מרכבות ארגמן | פרשת וירא

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (יח א)

וירא ראשי תיבות לדברים שמביאים לגילוי שכינה:

ו - וידוי דברים.

י - יראת שמים.

ר - רצון להיות עבד ה׳.

א - אהבת הבורא והבריות.

באלוני ממרא (יח א)

הלך אברהם והתייעץ עם שלשת רעיו, ענר אשכול וממרא, וכיון שממרא נתן לו עצה על המילה, לפיכך התגלה אליו הקדוש ברוך הוא בחלקו. (עיין רש״י). ויש לעיין וכי אברהם היה צריך ליטול מהם עצה אם לעשות רצון ה׳ או לא? בתמיה.

ואפשר שאין כוונת הדברים שהלך אברהם ונטל מהם עצה אם למול או לא, כי את זה היה עושה גם בלי עצתם, אלא רק נטל מהם עצה איפה לקיים מצוה זו, שני החברים הראשונים לא נדבו את מקומם. אולם ממרא אמר אני מייעץ לך לעשות אצלי תחת האילנות מקום של צל ושקט, והיינו: וירא אליו ה׳ „באלוני ממרא” כי הוא נתן עצה למול אצלו והוא נדב את מקומו.

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (יח א)

כל הפעמים שדיבר עמו הקדוש ברוך הוא אין כתיב לשון „וירא”, משום שעד כעת היה סתום בעורלה לכן לא זכה לגילוי הראוי בנבואתו, אך אחר שמל והסיר גם את מסך העורלה החופפת על הנבואה זכה לגילוי כראוי. (עיין זוהר לך לך צד. צה. ובמ״מ חלק ב דף תפט־י, תצג, תנח־ט, תעד).

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (יח א)

ג׳ מדרגות בנבואה, היותר פחותה „מחזה שדי” והוא כתיב בבלעם, למעלה מזה „מחזה” סתם והוא כתיב באברהם קודם שמל, והעליונה מכולן „וירא” ככתוב באברהם אחר המילה והיא רומזת לראיה ללא מסכים. (עיין זוהר לך לך צא. ובמ״מ חלק ב דף שסח ואילך).

ונראה לי כבמשה כתיב „ותמונת ה׳ יביט”, ואילו באברהם „וירא אליו” ויש הפרש, כי אברהם אחר שנימול אף על פי שזכה למדרגה גבוה לא ראה אלא מה שהראו לו „וירא אליו” הכתוב מייחס למי שנראה אליו, ואילו משה ראה כביכול מה שרצה בעצמו „ותמונת ה׳ יביט” הכתוב מתייחס אליו ולא לנראה אליו.

וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום (יח א)

אמרו בסוטה (יד:) מכאן שהקדוש ברוך הוא מבקר חולים. ולכאורה צריך עיון איפה הראיה שעל ביקור חולים נראה אליו?

וראיתי בפרישה (יורה דעה ריש סימן שלה) שתירץ שמעצם זה שלא כתוב מה דיבר אליו, מכאן שבא לבקרו, עיין שם עוד.

ולי נראה כי הנה מובא בטור שם, המבקר את החולה לא ישב על מטה ולא על כסא או ספסל אלא מתעטף ויושב לפניו, ואין מבקרים בשלוש שעות ראשונות של יום ולא בשלוש שעות אחרונות של יום, עיין שם. ומצינו פעמים שמילת „הוא” רומז על הקדוש ברוך הוא (עיין זוהר וירא קג. על הפסוק „ושרה יושבת פתח האהל והוא אחריו” דא קוב״ה. ובזוהר וישלח קעא: וזוהר בלק רג. על הפסוק „והוא עובר לפניהם” זה הקדוש ברוך הוא, ובמ״מ חלק ג דף תקנו תקעו וחלק ג דף תרד, ובזוהר פנחס רמב. על הפסוק „והנה גם הוא אחרינו”, ובמ״מ חלק ד דף תלג. ועיין בזוהר וירא צח. ובמ״מ חלק ב דף תלה־ו).

