנהגת ה׳.

מה ההבדל בין זכירת יציאת מצרים לבין סיפור יציאת מצרים?

אחת השאלות היסודיות במצווה זו היא מדוע אנו זקוקים לסיפור מיוחד בליל הפסח, כאשר ממילא אנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום.

התורה אומרת: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג).

חז"ל למדו מן הפסוק שיש להזכיר את יציאת מצרים גם בלילות, כפי שנאמר במשנה במסכת ברכות (פרק א, משנה ה): "מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת".

בהתאם לכך, אנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום במסגרת קריאת שמע וברכותיה.

אולם בליל הפסח התורה ציוותה על מצווה נוספת, שאינה מסתכמת בהזכרה קצרה של המאורע.

הרמב"ם פותח את הפרק העוסק במצוות סיפור יציאת מצרים במילים: "מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן" (הלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה א).

מדוע מצוות הסיפור נקבעה דווקא בליל חמישה עשר בניסן?

התורה מצווה לספר ביציאת מצרים בליל הפסח, אך מדוע נקבעה המצווה דווקא ללילה זה?

במכילתא דרבי ישמעאל דרשו חז"ל את הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה".

בתחילה עולה האפשרות שמצוות הסיפור תתחיל כבר מראש חודש ניסן, אך המילים "ביום ההוא" מלמדות שהיא נקבעה ליום המיוחד של הגאולה. לאחר מכן עולה האפשרות לספר כבר בשעות היום של ערב הפסח, אך המילים "בעבור זה" מלמדות שהסיפור צריך להיעשות בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.

כלומר, מצוות הסיפור קשורה לזמן שבו אנו מקיימים את מצוות ליל הסדר, כאשר מאכלי המצווה מונחים לפנינו.

יש בכך משמעות מיוחדת. התורה לא ציוותה אותנו רק לקרוא טקסט על יציאת מצרים, אלא לספר את המאורעות בזמן שבו אנו מקיימים פעולות המזכירות אותם.

כאשר אנו מדברים על השעבוד, המרור נמצא לפנינו ומזכיר את מרירות חייהם של אבותינו. כאשר אנו מספרים על הגאולה, המצה מזכירה את יציאתם המהירה ממצרים. וכאשר אנו מזכירים את קרבן הפסח, אנו מספרים על ההשגחה האלוקית שהצילה את בתי ישראל במכת בכורות.

כך נוצר חיבור בין הסיפור לבין המצוות המוחשיות שאנו מקיימים בלילה.

האם מצוות סיפור יציאת מצרים תלויה בכך שיש ילדים?

הפסוק המרכזי במצווה זו הוא "והגדת לבנך". מכאן היה אפשר לחשוב שמצוות הסיפור חלה דווקא על אב שיש לו ילדים, ושאדם שאין לו ילדים אינו חייב לספר ביציאת מצרים.

אולם הרמב"ם פוסק במפורש שגם אדם שאין לו בן חייב לספר ביציאת מצרים.

יתרה מזו, הוא מדגיש: "אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן, אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם" (הלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה א).

נמצא שהמצווה כוללת שני יסודות. האחד הוא חובת האדם עצמו לספר ביציאת מצרים, והשני הוא החובה להעביר את הסיפור לדור הבא.

משום כך גם אדם היושב לבדו בליל הסדר חייב בסיפור יציאת מצרים. בגמרא במסכת פסחים (קטז ע"א) מבואר שאדם שאין מי שישאל אותו שואל את עצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות הפסח שואלים זה את זה.

לכאורה, מדוע תלמידי חכמים גדולים צריכים לשאול שאלות שהתשובות עליהן כבר ידועות להם?

התשובה היא שמטרת הסיפור אינה רק להשיג ידיעות חדשות. גם אדם היודע את הסיפור היטב נדרש לשוב ולעסוק בו, להתבונן במשמעותו ולהודות על הגאולה.

מדוע חז"ל קבעו שמתחילים בגנות ומסיימים בשבח?

אחד הכללים המרכזיים במצוות סיפור יציאת מצרים מופיע במשנה במסכת פסחים (פרק י, משנה ד): "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח".

