משנכנס אדר מרבים בשמחה | האם אפשר לצוות על הלב לשמוח?

משנכנס אדר מרבים בשמחה | האם אפשר לצוות על הלב לשמוח? | למעשה

שמחה שאי אפשר לכפות

„משנכנס אדר מרבין בשמחה” [1]. כולנו מכירים את דברי חז״ל, אבל אם מתבוננים בהם ברצינות עולה קושיה פשוטה: כיצד מצווים על אדם לשמוח? אפשר לצוות עליו לאכול, לתת צדקה או להשתתף בסעודה, אבל שמחה היא תחושה שבלב. אדם שקיבל בשורה קשה אינו מסוגל להפוך בשנייה אחת לאדם שמח רק משום שהלוח מראה שהגיע חודש אדר.

כדי להשיב צריך להבחין בין רגש השמחה לבין הדרך שמובילה אליו. חז״ל אינם מבקשים מאיתנו ללבוש מסכה ולהעמיד פנים שהכול טוב. הם מלמדים אותנו לעורר את הלב באמצעות התבוננות במה שיש לנו. וכאן חשוב לשים לב למילה „מרבין”: לא נאמר שהאדם מוכרח להיות בשיא השמחה בכל רגע, אלא שיש לו עבודה להרבות את מקומה בחייו.

מה הקשר לחודש אב?

הגמרא אינה אומרת רק שצריך לשמוח באדר, אלא „כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה” [1]. ההשוואה אינה מקרית. בחודש אב אנו מפנים את המבט אל מה שחסר לעם ישראל: בית המקדש, גילוי השכינה והשלמות שאליה אנו מייחלים. מנהגי האבלות עוזרים לנו שלא להתרגל אל החסרון כאילו הוא מצב טבעי שאין צורך לתקנו. בחודש אדר מתרחשת תנועה הפוכה: אנו מתבוננים במה שכבר זכינו לקבל, ומגלים את הטוב גם כאשר המציאות עדיין אינה שלמה.

אפשר לדמות זאת לאדם שקיבל במתנה ספר יקר. אם יתבונן רק בכריכה היפה, לא יֵדע באמת מה קיבל. כדי לשמוח במתנה עליו לפתוח את הספר, לקרוא ולהכיר את אוצר החכמה שבתוכו. גם המתנות שאדם מקבל מן השמים אינן תמיד בולטות לעין. בריאות, משפחה, כוחות נפש, תורה ומצוות, אפשרויות לתקן ולעשות טוב – כל אלו עלולים להיעשות מובנים מאליהם עד שהלב אינו חש בערכם.

מדוע מתחילים כבר מראש החודש?

סיפור מגילת אסתר מלמד שהקב״ה נמצא גם במקום שבו אין גילוי ברור של נס. רק בסוף המגילה מתברר כיצד האירועים שנראו בלתי קשורים הובילו יחד להצלה. העבודה של חודש אדר היא ללמוד להסתכל כך גם על החיים: לראות מעבר לחסרון שמעסיק אותנו כרגע ולהכיר במתנות שכבר נמצאות בידינו. זו הכנה אמיתית לשמחת הפורים, ולא רק הקדמה של שירים וריקודים.

בין שמחה אמיתית לבין הסחת דעת

לפעמים מנסים להגיע לשמחה באמצעות רעש בלתי פוסק. מוזיקה, בילוי וחברה יכולים לסייע, אך הם אינם תחליף לשאלה מה מתרחש בפנים. אדם יכול להשתתף במסיבה ולחזור לביתו בתחושת ריקנות. לעומתו, מי שמצליח לזהות טובה אחת שקיבל, להודות עליה ולהשתמש בה נכון, בונה שמחה שאינה תלויה בכל רגע בגירוי חדש. אפשר להבין כך גם את הדמיון לאב: באב לומדים לתת מקום לחסר של האומה, ובאדר לומדים לתת מקום למתנותיה ולהשגחה שמאחוריהן. בשני החודשים עבודת הלב מתחילה בהכרה מדויקת של המציאות, לא בהכחשתה. השינוי אינו למחוק כאב אלא שלא להניח לו להיות הסיפור היחיד. כשאדם מצליח להחזיק יחד את הקושי ואת הטוב, השמחה נעשית עמוקה ויציבה יותר.

מה ניקח לחיים? בכל יום מימי אדר אפשר לעצור לרגע ולשאול: מה הטוב שכבר קיבלתי, ועל מה שכחתי להודות? אין בכך הכחשה של קשיים אמיתיים, אלא הרחבת המבט. השמחה מתחילה כאשר איננו נותנים לחסרון אחד להסתיר את כל מה שיש לנו.

מקורות והערות

[1] תענית כט ע״א, „כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה”.

[2] דברים טז, יד, „ושמחת בחגך”.

[3] אסתר ט, כב, „והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה”.

[4] עיבוד רעיוני של הפרק „עבודת השמחה בחודש אדר” בחוברת.