עתה יומתק: והוא זה הקדוש ברוך הוא יושב כביכול פתח האוהל דיקא, ולא ישב סמוך לחולה על מטה כסא או ספסל.

והגיע הקדוש ברוך הוא לבקרו באמצע היום כי אין מבקרים את החולה לא בתחילת היום שאז החולי קל ולא יבקש עליו רחמים כי יסבור שמצב החולה טוב, ולא בסוף היום שאז החולי מכביד ויתייאש לבקש עליו רחמים כי יסבור שמצבו אנוש, אלא באמצע היום, והיינו כחום היום, באמצע היום.

והוא יושב פתח האוהל כחום היום (יח א)

נראה לבאר על דרך הסוד מהו „פתח האוהל”, בהקדים מה שכתוב בזוהר ואתחנן (רסח:) על הפסוק „יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל”, זכה יהושע להיות מרכבה לשר מ״ט הנקרא „נער”, ולמד יהושע ממשה איך להתנבא מהשכינה מבלי לירא וליפול על פניו, כי קיבל נבואתו מהמלכות דרך עולם הבריאה, והיינו מתוך האוהל סוד המלכות שהיא אהל לז״א, ובמ״מ (חט״ו דף קיז־ב).

נמצא כי יהושע התנבא מתוך האוהל היינו נכנס בסוד השכינה היא המלכות הנקראת אהל, אולם אברהם רק נימול כעת, לכן כתוב בו והוא יושב „פתח האוהל” עדיין לא זכה להיכנס לפנים.

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (יח ג)

רש״י פירש שדיבר לגדול שבהם, אבל לא כך עולה מזוהר וירא (קא:) ומפרשיו, שאם נכון פירוש זה היה לומר „אדוני” מלא באות ו׳ ואז היה חול, וממה שכתב „אדני” חסר, בהכרח שידע אברהם שהם מלאכים קדושים וראה את השכינה הנקראת „אדני” מתלבשת בהם ואליה פנה באומרו „אדני”, עיין שם ובמ״מ (חלק ב דף תעד).

יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח ד)

התשובה נקראת „מים” ככתוב „שפכי כמים לבך” (איכה ב יט), ואמר: יוקח נא מעט מים - כי תשובה יש לעשות בשלבים קטנים ולא לרוץ מהר כי החיפזון מהשטן כדי להפיל את האדם, ורחצו רגליכם על ידי התשובה רגליכם שהיו רצות לדבר עבירה.

אולם כדי שתשובתם תחזיק ולא יפלו שוב בעבירה לכן והשענו תחת העץ היא התורה הנקראת „עץ חיים”, ורמז לזה „רגליכם והשענו תחת העץ” ראשי תיבות: תורה. וכבר אמרו בקידושין (ל:) בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. תבלין ראשי תיבות: תמלא בתורה לבך, יצרך נכנע.

יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח ד)

הנה יש הפרש בין „אבק” לבין „עפר”:

אבק - רומז לנוקבא דקליפה, לילי״ת. וכשם שלאבק אין עתיד כך לקליפה אין עתיד שסופה כליון, והיא נקראת „אשה עקרה” שעוקרת כל דבר טוב.

עפר - רומז לנוקבא דקדושה היא שכינת עוזנו, כדוגמת העפר שיש לו עתיד כי אפשר להשתמש בו להוציא פירות לעולם כששותלים בו זרע וכו׳. ונקראת „אשה פוריה” שמפרה ומברכת כל דבר.

ועל פי הקדמות אלו המתיק הרמ״ק (כביאורו לזוהר וישלח קע. והובאו דבריו במ״מ חלק ג דף תקמ ואילך), „יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם”, ופירש רש״י כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם. אב״ק דיקא, כי חשש אברהם שהם עובדים לנוקבא דקליפה הנקראת „אבק”, עד כאן.

ואפשר לרמוז שזה שאמר „ואקחה פת”, כי פ״ת בגימטריא לילי״ת, רמז אם אתם עובדים אותה אני לוקח אמונה כוזבת זו מכם עד שתחזרו לקדושה.