כלומר, אין מספרים רק על הרגע שבו יצאו בני ישראל לחירות, אלא מתחילים מן המצב הקשה שקדם לגאולה ומסיימים בישועה ובשבח לקדוש ברוך הוא.

בגמרא במסכת פסחים (קטז ע"א) נחלקו רב ושמואל מהי הגנות שבה צריך להתחיל.

לדעת שמואל, מתחילים באמירת "עבדים היינו לפרעה במצרים", ומזכירים את השעבוד הגופני ואת הגאולה ממנו.

לדעת רב, מתחילים באמירת "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ומספרים על המעבר מעבודה זרה לאמונה בה׳.

הרמב"ם פוסק שיש לכלול את שני המהלכים בסיפור: את המעבר מן השעבוד הגופני לחירות ואת המעבר מעבודה זרה לאמונת ה׳.

מדוע חשוב כל כך לספר גם על הגנות שקדמה לגאולה?

מדוע אנו דורשים את הפסוקים "ארמי אובד אבי"?

חלק מרכזי בהגדה של פסח מבוסס על הפסוקים שבפרשת כי תבוא, הנאמרים במסגרת מצוות מקרא ביכורים.

הפסוקים פותחים במילים: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט" (דברים כו, ה).

בהמשך מתואר כיצד התרבו בני ישראל, כיצד הרעו להם המצרים וכיצד הוציא אותם הקדוש ברוך הוא ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

המשנה במסכת פסחים קובעת שיש לדרוש את פרשת "ארמי אובד אבי" כחלק מסיפור יציאת מצרים.

מדוע דווקא פסוקים אלו תופסים מקום מרכזי כל כך בהגדה?

מפני שהם מציגים את כל סיפור הגאולה בצורה תמציתית ומסודרת. בתחילה מוזכרת הירידה למצרים, לאחר מכן השעבוד והעינוי, ולבסוף הזעקה אל ה׳ והגאולה הגדולה.

אולם בהגדה איננו מסתפקים בקריאת הפסוקים. אנו דורשים אותם, מרחיבים את משמעותם ומסבירים את המאורעות הרמוזים בהם.

בכך מתגלה אופייה המיוחד של מצוות סיפור יציאת מצרים. אין זו רק הקראה של סיפור הכתוב בתורה, אלא עיסוק בתוכנו, בפירושו ובמשמעותו.

ארבעת הבנים – מדוע התורה מדברת אל כל ילד בדרך אחרת?

אחד החלקים הידועים ביותר בהגדה הוא סיפור ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

חז"ל למדו את הדברים מן הפסוקים השונים שבהם התורה מתארת את שאלות הבנים ואת התשובות שיש להשיב להם.

לכאורה, מדוע לא ניתנה בתורה תשובה אחת המתאימה לכל הילדים? הרי כולם צריכים לדעת את אותו סיפור של יציאת מצרים.

התשובה טמונה בדברי המשנה: "וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ" (פסחים י, ד).

כל ילד מבין את הדברים בדרך אחרת. יש ילד המבקש להבין את פרטי המצוות וטעמיהן, יש ילד המתקשה להבין את משמעות הסיפור, ויש ילד שאינו יודע אפילו כיצד לנסח את שאלתו.

משום כך אין די בכך שההורה יאמר את אותם הדברים לכל ילד באותה צורה. עליו להכיר את רמת הבנתו של הילד ולמצוא את הדרך המתאימה להעביר אליו את המסר.

הרמב"ם מבאר שאם הבן קטן, מספרים לו את הדברים באופן פשוט ומובן. ואם הוא גדול וחכם, מרחיבים ומספרים לו על המאורעות ועל הניסים שנעשו באמצעות משה רבנו, הכול לפי דעתו.

בכל דור ודור – כיצד אדם יכול לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים?

המשנה במסכת פסחים (פרק י, משנה ה) קובעת: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם".

זוהי אחת האמירות העמוקות ביותר בהגדה של פסח.

לכאורה, כיצד אפשר לדרוש מאדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, כאשר ברור לו שהוא לא היה שם?

כדי להבין את הדברים, יש להתבונן בהמשכו של הפסוק שעליו מבוססת המשנה: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).

התורה אינה אומרת רק שעל האדם לספר מה עשה הקדוש ברוך הוא לאבותיו, אלא לדבר על הגאולה כמאורע הנוגע גם אליו עצמו.