וכפי המדובר המתיקו דברי התנא באבות „והוי מתאבק בעפר רגליהם” (פרק א משנה ד), עפ״ר דיקא, ולא אמר באב״ק רגליהם, לרמוז שהשכינה סוככת על הצדיקים מלמעלה עד למטה, ואפילו בקצה היינו ברגליהם אין לקליפה אחיזה בהם, כי נדחת הקליפה למול אור הקדושה המאיר ונשפע מהצדיקים. ואף על פי כן מניעה הקליפה להסיתם מקדושתם בסוד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב), ולכן דייק לומר „והוי מתאב״ק בעפר רגליהם”, ולא אמר „והוי מתעפ״ר בעפר רגליהם”, ודו״ק.

ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח ד)

כל מקום שהיה אברהם מגיע היה נוטע שם עץ, אולם לא היה צומח יפה אלא נובל ונכמש, עד שנטע אותו בארץ כנען ואז צמח ופרח, ואם הסתפק בכשרות אורחיו, היה מושיבם תחת אותו עץ, אם היה העץ סוכך בענפיו ומצל עליהם, היה יודע שהם כשרים, ואם נסוגו הענפים מהם, היה יודע שהם מקולקלים, ולכן כדי לבדוק את אותם אורחים שזה עתה הגיעו אליו אמר להם: והשענו תחת העץ. (זוהר וירא קב: ובמ״מ חלק ב דף תפ־א).

ואמרתי לרמוז „ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ” סופי תיבות: מצוות, שהיה בודק בעזרת העץ אם יש בהם מצוות או מעשים טובים.

אי נמי „רגליכם והשענו תחת העץ” ראשי תיבות: תורה שהיה בודק אם יש בהם ריח של תורה.

והשענו תחת העץ (יח ד)

אדם הראשון חטא בעץ הדעת בחטאו גורם לעירבוב הקליפה בקדושה, בא אברהם לתקן חטאו ולהפריד הקדושה מהקליפה על ידי שהיה מגייר האנשים ומכניסם תחת כנפי השכינה, והיה עושה כן דוקא עם הדבר שחטא אדם הראשון, היינו עם העץ. (ועיין זוהר וירא קב: ובמ״מ חלק ב דף תפב).

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (יח ה)

והעולם מקשים הרי היו מלאכים ומה שייך אכילה אצלם

ולי נראה לתרץ בהקדים דברי הזוהר תרומה (קנו:) שכתב כי המלאכים אכן אוכלים (והכוונה שהשפע הרוחני מתעבה ומזין את המלאכים מקדושת השכינה כמאכל ממש, רמ״ק. ובמ״מ חלק ח דף שסז). ודוגמת מזון אכלו ישראל מן במדבר, וזה „הנני ממטיר לכם לחם מן השמים” היינו לחם שאוכלים המלאכים הנמצאים בשמים. (עיין זוהר חדש קו. ובמ״מ חלק ז דף תקיא).

ולפי זה לא קשה שמלאכים אכלו אצל אברהם כי מצאנו שכן דרכם לאכול, אולם אין הכוונה שאכלו החלק הגשמי שבמאכל כי זה ודאי נשרף מיד בשוכנם לפיהם ולא השיגו בו שום תועלת, אלא החלק הרוחני שהיה במאכל ההוא שהוא השפע שהושפע באותו מזון מהשכינה הקדושה, אותו אכלו והוא דוגמת מזון המלאכים שרגילים לאכול בשמים. (ואחר זמן מצאתי שכן כתב הרמ״ק בזוהר וירא קב. ובמ״מ חלק ב דף תעת, תסד, תק. וברוך שכיוונתי לדעת עליון).

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (יח ה)

בהיותי מוזמן פעם לאיזה ליל ברית יצחק, ניגש אלי אבי הבן והציע למזוג לי משקה חריף, בנימוס סרבתי משום שאין דרכי בכך, ושוב הציע לרב אחר שישב לצידי והוא נענה לחיוב וברכו (עיין לקו״מ תנינא תורה סח), אבי הבן מזג לו והמשיך להציע משקה ליתר המשתתפים. ואני הרואה כי את המשקה שנמזג לכוס לקח אותו רב ושפך לעציץ שהיה מונח על השולחן. נוראות נפלאתי על מעשיו, וכששאלתיו לפשר דבר, השיב שבכנות גם הוא אינו נוהג לשתות שתיה חריפה כלל, אך יש פעמים כשמציעים לו הוא נענה לחיוב משום שזה עושה נחת רוח לאדם המוזג, ובדרך כלל הוא גם בעל האירוע ששמח באורחיו שהגיעו לחגוג ולשמוח בשמחתו ומכבדם בשתיה קרה מעין זו שקיבל, והתפלא עלי איך לא שמתי על לב לחיוך הרחב ומאור פניו של אבי הבן בשעה שמזג השתיה לכוסו. ואני שאלתי אותו ומה בנוגע לאיסור „לא תשחית”, ולא השיב לי כלום.

ואחר הדברים האלה אמרתי אל לבי אולי דבר זה נמצא לו צד היתר משום שיש צורך קצת, לעשות נחת רוח לבעל הבית, וראיה יש להביא ממה שלמדנו בענין המלאכים שאכלו אצל אברהם עליו השלום ולא באמת אכלו, שאין דרך מלאכים לאכול אלא עשו עצמם כאילו אוכלים (עיין בבא מציעא פו:), וכן כתב בזוהר פנחס (רמב:) ובמ״מ (חלק יד דף תסז), והנה מיד כשנכנס המזון לפיהם נשרף ואבד כנזכר בזוהר וירא (קא:) ולכאורה קשה, הרי יש השחתה ובזיון של אותו מזון, ובפשטות יש לומר דמלאכים אינם מצווים על איסור זה, אך כפי דרכנו יומתק המשך דברי הזוהר שם שכתב שכל הטעם שאכלו אף על פי שהמזון הלך לאיבוד היה כדי לעשות נחת רוח לאברהם, עיין שם ובמתוק מדבש (חלק ב דף תסד).

ואולי ממנו ניקח לנידון דידן ונימא דשרי, אך לעניות דעתי אין לנהוג כן כלל, ואין לדבר סוף, ודי למבין. ורק כתבתיו כאן למצוא איזה גרגיר זכות למנהגו של אותו רב צעיר.

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (יח ה)

אברהם מזמין את אורחיו לאכול, ואילו לוט מזמינם רק ללון ככתוב „סורו נא אל בית עבדכם ולינו” ללמדך שאברהם ידו פתוחה לכל, ואילו לוט קמצן בממונו היה כפירוש רש״י על הפסוק „ויתמהמה ויחזיקו” (יט טז).

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (יח ה)

והגיעו ג׳ מלאכים, מיכאל לבשר על הולדת יצחק, גבריאל להפוך את סדום, רפאל לרפא את אברהם אחר המילה, ואילו נוריאל לא היה עמהם, וכיון שכך נתן לו הקדוש ברוך הוא זכות לבשר את מנוח על הולדת שמשון בנו, ולפי שלא היה מנוח חשוב כאברהם לא עשה עצמו המלאך אוכל כדרך שעשו שלשת המלאכים אצל אברהם (עיין שופטים יג טז, זוהר וירא קב. במ״מ חלק ב דף תנו, תסד־ה, זוהר פנחס רמא: ובמ״מ חלק יד דף תכז).

וימהר אברהם האהלה (יח ו)

כל זה בגימטריא „אוהב ישראל”, לרמוז מי שאוהב ישראל ימהר לארח רחוקים בביתו לקרבם לתורה על ידי סעודה, וכמו שאמרו חז״ל „גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים”. ועיין שו״ת מרכבות ארגמן (חלק א סימן ה).

מהרי שלש סאים קמח (יח ו)

סופי תיבות: משיח, ושלוש סאים רמז לתורה נביאים כתובים אי נמי למקרא משנה תלמוד, שכדי לקרב המשיח יש להתחזק בתורה שנמשלה ללחם ככתוב „לחמו בלחמי” (משלי ט ה).