הטעם לכך הוא שיציאת מצרים אינה רק סיפורו של הדור שעמד שם. היא המאורע שממנו נבנתה זהותו של עם ישראל, והיא שאפשרה את קבלת התורה ואת המשך קיומו של העם לדורותיו.

אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, לא היינו חיים כיום כעם ישראל באותה מציאות שנוצרה בעקבות הגאולה.

מדוע אין די בידיעת הסיפור, אלא צריך גם להרגיש את משמעותו?

אפשר שאדם יכיר היטב את כל פרטי יציאת מצרים, יֵדע את סדר עשר המכות, את פרטי קריעת ים סוף ואת הפסוקים המתארים את הגאולה, ובכל זאת לא ירגיש קשר אישי אל המאורעות.

הידיעה היא יסוד חשוב, אך מצוות סיפור יציאת מצרים מבקשת להוביל אותנו מעבר לידיעה עצמה.

כאשר אדם אומר "עבדים היינו", הוא אינו מתבקש רק לזכור שבני ישראל היו עבדים בעבר, אלא להבין שהשעבוד הזה הוא חלק מסיפורו של העם שאליו הוא שייך.

כאשר הוא אומר "ויוציאנו ה׳ ממצרים", הוא אינו מספר רק על נס שאירע לאחרים, אלא מודה על חסד שהשפעתו נמשכת עד ימינו.

וכאשר הוא אומר "בכל דור ודור", הוא מתבקש להתבונן במשמעותה של החירות שניתנה לישראל ובאחריות הנובעת ממנה.

אפשר להמחיש זאת באמצעות אדם השומע על מאורע חשוב שהתרחש במשפחתו לפני דורות רבים. בתחילה הוא עשוי להתייחס אליו כסיפור היסטורי בלבד. אולם כאשר הוא מגלה כיצד אותו מאורע השפיע על גורלם של בני משפחתו ועל חייו שלו, הסיפור מקבל עבורו משמעות אישית.

כך גם בסיפור יציאת מצרים, אלא שכאן הקשר רחב ועמוק הרבה יותר. אין מדובר בסיפור משפחתי פרטי, אלא במאורע המכונן את זהותו של עם ישראל.

לכן מטרת ליל הסדר היא לא רק להוסיף ידיעות, אלא גם לעורר הכרה פנימית, אמונה והודאה.

מדוע כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח?

בהגדה של פסח אנו אומרים: "וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ זְקֵנִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח".

הרמב"ם פוסק שכל המאריך בסיפור המאורעות והניסים שנעשו לאבותינו במצרים הרי זה משובח.

מדוע יש מעלה מיוחדת בריבוי הסיפור?

מפני שככל שאדם מעמיק יותר במאורעות הגאולה, כך הוא יכול להכיר טוב יותר את גודל הניסים ואת חסדי ה׳.

אולם חשוב להבין שאין הכוונה שמעלת הסיפור נמדדת רק במספר המילים הנאמרות. סיפור ארוך שאינו מובן לשומעים, או כזה הגורם לילדים לאבד עניין, לא בהכרח ישיג את מטרתו החינוכית.

לכן נכון לשלב בין שני היסודות: מצד אחד, להרבות בסיפור ובהסבר ככל האפשר, ומצד שני, להתאים את הדברים למשתתפים ולשמור על בהירות ועל עניין.

אפשר למשל להעמיק באחד מניסי מצרים, להסביר כיצד התגלתה בו השגחת ה׳ ולשאול את הילדים מה הם מבינים ממנו. כך גם רעיון אחד המתפתח מתוך שיחה אמיתית יכול להיות בעל ערך רב.

חשוב גם להבחין בין סיפור יציאת מצרים לבין דברי תורה כלליים שאינם קשורים אליו. ליל הסדר הוא זמן מיוחד לעיסוק בגאולת מצרים, ולכן ראוי שההרחבות והחידושים יתמקדו בעיקר במאורעות הגאולה ובמשמעותם.

מדוע סיפור יציאת מצרים חייב להסתיים בהודאה?

כאשר אנו מתבוננים במבנה ההגדה, אנו מגלים שהיא אינה מסתיימת בתיאור יציאת מצרים בלבד. לאחר שאנו מספרים על השעבוד ועל הגאולה, אנו עוברים לדברי שבח והודאה לקדוש ברוך הוא.

המשנה במסכת פסחים (פרק י, משנה ה) אומרת:

"לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ".

המילה "לפיכך" מבטאת את הקשר שבין הסיפור לבין ההודאה. מאחר שהבנו את משמעות הגאולה ואת חסדי ה׳, אנו מגיעים באופן טבעי לצורך להודות ולהלל.

אפשר ללמוד מכאן שסיפור יציאת מצרים אינו רק מצווה של מסירת מידע, אלא גם דרך לעורר את מידת הכרת הטוב.

כאשר אדם מתרגל לטובות שהוא מקבל, הוא עלול להפסיק להרגיש את גודלן. הבריאות, המשפחה, הפרנסה ושאר חסדי ה׳ עלולים להיראות בעיניו כדברים מובנים מאליהם.

אולם כאשר הוא עוצר ומתבונן במה שקיבל, הוא יכול לגלות מחדש את גודל הטובה ולהודות עליה.

כיצד מעבירים את סיפור יציאת מצרים לדור הבא?

התורה מטילה על ההורים את האחריות לספר לילדיהם ביציאת מצרים, אך הדרך שבה עושים זאת חשובה לא פחות מן התוכן עצמו.

ילד קטן אינו מסוגל להבין את הסיפור באותה רמת עומק של נער מבוגר, ונער שכבר מכיר היטב את פרטי המאורעות עשוי להתעניין דווקא בשאלות ובחידושים שלא שמע בעבר.

לכן נכון להכין את הסיפור בהתאם לגילם ולהבנתם של הילדים.

לילדים צעירים אפשר להסביר כיצד חיו בני ישראל במצרים, אילו עבודות קשות הוטלו עליהם וכיצד הוציא אותם הקדוש ברוך הוא לחירות. אפשר להמחיש את הדברים באמצעות דוגמאות פשוטות ולהיעזר במצה ובמרור כדי להסביר את משמעות המצוות.

לילדים גדולים יותר אפשר להציג שאלות המעוררות מחשבה: מדוע נדרשו עשר מכות? מדוע פרעה התקשה לשחרר את ישראל? ומדוע אנו צריכים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים?

למבוגרים אפשר להעמיק בדברי חז"ל והמפרשים, לבאר את פסוקי ההגדה ולדון במשמעות האמונה והחירות.

אולם לצד ההסברים, חשוב לתת מקום גם לשאלותיהם של הילדים עצמם. לפעמים דווקא שאלה פשוטה של ילד יכולה לפתוח דיון משמעותי עבור כל המשתתפים.

עוד כדאי לזכור שהעברת המסורת אינה נעשית רק באמצעות מילים. האווירה בבית, הכבוד שמעניקים למצוות והשמחה שבה מקיימים אותן משפיעים גם הם על היחס של הילדים לחג.

מצוות סיפור יציאת מצרים – מה היא מלמדת אותנו לחיי היום־יום?

אף שמצוות סיפור יציאת מצרים נוהגת בליל הפסח, אפשר ללמוד ממנה יסודות חשובים לכל השנה.

ראשית, לזכור את הדרך שעברנו. האדם נוטה להתמקד במצבו הנוכחי ולעיתים שוכח את הקשיים שעבר ואת הטובות שזכה לקבל. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו להביט לאחור, להכיר בחסדים ולראות כיצד התקדמנו.

שנית, להבין שהאמונה מתחזקת באמצעות התבוננות. אין די בכך שאדם יודע שהקדוש ברוך הוא משגיח על העולם. כאשר הוא מתבונן במאורעות יציאת מצרים ובמשמעותם, הידיעה יכולה להפוך להכרה עמוקה יותר.

שלישית, להעביר את הערכים שלנו לדור הבא. התורה אינה מסתפקת בכך שהאדם עצמו מקיים את המצוות. היא מטילה עליו אחריות ללמד את ילדיו ולהסביר להם את משמעות הדרך שבה הוא הולך.

רביעית, לדעת להודות. כאשר אנו מספרים על הישועה ומזכירים את הקושי שקדם לה, אנו לומדים להעריך את הטובות שקיבלנו. ההודאה אינה רק תגובה טבעית לשמחה, אלא מידה שיש לטפח ולחזק.