ואל הבקר רץ אברהם (יח ז)

אברהם היה זריז לא רק המצוות בין אדם למקום, אלא אפילו במצוות בין אדם לחברו, כי ידע מי ציוה עליהם, והיינו ואל הבקר רץ אברהם, הבק״ר ראשי תיבות:

ה - הכנסת אורחים.

ב - ביקור חולים.

ק - קירוב רחוקים.

ר - רחיצת מתים.

ויאמרו אליו איה שרה אשתך (יח ט)

והרי היו מלאכים קדושים וכי לא ידעו שהיא באהל?

אלא אכן לא ידעו, כי מלאך יודע רק מה שנמסר לו. (זוהר וירא קב. ובמ״מ חלק ב דף תעה־ו).

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (יח י)

רק אחר שהגיש להם לאכול פתחו לבשר על הולדת יצחק, והמתינו בכוונה כי אם היו מבשרים לו מיד ואז היה מציע להם לאכול, היה נראה שמציע להם כן כהכרת הטוב וכתשלום על הבשורה שבישרוהו, לכן נתנו לו זמן להציע להם לאכול שיהיה לו נחת רוח שגמל חסד עמהם, ורק אחר כך פתחו ובישרו את הבשורה. (זוהר וירא קב. ובמ״מ חלק ב דף תעז).

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (יח י)

איתא בתענית (ב.) ג׳ מפתחות ביד הקדוש ברוך הוא ואחד מהם פקידת עקרות. ואם כן למה המלאך אומר לשרה „שוב אשוב” כאילו המפתח בידו?

ותירץ הזוהר וירא (קב:) שמילים „שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך” אמר הקדוש ברוך הוא בעצמו ולא המלאך, עיין שם ובמ״מ (חלק ב דף תצא־ב).

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (יח י)

שוב אשוב בגימטריא סמא״ל ולילי״ת ששניהם ניסו לעכב על ידי קיטרוגם, ולכן נקט פעמיים „שוב אשוב”, שוב אף על פי שהס״מ יקטרג, אשוב אף על פי שלילי״ת תקטרג.

ולכן נאמר אחר כך: „וה׳ פקד את שרה כאשר אמר”, היינו כאשר אמר לה המלאך שיהיה לה בן למרות הקטרוג, ורמז לזה „וה׳ פקד את” בגימטריא סמא״ל ולילי״ת, שאף על פי שניסו לקטרג ולמנוע בוא יצחק לעולם, הקדוש ברוך הוא הכניעם.

בן לשרה אשתך (יח י)

למה ייחס הבן לשרה ולא לאברהם? אלא כיון דקיימא לן אשה מזרעת תחילה יולדת זכר (נדה לא. זוהר תזריע מב:), דין שהבן יתייחס לאם דוקא, והיינו: בן לשרה אשתך.

אי נמי - אם היה אומר „בן לך” היה מקום לאברהם לטעות שמבשרים שיהיה לו בן מהגר או מאשה אחרת, לכן אמר בן לשרה אשתך. (זוהר וירא קג. ובמ״מ חלק ב דף תצב־ג, תצד־ה. וטעם אחר על דרך הסוד כתבתי ריש פרשת תולדות על הפסוק „אברהם הוליד את יצחק”, כה יט).

כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (יח י)

דע כי חוה היתה נקראת תחילה „חיה” ואחר שהלכה בעצת הנחש נקראה „חוה”, וב׳ טעמים יש בזה:

א׳. איך תיקרא „חיה” והלא הביאה מיתה לעולם ולא חיים.

ב׳. ראויה היא לאות ו׳ בשמה רמז לנחש שהמטה שהוא דוגמת אות ו׳ ויהיה לה למזכרת עון להתעורר לתשובה תדיר. וכן בארמית נחש נקרא „חויא” והיינו „חוה” להיות לה למזכרת עוון שתתעורר לתשובה תמיד וכנזכר לעיל.

ונודע מכבר כי שרה היתה גלגול חוה (עיין לחיד״א במדבר קדמות מע׳ ש סימן ה), והנה בתו״ך שרה נמצאת חוה, ורמז לדבר לפי מה שאמרה חוה „הנחש השיאני” אותיות „השיאני” הם המילוי של שם „שרה” כזה: שין ריש הא.