ולבסוף, להבין שהעבר אינו רק זיכרון, אלא גם מקור לאחריות.

העיקר שצריך לזכור

מצוות סיפור יציאת מצרים היא מצוות עשה מן התורה הנוהגת בליל חמישה עשר בניסן. בשונה מן החובה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, בליל הסדר אנו נדרשים לספר על השעבוד, על הניסים ועל הגאולה, להרחיב במשמעותם ולהעביר את הדברים לדור הבא.

חז"ל קבעו שיש לספר את הסיפור בדרך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כדי שנוכל להבין את עומק השעבוד ואת גודל החסד שבגאולה. כמו כן, יש להתאים את הסיפור להבנת הילדים ולעורר אותם לשאול, מפני שמטרת המצווה אינה רק לומר את הדברים, אלא להביא את השומעים להבנתם.

המשנה מוסיפה שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. פירוש הדבר שהגאולה אינה שייכת רק לדור שיצא ממצרים, אלא לכל הדורות שזכו להמשיך את דרכו של עם ישראל.

לכן מצוות הסיפור אינה מסתיימת בידיעת המאורעות. היא נועדה להביא את האדם להכרה בחסדי ה׳, להודאה על הגאולה ולהבנה של האחריות המוטלת עליו כבן לעם ישראל.

המסר המרכזי של מצוות סיפור יציאת מצרים הוא שאין די בכך שנזכור מאין באנו. עלינו להבין כיצד הגאולה עיצבה את מי שאנחנו, להודות לקדוש ברוך הוא על החירות שניתנה לנו ולהעביר את האמונה ואת משמעותה לדורות הבאים.

מקורות והרחבות

[1] מצוות סיפור יציאת מצרים והעברתה לדורות: שמות פרק יג פסוק ח, "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". דברים פרק ו פסוקים כ–כה, שאלת הבן והחובה לספר לו על יציאת מצרים ועל מצוות ה׳. רמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכות א–ב, יסוד מצוות סיפור יציאת מצרים והחובה ללמד את הבנים לפי הבנתם.

[2] ההבדל בין זכירת יציאת מצרים לסיפור יציאת מצרים: דברים פרק טז פסוק ג, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". משנה, מסכת ברכות פרק א משנה ה, בעניין זכירת יציאת מצרים בלילות. תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף יב ע"ב, דרשת הפסוק על זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה. רמב"ם, הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ג, החובה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. רמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א, המצווה המיוחדת לספר בניסים ובנפלאות בליל חמישה עשר בניסן.

[3] זמן מצוות סיפור יציאת מצרים והקשר למצה ולמרור: שמות פרק יג פסוק ח, "בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים". מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בא, על הפסוק "והגדת לבנך", הדרשה שמצוות הסיפור נוהגת בשעה שמצה ומרור מונחים לפני האדם. רמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א, המביא את דרשת חז"ל על קביעת זמן המצווה בליל חמישה עשר בניסן.

[4] חובת הסיפור גם למי שאין לו ילדים ולתלמידי חכמים: תלמוד בבלי, מסכת פסחים דף קטז ע"א, בעניין מי שאין לו בן, מי שיושב לבדו ושני תלמידי חכמים השואלים זה את זה. רמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכות א–ג, החובה לספר ביציאת מצרים גם ללא ילדים ולעשות שינויים המעוררים שאלות.

[5] מתחיל בגנות ומסיים בשבח: משנה, מסכת פסחים פרק י משנה ד, הקובעת שיש להתחיל בגנות ולסיים בשבח. תלמוד בבלי, מסכת פסחים דף קטז ע"א, מחלוקת רב ושמואל אם מתחילים ב"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" או ב"עבדים היינו". רמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ד, המבאר שיש לכלול בסיפור את הגאולה מן השעבוד הגופני ואת ההתקרבות לאמונת ה׳.

[6] דרשת פרשת "ארמי אובד אבי" בהגדה: דברים פרק כו פסוקים ה–ח, תיאור ירידת בני ישראל למצרים, השעבוד והגאולה. משנה, מסכת פסחים פרק י משנה ד, החובה לדרוש את פרשת "ארמי אובד אבי". רמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ד, בעניין דרשת הפרשה וההרחבה בסיפור הניסים.