ואחרי שתוקן חטאה של חוה על ידי שרה ממילא אפשר להחזיר לחוה את שמה המקורי „חיה”, וזה כעת חיה, רצה לומר כעת אחר שתיקנה אותה שרה, יכולה חוה לחזור לשמה המקורי ולהיקרא חיה.

והנה בן לשרה אשתך (יח י)

דע כי אברהם ידע שאשתו עקרה ולכן לא בא עליה עד שהתבשר שיהיה לו זרע ממנה ואז התעברה בביאה ראשונה. (חיד״א במדבר קדמות מע׳ א אות פו, ואם לאבות יש דין ישראל או בני נח, עיין לו בשו״ת חיים שאל חלק א סימן צא).

וצריך עיון אם לא ביטל אברהם אפילו עירובי תבשילין כנזכר ביומא (כח:) שהיא תקנת סופרים, ואפילו טבילת קרי לא ביטל כנזכר בזוהר וירא (קב:), איך ביטל מצות עונה שהיא מדאורייתא? ואולי שרה מחלה לו.

ונבאר סוד ענין עירובי תבשילין שקיים אברהם, דע כי לא בכדי נקטו חז״ל דוקא מצוה זו של עירוב מיתר מצוות דרבנן, וסודה התבאר בזוהר כי תצא (רעו: וברמ״ק שם והובאו דבריו במ״מ חט״ו דף רכו ואילך), כי ביום טוב (לאפוקי שבת) יש קצת אחיזה של החיצונים שביצירה ובעשיה, לכן מי שעושה מלאכת איסור ביום טוב הרי נותן כח ואחיזה לחיצונים, וזה טעם שעושים עירוב כדי להמשיך מקדושת שבת ליום טוב, וכל מה שיבשלו מיום טוב לשבת לא יוכלו לינוק החיצונים, ורמזו חז״ל לפי דרכם כי אברהם דאג לשכינה ששמר אותה מהסטרא אחרא, ואפילו מיניקה מועטת מהם. ולביאור זה אין הכוונה שבפועל עשה עירוב, אלא כמו העירוב על דרך הסוד שומר על השכינה מיניקת החיצונים, כן אברהם שמר על השכינה מיניקתם.

עוד ראיתי לחיד״א במדבר קדמות (מע׳ א אות ט) שאברהם היה יודע אפילו את ההלכות המתחדשות בשמים. ועיין עוד בזוהר חדש (כב. ובמ״מ חלק א דף שית, תסא). ולכאורה קשה הרי לא בשמים היא (בבא מציעא נט:), ויש לומר על פי מה שכתבתי בשו״ת יד אליהו (סימן מג) שבכלל זה דלא בשמים היינו רק אחרי מעמד סיני.

ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה (יח יב)

רומז על הגוף שזה שנים כבר נרקב בקבר, ולעתיד לבוא כשיבשרוהו שבקרוב ישוב לעמוד בתחיה, יצחק הגוף ויאמר: אחרי בלותי היתה לי עדנה? (זוהר וירא קב. ובמ״מ חלק ב דף תצ־א).

ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה (יח יב)

זכתה שרה להמשכת הארת החכמה הנקראת עדן, ועל ידי זה קיבלה כח ההריון וההולדה, וכיון ששרה מושרשת במלכות (הרמוזה באות ה׳), ודרך המלכות שלחה החכמה את אותה הארה לשרה לכן נאמר כאן עדנה. (זוהר שלח לך קע: ובמ״מ חלק ג דף קעג).

האף אמנם אלד (יח יג)

שם אל״ד הוא אחד מע״ב שמות היוצאים משלושת הפסוקים ויבא ויסע ויט כנודע. ואפשר שרמזה שרה הא״ף היא מידת הדין שבגינה אינני נפקדת, האמנם תתמתק על ידי השם הקדוש אל״ד? בתמיה.

האף אמנם אלד (יח יג)

שרה סברה שיש עליה קיטרוג בשמים ולכן אינה נפקדת, והיינו האף אמנם אלד, הרי יש עלי חרון אף, אמנם אלד? בתמיה.

למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי (יח יג)

הקדוש ברוך הוא אמר „ואני” והיא אמרה „אדני”, וביארו ז״ל ביבמות (סה:) ששינה הכתוב מפני השלום. וצריך עיון, למה בכלל הקדוש ברוך הוא גילה לאברהם ששרה צחקה, שלא היה מגלה ולא היה משנה.

אפשר שכל הענין בא רק כדי ללמדנו את ההלכה הזו גופא, שמותר לשנות מפני השלום, וללא טעם זה באמת הקדוש ברוך הוא לא היה מגלה ולא היה משנה.

אי נמי - האשה היא השתקפות בעלה, והטרוניא לא היתה כלפי שרה כלל אלא כלפי אברהם, איך יתכן שלאשתך יש ספקות באמונה? ודאי בך יש ספק ולכן זה ניכר גם בה, וכמו שאכן צחק אברהם לעיל ככתוב „ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד” (יז יז), וכדי לעורר את אברהם להתחזק באמונה וגם לחזק את אשתו, היה הכרח להודיעו על הספק שקונן בלבה של שרה אשתו. אך אין נפקא מינה מה באמת אמרה שרה, אלא העיקר להודיעו על אותו ספק כדי שיתחזק בו, ולכן שינה ואמר „ואני”.

למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי (יח יג)

ג׳ דעות כלפי מי צחקה שרה:

א׳. על אברהם בעלה, והקדוש ברוך הוא שאמר „ואני זקנתי” רק שינה מפני השלום (יבמות סה: זוהר וירא קג. ובמ״מ חלק ב דף תצו).

ב׳. על עצמה ומה שאמרה „ואדני זקן” כוונתה על הרוח שבגופה שאינו יכול להתחדש, ולכן אמר הקדוש ברוך הוא למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד „ואני זקנתי” „אני” דיקא כי באמת כוונתה על עצמה. (זוהר שלח לך קע: ובמ״מ חלק ג דף קעד־ה. ועיין זוהר וירא קב).

ג׳. על הקדוש ברוך הוא ואמרה „אדני” הוא העתיק הנקרא גם „זקן” שהכל בידו, וצחקה משמחה התרגשות והתפעלות ולא מחוסר אמונה.

למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (יח יד)

בדילוג חמש אותיות כזה „למועד אשוב אליך כעת חיה” תמצא אותיות משיח, לרמוז למועד הגאולה אנו מצפים שאז יחיה המתים.

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת (יח טו)

מכאן לכאורה שלא משנה כמה אדם יהיה מסור ודבק לאמת, כשהוא יראה מאוד ופוחד לא בהכרח יגיד את האמת.

ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (יח כא)

הקשה בזוהר חדש (יז.) וכי לא ידע הקדוש ברוך הוא מה מתרחש שם עד שצריך לרדת ולראות בעצמו?

אלא לימדה תורה לדיינים שאין להם לסמוך על דעתם עד שיחקרו וידרשו הענין יפה עד איפה שידם משגת, ובמ״מ (חלק א דף רסא). וכן הוא ברש״י. ועיין עוד בתיקונים (תיקון ע׳ דף קלא:) ובמ״מ (חלק ג דף תכה).

ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (יח כא)

ולכאורה היה לומר „הכצעקתם”, שהרי קאי על יותר מעיר אחת. (ועיין רש״י, ומקורו בזוהר וירא קו: ועיין בזוהר חדש יז. ובמ״מ חלק א דף רסא).

ולי נראה לתרץ בהקדים הכתוב „ויצעק אל ה׳” (שמות טו כה) וקשה, וכי משה מקטרג בצעקותיו?! אלא ויצעק זה הס״מ שהוא צועק לפני ה׳ לקטרג על ישראל. (עיין זוהר חדש לג. ובמ״מ חלק א דף תקפת).

ועל דרך זה גם כאן: הכצעקתה של לילי״ת שבאה אלי לקטרג עליהם עשו בני האדם?

(ואחר שפירשתי כן מצאתי דומה לזה ברמ״ק על זוהר וירא קה: ועלץ לבי).